טיפוח מימנויות חברתיות אצל ילד

אני אב בשנות ה 30 לילדה בת 6 וילד בן 4. הילדה חברותית מאד, יוזמת חברויות ומגעים חברתיים מאד, מעט ביישנית כאשר צריכה לעמוד בפני קהל ולדבר או להציג (בכתה לדוגמא). הבן, לעומתה, נמנע מלזום מגע חברתי, ביישן, עדיין לא התמודד עם עמידה בפני קהל, אך נראה שזה לא יהיה קל, עם בכלל. שאלתי: האם התכונות שהזכרתי בנ"ל ניתנות לטיפוח, וכיצד אוכל לסייע (אם בכלל)? האם ניתן לטעת בילד את הבטחון לעמוד בפני קהל, ליזום מגע חברתי, להתמודד עם ביישנות?

שלום ספי, תכונות אישיות הן תוצאה של השפעה משולבת של גורמים ביולוגיים וסביבתיים. התכונה הספציפית שאתה מתאר, המופנמות (אינרוברטיות) של בנך, היא במידה רבה תכונה מולדת (יותר מרוב תכונות האישיות האחרות). אין זה אומר שהיא אינה ניתנת לשינוי, אך ככל הנראה בנך יגדל להיות אדם מופנם ואין בכך כל פסול. זה לא אומר שלא יהיו לו חברים (להפך: לאנשים מופנמים יש קשרים מעטים אמנם אך עמוקים ומשמעותיים). כעת - מה עושים? אילו זה היה בני, הייתי שם לעצמי כמטרה לקבל אותו כמות שהוא, לזוז הצידה ולתת לו לגדול, לצמוח ולהתפתח עפ"י הפוטנציאל האישי שלו. לדעתי, התערבות בגיל כזה מעבירה לילד מסר שהוא חריג ובעייתי. במשך הזמן בנך יגלה את התחומים החזקים שלו (חלק גדול מהמדענים הם אנשים מופנמים ביסודם) ובאותו תחום יהיה לו יותר ביטחון עצמי להיות יותר חברותי. בקיצור, הייתי הולך על טיפוח הפוטנציאל החיובי ולא על התמודדות עם מה שנראה לך כשלילי. (במילים פשוטות: לא לעשות מזה עניין). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

תודה דוקטור אני מקבל את המלצתך חששתי שיש משהו שניתן לעשות ואני לא עושה אותו ובכל זאת... הילד ביקש במשך זמן רב להתחיל בחוג ג'ודו. הוא מוצק ומתאים מבחינת מבנה גוף לענף אז רשמנו אותו. היום הוא מתחיל, וכבר מהבוקר, עם השכמה, הכריז שהוא לא רוצה ללכת... האם עלי "לוותר" לו למרות שאסטרטגיית ה "המנעות" הזו לא תאפשר לו להתמודד בהצלחה גם עם דברים בתחום הפוטנציאל שלו? נראה לי חבל, מה עוד שאחרי ההסתגלות הקשה בחברה, הוא מצליח להשתלב! מה דעתך לגבי דוגמא זו ואחרות דומות?