הבושה שביתמות

אימי נפטרה בהיותי ילדה בת 8 לא היה קל לחיות כל השנים ללא אמא אך למזלי שיש לי אבא טוב ותומך ואחות שאני מאוד קשררה אליה. חיי מתנהלים כרגיל אני בחורה שנראת טוב לומדת,עובדת,מאוד חברותית. יש לי חבר כבר שנתיים ובקרוב אנו גם עומדים להתחתן אך יש משהו שמפריע לי מאוד ומקשה עליי בהתמודדות היומיומית בחיים אני מאוד פתוחה עם אנשים וכפי שאמרתי מתחברת בקלות אני יכולה לספר לאנשים הכל חוץ מזה שאין לי אמא קשה לי מאוד לספר לאנשים חדשים שאני מכירה . בביה\"ס זאת לא היתה בעיה מכוון שהסתובבתי עם אותם אנשים יסודי חטיבה תיכון הבעיה החלה שהתגייסתי לצה\"ל הכרתי חברה חדשה ישנו ביחד כל יום ולקח לי שלושה חודשים לספר לה ואז זה לא נגמר כי כל פעם מגיעות בנות חדשות וצריך שוב לספר להם ולאחר הצבא זה קרה לי שוב שעבדתי במקום עבודה שהתחלופה של האנשים היתה מאוד גדולה ולמרות שנקשרתי ממש לכמה בנות וממש דברנו על הכל לא ספרתי לאף אחת אני מנסה לחשוב למה אני לא מספרת והתשובה שלי היא שאני מרגישה כלכך חסרת בטחון שאין לי משהו שיש לרוב האנשים או אולי בגלל שאני לא רוצה שירחמו עליי כי תמיד שאני מספרת אני נתקלת בתגובות כמו יו איזה מסכנה ואם אני לא מספרת אז למה לא ספרת עד היום אני רוצה להבהיר שחיי באמת מתנהלים כרגיל וממש טוב לי בחיים אני לא מרגישה שיש לי בעיה או משהו כזה אבל אני פשוט לא יודעת איך עליי להגיב עם למשל אני נוסעת לטיול עם חברה טובה שלי שיודעת עליי הכל ואנחנו מכירים עוד כמה חברה ואנחנו סתם יושבים איתם וצוחקים ואז איזה משהו זורק שאלה ליד כולם במה אמא שלך עובדת או משהו בסגנון מה אני אמורה להגיד? אין לי מושג איך אני צריכה להגיב אני רק יודעת שבאותו הרגע אני קופאת במקום ולא מסוגלת לדבר אם אותה חברה טובה לא היתה שם אולי הייתי יכולה לחרטט משהואשמח אם תוכל אפילו מעט לעזור לי. מרים

שלום מרים, אם מותר להיות קצת אישי, התחושות שלך מוכרות לי היטב מניסיוני: גם אני התייתמתי מאבי כשהייתי בן 12 ואני יודע היטב שכאילו לא די באובדן הקשה כשלעצמו, יש להתמודד גם עם תגובות הסביבה ועם תחושת החריגות ואולי אף הקנאה בילדים שיש להם שני הורים ומשפחה "נורמלית". אני תוהה האם ישנה עיצה התנהגותית מעשית שאוכל לתת לך. הבעת ה"רחמים" מהאנשים סביבך נועדה קודם כל להגן על עצמם, להבהיר לעצמם שהם אנשים אחרים, שהם נורמלים. ע"י הרחמים הם מזכירים זאת לעצמם. אינני יודע האם די בתובנה הזו כדי לעזור לך להתמודד. מעבר לכך, ייתכן מאוד שלמרות התמודדותך המוצלחת עם תחומי אחרים בחיים, העימות הזה כל פעם מחדש, התזכורות שאת מקבלת מהסביבה, מחיות את האובדן עצמו ולא רק את תחושת החריגות. לכן בהחלט הייתי שוקל לפנות לטיפול פסיכולוגי בגישה פסיכודינמית (הנשענת על עקרונות הפסיכואנליזה), שעל פיה מטפלים רוב המטפלים בארץ במטרה לנסות ולהשלים את אותו חסך קשה שנובע מאובדן אם בגיל כה צעיר. להערכתי, טיפול כזה גם יחסן אותך מפני תגובות הסביבה, אשר נוגעות כנראה בעצב חשוף ורגיש שלא החלים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין