זקוקה להכוונה - בבקשה

לד"ר רובנשטיין שלום, אני בת 31 , רווקה, בת להורים שהתגרשו כשהייתי בת 14 מה ששינה את חיי לבלי הכר. מעולם לא הייתי בטיפול, אבל אני בהחלט מגיעה יותר ויותר להכרה שאני זקוקה לו (למרות הכשרתי החלקית בתחום - לימודי תואר ראשון). אני מצוייה בעיצומה של תקופה קשה מאוד הן בחיי האישיים והן ביחסיי עם אמי, שבשל נסיבות החיים השונות נוצר בינינו , כנראה, קשר סימביוטי, שאינו ניתן לניתוק מבחינתה (היא אמנם אומרת שכן, אבל בפועל - מערימה קשיים ללא הפסקה). לאחר התחבטות עם עצמי, ברור גם , שלאמא שלי יש פתולוגיות שונות, שעושות את הכל הרבה יותר קשה, אבל אי-אפשר להסביר לה אותן או לחלופין לשלוח אותה (או ללכת איתה) לטיפול, כי היא שולחת את כל האחרים בטענה שכולם "חולי נפש" וזקוקים לטיפול, בעוד היא הנורמלית היחידה (כך עם אבי, עוד בתקופת נישואיהם, כך עם אחי, ועכשיו - תורי). בקיצור - המצב קשה מאוד נפשית, ואפילו אני, שידועה בחוסן הנפשי הגדול ביותר במשפחתנו - כבר קורסת, והתסכול והמרמור תופסים נחלה של ממש בליבי. מה עושים? האם פסיכותרפיה היא הכיוון? האם אתה יכול להמליץ על מישהו מתאים לעניין? ה"מישהו" צריך להיות כזה שאני ארגיש בטוחה לשוחח איתו, כי לסמוך על אנשים זה לא הצד החזק שלי, וגם פתיחות לא ממש. אחת הבעיות הנלוות (או אולי העיקרית, והיא זו שמדרבנת אותי לפנייה הזו) היא הקושי ביצירת קשר זוגי כזה או אחר, כנראה גם כתוצאה מכך שעדיין לא ברור לי הקשר האמיתי שלי עם עצמי. מה עצתך? תודה מראש, שיר

שלום שיר, בסימביוזה יש תמיד שני צדדים ולפי תיאורייך ניסית יותר לטפל בחלק של אמך מאשר בחלק שלך. ברור שאמך לא תשתנה ואי-אפשר לגרום לה ללכת לטיפול וגם אם היה אפשר, טיפול שהאדם לא פונה אליו מרצונו ומיוזמתו הוא בעל סיכויים קלושים מאוד להצליח. עצתי היא אותה עצה שנתת לעצמך והיא לפנות בעצמך לטיפול פסיכותרפויטי. קשה לצפות מראש מי המטפל המתאים לך ובכל מקרה, אני מנוע מלהמליץ על מטפלים ספציפיים בגלל איסור פרסום בפורום. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין