חשוב להיות בת טובה?

כבר כמה חודשים שאני לא מדברת עם אמא שלי . רק ממש קצת ומרוחק. מעולם לא הסתדרנו או שאולי בהתחלה כן אך ככל שהתבגרתי התאכזבתי ממנה יותר ויותר. האשמתי אותה בהמון בעיות שיש לי בחיים והיום כבר לא ,אולי חלקן כן. תחושת התובענות שבאה ממנה הצורך שלה שאני אספק אותה שאקשיב לה ולבעיות שלה שאתמוך בה. זהו כבר אין לי כוחות וגם הגעתי למצב שאמרתי את האסור מכל שאני לא אוהבת אותה . מאוד קשה לי עם ההתבגרות שלה היא כבר באמצע שנות השישים לחייה . כל פעם שאני אצל ההורים הם מחזירים אותי לגיל הנעורים ועושים ואומרים דברים איומים עלי. אין לי שום חשק לביקורים אבל תחושת רגשות אשמה שהם נטעו בי לא משתחררת לי אני פוחדת שיום אחד היא תמות לי ולא אוכל לתקן את המצב כל שיחות הטלפון איתה נגמרו בבכי שלי וכאב רב .אז ההחלטה להתרחק מאוד עוזרת לא להפגע יותר ולנסות לחיות את חיי כפי שאני חושבת. מה לעשות עם רגשות האשמה שעדיין גורמים לי להרגיש כאילו אני לא בת טובה ושאני זונחת אותם לעת זיקנה ? האם יש לד"ר או למישהו עצה ?

שלום ציור, לפי תיאורייך, חלו חילופי תפקידים בינך ובין אמך והתובענות שלה שמה אותך במקום שמאלץ אותך להיות אמא שלה ולא בת שלה. בנוסף, את מקבלת מהורייך חיזוקים שליליים על עצמך בתגובה לניסיונותייך לדאוג להם. אז קודם כל, לא בחרנו את הורינו ומותר לך לא לאהוב אותם. אל ביקורייך אצל הורייך הייתי מציע לך להתייחס כאל חובה שגרתית בלי להשקיע בכך יותר מדיי רגש ובוודאי בלי לצפות לקבל מהם התייחסות רגשית חיובית, משום שהם לא ישתנו בגילם, להפך, עם ההזדקנות תכונות שהיו קיימות תמיד הופכות להיות קיצוניות ונוקשות יותר. עדיין נשארנו עם הבעיה הבסיסית שלך והיא מחסור באהבת הורים. לא שטיפול פסיכולוגי הוא תחליף לאהבה זו, אך הוא אמור לטפל בהשלכות של המחסור בה. אני מניח שתחושתך המוצדקת והקשה בקשר להורייך מחלחלת ליחסייך עם אנשים אחרים והייתי ממליץ לעבד אותה במסגרת טיפול מקצועי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

תודה רבה ד"ר גידי רובינשטיין את רוב הדברים כבר ידעתי אבל היה חשוב לקרוא תגובה של מישהו שלא מכיר אותי ואכן זה כאב שוב רציתי להוסיף משהו בקשר לאחותי הגדולה שתמיד מוסיפה לרגשות האשמה שלי. אמנם בלי שום כוונה רעה אבל כך זה יוצא. היא נשואה עם ילדים ולכאורה נראה שבעיות העבר עם ההורים עברו אצלה . היא כל הזמן חושבת שאני הטיפוס הקשה שאינו מתפשר ואינו מכבד מספיק את ההורים. תמיד חשבתי שאם לה אין את העניינים שלי יש עם ההורים סימן שהבעיה באמת אצלי. אבל מה אני בעצם שואלת ? הרי אני יודעת שהיא שונה ממני ולקחה את סיפור חיינו בדרכה היא . אולי יש עצה לקשר שלי איתה אני מאוד אוהבת אותה על אף השוני התהומי בינינו שוב תודה

