פרמטרים להתקדמות /הצלחה של טיפול

דר' רובינשטיין שלום אני מטופלת כחצי שנה אצל פסיכולוג..... סיבת הפניה הייתה.....חוסר חשק לכלום תחושת ריקנות שמלווה אותי בכל דבר ..... כל הזמן הרגשתי שאני משחקת אותה.....כאילו כייפית ונחמדה..... אבל יודעת שזאת הצגה הטיפול הבהיר לי שיש לי כביכול שני צדדים ....וכאילו לימד אותי לקבל את שניהם גם וגם.... אבל התוצאה של זה שאני פחות משחקת..אני יותר עגמומית...... אנשים אהובים מתרחקים ממני..... ואני יותר ויותר מתנתקת מהם.... הפסיכולוג שלי אומר שזה סימן להצלחת הטיפול אבל אני סובלת ככהזה צריך להיות ומה אם הוא טועה ??

אני בטיפול שנתיים. התחלתי את הדיכאון בגלל חרדות ודיכאון עמוק. הדיכאון לא עבר ולא החרדות. אבל הקשר הטוב עם הפסיכולוגית שלי זה מה שמחזיק אותי בחיים. זה מה שגורם לי לרצות לחיות. אם כך, האם הטיפול שלי מצליח? הדיכאון לא עובר מצבי אפילו מחמיר במידה מסויימת, אבל טוב לי מאוד (מה שלא היה קודם), שיש לי אדם שמשקשיב לי ואכפל לו ממני.- האם הטיפול שלי מצליח????

גם אני רוצה לשתף/לשאול, לפני כשנתיים הייתי בטיפול שארך כ-3 שנים בעקבות הרגשה פנימית של "נמאס לי מהכל", ריקנות, אין טעם לשום דבר וכלפי חוץ הצגתי את הנחמדה, אצלי הכל בסדר. בטיפול לאחר שעברתי "אילוף", או במילים אחרות למדתי להיות מטופלת, התאהבתי במטפלת, נתתי את עצמי , דבר שביום יום אני לא עושה. בזמן שבין הטיפולים הרגשתי געגועים עזים אליה. הנמאס לי מהכל, הפך לאני נורא, נורא מתגעגעת. בתחילת הדרך הטיפול היה פעמיים בשבוע מכיוון שטענתי שאחרי כמה ימים ההרגשה הטובה שליוותה את הטיפול נעלמת. בתקופה ההיא למעשה חייתי מטיפול לטיפול, הייתי סופרת את הימים עד למפגש הבא.לאחר תקופה די ממושכת הרגשתי שדי מיציתי את העניין. ויותר מזה הרגשתי שהמטפלת זקוקה לפעמיים בשבוע יותר ממני. הורדתי את המינון לפעם בשבוע ולאחר תקופה די קצרה לפעם בשבועיים ,כשהמטרה הייתה להפסיק את הטיפול. הצהרתי שאני מפסיקה אך לאחר תקופה די קצרה חשתי שאני לא מסוגלת יותר בלעדיה, הרגשתי שאני חייבת להמשיך בפגישות. הרגשתי מעין אובססיה אליה, געגועים נוראים. וכך הפגישות נמשכו כשלמעשה הרגשתי לכודה. בפגישות, בתקופה האחרונה, היה קשה לי להביא את עצמי את הדברים הקשים, הכואבים היה חשוב לי להראות חזקה, גיבורה שהכל בסדר ו למעשה הבנתי שאני חוזרת על דפוס שהבאתי מהבית. הפגישות הסתיימו בעקבות נסיעה לחו"ל. היום כשנה וחצי מסיום המפגשים אני עדיין נאבקת עם עצמי. צד אחד רוצה לחזור, מתגעגע, אוהב, זקוק לחום, לליטוף, ואף לביקורת. וצד שני מתנגד, זוכר את הימים הקשים את הגעגועים הנוראים, את השביזות האיומה מתוך ידיעה שאני יכולה לקבל "אותה" רק בשעת הטיפול ולא מעבר. הרביצה על המיטה כשהראש ממשיך ומשחזר שוב ושוב את הפגישה האחרונה, מה אמרתי לה ומה היא אמרה ואיך היא הסתכלה עלי, ואיך הגיבה ואיך אני הגבתי ומה הרגשתי ומה בעצם היא מרגישה באמת והאם היא אוהבת אותי או שזה רק התפקיד שלה. היום כשרע לי אני נזכרת בפגישות, אני מנסה להכניס את עצמי למקום ההוא, החם, המוגן והנעים ואז קצת פחות רע לי. אבל אני עדיין מתגעגעת!

שלום לך, קשר טוב עם המטפל הוא הגורם החשוב ביותר להצלחת הטיפול, כפי שעולה מהפרקטיקה הקלינית וממחקרים רבים. כאשר הטיפול נעשה בגישה פסיכודינמית (המבוססת על עקרונות הפסיכואנליזה) קורה לעיתים קרובות שלא חל שינוי בסימפטום למרות שחל שיפור. למעשה, לפי תיאורייך, חל גם שיפור בדיכאון, שכן ההבדל בין אי רצון לרצון לחיות הוא הבדל של שמיים וארץ. עם זאת, אינני חושב שאת צריכה להמשיך לסבול והייתי ממליץ לך ולמטפלת שלך לשקול בחום התאמת טיפול תרופתי נוגד דיכאון וחרדה ע"י רופא פסיכיאטר כדי להקל על הסימפטומים, דבר שאף ייתן דחיפה נוספת לטיפול, כפי שראיתי שהדבר קורה לעיתים קרובות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום מאיה, אינני מרגיש נוח להגיב באופן ישיר על הטיפול שלך ועל הערכתו של המטפל שלך בדבר הצלחתו. באופן כללי, גם אם הטיפול נעשה בגישה פסיכודינמית, כמו רוב הטיפול בארץ, דהינו העבודה היא חקרנית ואינה נוגעת להתנהגות הבעייתית עצמה - הרי בסופו של דבר אמור לחול שינוי גם בהתנהגות זו. ברור, שאם מטופל מגיע לטיפול בגלל דיכאון ובסוף הטיפול הוא מבין את סיבותיו אך נשאר מדוכא, לא עשינו הרבה. אני גם לא רואה שני צדדים לבעייתך: הגעת עם חוסר חשק לעשות כלום (סימפטום דיכאוני מובהק), חיפית על כך בגישה לכאורה קלילה לחיים וכעת את עגמומית ואנשים מתרחקים מכך. צודק המטפל שלך שיש דברים שבהם עצם קבלת המגבלה הוא-הוא השינוי, אך לא נראה לי שכשמדובר בדיכאון, זו מטרה סביבה. המלצתי לך היא להתעמת עם המטפל שלך על תוצאות הטיפול או לעבור למטפל אחר, אולי בגישה טיפולית אחרת, וכן לשקול התאמת טיפול תרופתי נוגד דיכאון ע"י פסיכיאטר, בנוסף לטיפול הפסיכותרפויטי. מניסיוני, לעיתים קרובות טיפול כזה נותן דחיפה עזה לשיחות הטיפוליות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין