לד"ר גידי

שלום (את זה אני כותבת בסוף המכתב לא חשבתי שהוא היה כל כך ארוך אז אני מבקשת סליחה אני לא יודעת מה למחוק ) אני לא יודעת אך מתחילים אז אני התחיל מהסוף מהרגע הזה. נשבר לי אין לי כוח אני במלחמה שלא נגמרת כל יום כל דקה ובמי בכלל בעצמי במוח שלי. אני כל הזמן בוכה צועקת לפעמים אין בי שום רגש אני יושבת במיטה ועם אני לא עובדת באותו יום אני יכולה גם לקבור את עצמי בבדידות. לפעמים אני רוצה לצרוח ולצרוח לתת לכל הכעס בעצם לעצב לצאת לעזוב אותי בשקט. השקט כל כך חסר לי. שקט נפשי ואולי זאת הסיבה שבזמן האחרון אני רוצה להיות לבד ב"שקט" אבל זה לא עוזר. ולפעמים אני חושבת שכלום לא יכול לעזור. ונכון שלא טוב לי בגלל מיליון דברים שונים אבל האוכל הוא זה ששבר אותי בסופו של דבר ואני שבורה כמו שלא הייתי בחיים שלי. (אני לא אוהבת את אך שאני ניראת, אני שמנה אבל אוכלת, אין לי בטחון עצמי אבל אני אוכלת, הבגדים לא עולים , ואני אוכלת, אין לי ולא היה לי קשר רציני ואני אוכלת) אני לא יודעת האמת למה אני כותבת כי אני יודעת מה התשובה. לאכול נכון וללכת לדבר. אבל אני באמת עברתי את זה ואת זה ואת זה וכלום לא עזר לי אני מרגישה שאני בחדר שכל הקירות נסגרים בו ואני נחנקת אז כן יש לי בעיות אכילה וכן יש לי עוד בעיות אבל הלכתי לרופאים ולבדיקות ואפילו הייתי שנה שלמה אצל פסיכולוגית. ואני רוצה לספר לך שזה שהלכתי לפסיכולוגית עשה לי הרגשה לא טובה. אני סטודנטית וכל שקל שהיה לי וגם שלא היה לי נתתי לה. הטיפול לא עזר לי (שזה מובן מזה שאני כאן עכשיו*) מה שכן עכשיו גם אין לי כסף לכלום. אז במקום סיבות לצחוק יש לי עוד סיבות לשבת בבית. או ללכת לפסיכולוגית או לצאת לבלות יש כל כך הרבה בחירות בחיים והינה עוד אחת. אני לא רוצה להיות קיצונית ולהגיד שאני רוצה למות. אבל אך גורמים לכאב להפסיק לפעמים שאני לא אוכלת זה נותן לי סיפוק אושר ליום אחד שהצלחתי ואז יום חדש ואני אוכלת כמו שלמשל אכלתי בערב חג ואז אני כל כך מגעילה את עצמי. והאמת היא שאני באמת לא יודעת למה אני כותבת כי אני לא חושבת שיש לך אך לתת לי שקט. אבל היום הייתי כל כך לבד וכל כך רציתי לספר את מה שעובר לי בראש. ולא ידעתי למי לספר כולם במימונה. אני יודעת שכאן אף אחד לא מכיר אותי ולא שופט אותי אז חשבתי שזה המקום הנכון להתבכין. כמה אפשר לבכות לבד? מצחיק רע לי לבד ואני לבד כי אני בוחרת להיות לבד. כל פסיכולוג אומר שבעצם אנחנו בתת מודעה עושים את הבחירות מה שאומר שאני בחרתי להיות שמנה לרדת לעלות לבכות להיות לבד בלי בטחון. מה זה אומר שטוב לי שרע לי חשוב לי ממש חשוב לי לציון שיש לי הורים טובים יש לי בית עוזרים לי אין לי על מי לזרוק את האשמה לכל הרע הזה שיש בי. אמא שלי תיתן הכל בשבלי ואני אוהבת אותה יותר מדי ואני לא יכולה לספר לה את זה שאין לי יותר כוח להמשיך (היא תשבר מזה). אז הינה אני מספרת את הסוד הגדול שלי "נגמר לי הכוח למלחמות נשברתי נגמר לי הסבלנות וכן עוד היו לי ימים שמחים וכן עוד היו לי ימים עצובים אני לא הולכת להרוג את עצמי אני רק עוצרת " תודה על ההקשבה שרית

