תקוע בין הפטיש לסדן

שלום. עברתי משבר נפשי קשה לפני כחמש שנים. מאז אני מנסה להשתקם ולחזור להשתלב בחברה. יציאה פשוטה מהבית היא טורח וקושי עבורי, ולכן אין לי כמעט קשרים חברתיים, למרות שאני עובד. מיותר לציין, שאני נמצא בטיפול פסיכולוגי הרבה זמן, ולא מרגיש שינוי. אני סובל, מיואש ומאוכזב, ולא רואה מתי אצור קשרים עם חברים. כמו כן אני נמצא בטיפול תרופתי מזה כחמש שנים. יש לי בעיה קשה במיוחד עם ילדים, בשל הצקות חוזרות ונשנות שקרו לי בילדותי. כאשר ילד/ה או נער/ה עוברים ברחוב לידי (באחד מהמקרים הבודדים, שאני "מעז" לצאת לרחוב) אני נתקף פחד משתק ונאלם דום. כל אימת שאני שומע ילדים מחוץ לביתי, אני סוגר את כל הפתחים (דלתות וחלונות) ובודק שהכל נעול, כדי לוודא שהם לא שומעים אותי. אני מנסה ליצור קשרים דרך האינטרנט, אבל ברור לי שהחיים האמיתיים נמצאים בחוץ. אני חולם על היום, שאשתלב בחברה נורמלית ובריאה. האם יש סוף לסבל הזה? מקווה למצוא קצת עידוד, א.

שלום א, הצטערתי מאוד לקרוא את הקורות אותך. אתה מבקש עידוד אבל רק אתה יכול לעודד את עצמך תוך כדי תמיכה מהמטפל ואולי אפילו באינטרנט, גם דרך הפורום הזה. התגובה שלך היא הימנעות ואתה הולך ומסתגר בעולמך. בכל מקרה של הימנעות הפתרון היחיד (כמובן תוך כדי העזרה התרופתית והשיחתית שאתה מקבל) הוא חשיפה הדרגתית לגירויים המאיימים. הייתי מציע לך לאלץ את עצמך לצאת, גם כשאינך רוצה, תחילה למקומות שיתגמלו אותך בצורה משמעותית, כלומר למקומות שאתה אוהב יחסית ובאופן הדרגתי גם למקומות אחרים עד שתצליח לעמוד גם מול הילדים. אני לא חושב שאתה חייב להתיידד ולהתחבר איתם, אך ככל שתעבור מולם יותר, החרדה מהם תפחת. כל זה כאמור במקביל לטיפול בו אתה נמצא, שאני משער שהוא תורם לך בצורות אחרות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

היי א. אני מפנה אותך לאתר חרדה חברתית, (חיפוש פשוט בגוגל), שם תוכל למצוא גם פורום בנושא ולהכיר אנשים, וגם חומר שאוליי ידבר אליך. מיכל.