קראתי את מה שכתבת בנשימה אחת. גם אני ככל שהתבגרתי ועברתי תהליכים נפשיים עם עצמי ובטיפול הבנתי דברים וכמה שאמא שלי היא לא הדמות שהערצתי או כיוונו אותי להעריץ כל החיים. זה קשה, הלוואי שיכולתי להציע לך פתרונות, אבל גם אני שעשיתי את ההתרחקות מאמי נתקפת כמעט כל שיחה איתה בזעם עמוק. אני לא יודעת איך מתגברים על זה. היא אישה תלותית בבנותייה שחייה ממשבר למשבר ותמיד צריכה שיטפלו בה נפשית. זה סוחט לתת לאמא טיפול נפשי, במשבר שלה האחרון אני לקחתי צעד אחורהכי הרגשתי שיותר זה לא מתפקידי לשמש פסיכולוגית. כמובן שגיליתי באחת השיחות שלנו שהמשבר שלה היה קשור להתרחקות שלי ממנה. איכשהו גם כשרציתי לא לקחת חלק, הייתי חלק , היא דאגה כבר להטיל עלי אשמה והיא באמת לא התכוונה לטענתה, אבל את יודעת איך זה שאומרים דברים אבל ההתנהגות מראה משהו אחר. אחותי מה שנשאר לנו זה להבין שלהורים שלנו לא חסרים דפיקויות ולא ללכת בדרכם הם... אני

היי. במשך קרוב לחודשיים לא היה לי קשר עם אמא שלי וזו לא הפעם הראשונה.מה שכן זו הפעם הראשונה שהרגשתי עם זה טוב,שלמה.תמיד היו לי המון רגשות אשם כי לצד זה שהיא נוהגת להטיח בי דברים איומים אחת לשבוע,ולבקר אותי על כל צעד שאני עושה ולספר לי כמה היא לא יחלה לבת כזו (בת 30,אקדמאית,נשואה 10 שנים,אמא לשתי בנות שכולן כולל אמי טוענות שהן מקסימות ),ההורים שלי גם עזרו לי המון. הפעם אמרתי לעצמי שגם אם אדם עוזר למישהו זה לא נותן לו שום זכות לקטול אותו כל הזמן.במקביל הזכרתי לעצמי שזה שהורי עזרו לי נעשה מבחירתם החופשית ואף אחד לא אנס אותם לכך.אנשים עוזרים מתוך הרצון שלהם וכנראה כי טוב להם עם זה,אני לא צריכה להרגיש רגשות אשם בגלל זה.מה עוד שכבר מס' פעמים הצעתי לאמי קשר אלטרנטיבי,כזה המבוסס על כבוד הדדי וקבלת האחר גם אם הוא שונה ממך. ואכן הצלחתי לחיות חודשיים ללא רגע של רגשי אשם ועם הקלה גדולה. אבל אצלי בסיפור יש גם סבא וסבתא (הוריה של אמי) שאני איתם בקשר מאוד קרוב,ובמשך החודש האחרון הם ניסו לשוחח איתי מס' פעמים על "המצב".לפעמים הצליח להם ולפעמים לא. בסופו של דבר בשבוע שעבר הם שוחחו איתי ארוכות ובין שאר הדברים התרשמתי שלמרות שזו הפעם הראשונה שלא רציתי מאמי שתשנה שום דבר,פשוט כבר לא רציתי ממנה כלום,היא כנראה הגיעה לכמה תובנות שחשבתי שכבר לעולם לא יגיעו. אני לא תולה המון תקוות בתובנות האלו או בסבלנות ובסובלנות שלי.אבל לאחר שאמי עשתה מס' צעדים כדי לחדש את הקשר ( ורק אני יודעת עד כמה זה קשה לה ),אתמול הלכתי אליה לחצי שעה עם הילדות ( דרך אגב במשך כל זמן הנתוק לילדות היה קשר איתה והן ביקרו אצלה ).הדבר האחרון שעשיתי לפני שהלכתי אליה היה להכנס בפעם הראשונה לפה ובמקרה לקרא את המכתב שלך. לא היה לי זמן אתמול להתיחס אבל ידעתי שברגע שיהי לי זמן אגיד לך - רובנו באותו המצב. בהצלחה.

המון תודה לכן ההזדהות שלכן מאד עוזרת ומחממת את הלב שיהיה לכולנו רק טוב ציור