שלום שרית, עצוב מאוד לקרוא את מכתבך. ברור שאת נמצאת בדיכאון ואת מוצאת נחמה מיידית ומאוד זמנית באכילה, שתוצאותיה מדכאות אותך עוד יותר. כחלק מהמחשבות השליליות של הדיכאון, גם החלטת שאין טעם לחפש שוב עזרה מקצועית. אני גם לא חושב שבדיכאון יש לאדם חופש בחירה רב. אז בואי ננסה לעשות קצת סדר בדברים. לגבי מימון טיפול פסיכולוגי - בכל הביטוחים המשלימים של כל קופות החולים את זכאית לטיפול קצר מועד (כ-30 שיחות) במחיר של כמחצית מהמינימום המקובל בשוק הפרטי. לא מדובר בטיפול במרפאה ציבורית אלא בטיפול אצל מטפל מוסמך מתוך רשימת מטפלים שהקופה עובדת איתם. בנוסף, אם את סטודנטית באוניברסיטה, יש לרוב שירותי ייעוץ לסטודנט שגם בהם ניתן לקבל טיפול פסיכולוגי במשך שנת הלימודים במחיר סמלי כמעט. במקביל, אני ממליץ לך מאוד לפנות לרופא פסיכיאטר לצורך התאמת טיפול תרופתי נגד דיכאון. יש לציין שתופעת לוואי מבורכת במקרה שלך של חלק מנוגדי הדיכאון היא הפחתת התיאבון, כך שאולי זה ייתן לך את הדחף החיצוני הראשוני לווסת את הרגלי האכילה שלך. בחלק מתרופות אלה נעשו מחקרים מבוקרים שהשוו בין קבוצת נבדקים לא דיכאוניים שהשתמשו בתרופה וכאלה שלא השתמשו בתרופה והסתבר שהראשונים הצליחו הרבה יותר לעשות דיאטה ולרדת במשקל. מניסיוני, הטיפול התרופתי המתאים (ולעיתים יש צורך לנסות מספר תרופות בדרך של ניסוי וטעייה) גם מאפשר הפקת תועלת מטיפול פסיכולוגי, משום שחלק מהמחשבות והרגשות השליליים היוצרים התנגדות לטיפול, פוחתים במידה ניכרת. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

היי, ממכתבך נשמע שאת נורא עצובה ומרגישה שאין מי שמקשיב ועוזר. לגבי הפסיכולוגית, היית אצלה במשך שנה והיא לא עזרה לך בכלל? אפילו לא קצת? הרגשת שאת משתפת פעולה עם הטיפול? זה יכול נורא לעזור את יודעת . ואם כן שיתפת והיא לא עזרה אז אולי היא לא מתאימה לך. חבל לי שאת מרימה ככה ידיים . לגבי זה שאת שמנה, אז קודם כל שמנה זה לא מחלה , זה לא משהו שגורם לך להיות פחות טובה מאחרים. ואם זה מפריע לך נורא אז בואי תקחי את זה לכוון החיובי ובאמת תשקיעי באכילה נכונה . זה יכול גם להיות חיובי ובונה . את כותבת שאת סטודנטית ואני חושבת שזה חשוב וטוב לך כי זה מעסיק וקצת מנתק מהתחושות הפנימיות. תהיי חזקה החיים יכולים להפתיע לטובה ...