טיפול מזיק?

אני סובלת מדיכאון ומטופלת מזה שנה בכדורים שעוזרים פחות או יותר. במקביל אני גם נעזרת בטיפול פסיכותרפי שהוא פחות דינמי ויותר באוריינטציה קוגניטיבית-התנהגותית-תמזיכתית. אני פוגשת את המטפלת שלי בתדירות של פעם בשבועיים או אפילו לעיתים רחוקות יותר. נוצר דפוס שאני מגיעה רק כאשר יש משבר או נפילה במצב רוח שאני לא מצליחה להתגבר עליה לבד. בדר"כ אחרי הפגישה אני מרגישה מחוזקת ועם אנרגיה להמשיך. הבעיה היא שככל שאני מתרחקת מהפגישה הקודמת אני מרגישה שאני מתגעגעת אליה, לפעמים מאוד. אני חוששת שלעיתים אני נמנעת מלפתור בעצמי את הבעיות וכך מספקת לי תירוץ להגיע אליה. אני מרגישה מאוד אשמה על כך שאני מבזבזת כסף של המשפחה על הטיפול. אני מרגישה שאני אמורה להסתדר לבד ובעצם הטיפול הוא סוג של פינוק שלא מגיע לי. האם ייתכן שהטיפול הפסיכותרפי יותר מזיק לי מאשר מועיל? אני מבוהלת מהרגשות החזקים שיש לי כלפיה, מכמות הזמן שאני חושבת על הפגישה ועליה בין הפגישות. האם זה נורמלי? האם אני נהיית תלויה בה? האם זה קורה לכל מי שהולך לטיפול או שיש אצלי משהו לא בסדר?

שלום טלי, אני שמח על שאלתך. אנו, המטפלים הממליצים על שיחות שבועיות לפחות, עלולים תמיד להיות חשודים בכך שיש לנו אינטרס כלכלי, אך אני חושב שהמקרה שלך הוא עדות חיה לצורך בטיפול שבועי. את משתמשת בשיחות ככדור הרגעה, השיחות נקבעות כשמצבך מוחמר, את שואבת עידוד באופן נקודתי וממשיכה עד המשבר הבא. לא זו מטרתו של טיפול פסיכותרפויטי. בטיפול כזה יש חשיבות רבה למסגרת קבועה ויציבה של שיחה אחת לשבוע לפחות, בייחוד במצבך, ואם הטיפול התנהגותי-קוגניטיבי, מוצבת גם תכנית טיפולית הכוללת יעדי שינוי התנהגותיים ושינוי דפוסי חשיבה באופן שיטתי, דבר שאינו אפשרי ע"י שיחות מזדמנות הנקבעות לפי מצב הרוח שלך, אלא מחייבות שיחות שבועיות. אשר להאשמה העצמית בנוגע לעלות - הייתי רואה זאת כעוד אחד מסממני הדיכאון שלך. ואגב, לדעתי את מבזבזת את כספך הרבה יותר על השיחות המזדמנות, שבאמת אינן עוזרות לטווח הארוך, מאשר אילו היית מוציאה אותו על שיחות שבועיות סדירות שהסיכוי שיעזרו לטווח הארוך גדול לאין שיעור. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין