לפסיכולוגית שלי!

כל כך הרבה זמן אצלך ולפעמים נדמה לי שאולי יותר מידי זמן. הלוואי שהייתי מאלה שיודעים לחתוך את החבל ולהמשיך כאלו כלום. אני כותבת סתם כאן בצורה אנונימית כי נדמה שכבר מאסת במכתביי ושיריי וסיפוריי וכל הדפים האלה שמציפים לך את המגירה ואין לך איפה כבר לשים. אני מקווה שהם שם ואת שומרת אותם גם אם הם מעיקים עלייך ועל המגרה שלך , הקלסר או מה שלא יהיה. רציתי להגיד לך הרבה דברים שכבר אמרתי כמו איך מוותרים על אדם יקר? כמו למי הולכים ומספרים את מה שכל כך בטבעיות סיפרתי לך עד לא מזמן,? פעם בחודש זה סתמי, אני באה לזריקת כוח , אומץ או סתם כי אני אוהבת אותך ואני מוכנה לשלם על כך בניירות שקוראים להם כסף. פאק איך הכסף נראה קטן ליד האהבה. את והחברים שלך הפסיכולוגים לא יודעים כמה אנחנו שם בכיסא ממול לעיתים מתכווצים מאהבה ניקשרים כמו חבל שאין גאון שיכול לפרום את הסירבול הלא ניגמר הזה. שית, המשפט את לא תביני לעולם כבר נדוש כל כך. למה לפעמים הייתי מחפשת דברים שאי אפשר לקבל? ואני , אני מצטערת על הימים שהייתי ואולי עודני עלוקה שדורשת ממך בלי הרבה מילים לתת לי אהבה, אבל היה כ"כ טוב לקבל אותה ממך, ולא כמאין תמיכה נפשית אלא כאהבה מאדם לאדם, האם איני ראויה לחוש נאהבת על ידך כמו כל אדם אחר שהינך אוהבת, ואני כן חשה זאת אבל רק בדרך הכמעט אכזרית שאתם המטפלים קוראים לה אתיקה. לעזעזעל האתיקה, ומה בדבר ההיקשרות ? ומה בדבר כך שאני מוצאת בך יותר מסתם אדם ולא רק כי עזרת לי. את כבר לא מושא העברה , את לא זאתי שאני משליכה עלייה את כל הרגשות שלי, את כבר לא החלום שלי שלא התגשם לעולם, כי בניגוד לאז אני מציאותיות לא חולמת חלומות שלא ניתן להגשימם, אוהבת אותך יותר כי עזרת לי וכי את מה שאת, ופחות כי את מייצגת לי את המערכת הריגשית שלי, מידי פעם היא מבקרת ההעברה, המושג המורכב הזה שגם לעומקו כבר הספקתי לרדת. אבל מידי פעם לכולם יש בעיות ... הלוואי שיכולתי לקחת את המבטים האלה שלך ולשים בכיס שלי, המבטים שאומרים כמה אכפת לך ממני וכמה את רוצה שיהיה לי טוב, אני יודעת שאיכפת לך נורא , כבר לא תוכלי להסתיר, וגם שאת קצת מעורבת רגשית אני יודעת, וגם את הברק בעיניים שאת יודעת שהצלחנו ביחד בגדול, אני ואת הצוות המנצח של השדים שנתקעו לי במוח, אני ואת הצוות המוביל בכל מה שקשור לבטחון שלי ולצמיחה, אני ואת הצוות המתגבר על כאבים והפרעות ותהפוכות , אני ואת בראנו יחד את האושר שקוראים לו אני, אני ואת בליבי תמיד... מהמטופלת המתרפסת שלך שיודעת שאכפת לך ויודעת שאת מתרגשת כל פעם כמעט מחדש כשאת חושבת איזה דרך עשינו ביחד עבורי. אוהבת אותך לנצח נצחים...

אני קוראת ובוכה (זאת את, מי שאני חושבת,שדיברנו פה בלי סוף, אולי את לא רוצה שאגיד? ). משגע, מקסים, מרגש, מיוחד, כל-כך, כל-כך יפה. וואו, אין מילים בפי, כל-כך כייף לקרוא אני כל-כך מזדהה!! זאת את "ש" ? ליאור

זה עושה תחושה טובה (-:

שלום לך, אני חושב שאת אדם מאוד חזק רגיש ואינטליגנטי שלא פוחד להביע את רגשותיו. שווה לבדוק בינך ובין עצמך ו/או בעזרת הפסיכולוגית למה זה גורם לך להגדיר או לתפוס את עצמך כ"מתרפסת". אגב, אין שום כלל באתיקה המקצועית המונע הבעת רגשות כלפי מטופלים, אך קיימים הבדלים בין-אישיים בין מטפלים כמו גם בין אנשים בכלל, חלק מביעים יותר רגש, חלק פחות, חלק בחרו גישה תיאורטית המצדדת ב"ניטראליות" וחלק מדגישים יותר את הממד הבין-אישי. כך או כך - פנייתך מעידה, ללא ספק, על אומץ רב, גם אם היא אנונימית. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אני גם חושבת שפסיכולוגים הם בני אדם ולכן חלקם בוחרים להביע רגשות וחלקם לא . למזלי שלי כן בחרה וזה רק תרם לטיפול... לגבי האתיקה דיברתי על כך שגם אם יש רגשות זה נעצר איפה שהוא , סתם לדוגמה נניח שפסיכולוג אוהב מאד מטופל ומרגיש כאלו הוא כמו בן עבורו הוא יעצור עצמו באיזה שהוא מקום כי זה יכול להרוס את הטיפול, זה כלל אתי... עכשיו, בתור אחת שסבלה מההעברה אני מעריכה לאללה את הפסיכולוגית שלי שידעה איך לנתב את זה ולעצור את זה, כמה שכללי האתיקה מכאיבים למטופל כנראה שעל מנת שהטיפול יהיה הכי יעיל שאפשר צריך לנהוג לפיהם ולכן אני לא שוללת אותם . מתרפסת? הכוונה שאני מראה לפסיכו... שלי המון אהבה אולי כזאתי שלפעמים קצת מעיקה. לדבר איתה על זה? כרגע אני מעדיפה שלא. תודה לך שוב ויום נעים.