האם אני אמא נורמלית?

בוקר טוב. מידי פעם אני באמת שואלת את עצמי האם אני באמת נורמלית, קרה, חמה, עדישה , אינני יודעת להגדיר את עצמי מאחר וכל האמהות שאיתן אני מדברת הן שונות והיסטריות. ועתה אפרט: יש לי 3 בנים חיילים קצינים קרביים חירניקים המשרתים בשטחים. בתחילת שירותם הייתי מגישה צורך להאזין כל שעה חדשות ועם הזמן נהייתי רגועה הפסקתי להיות אובססיבית לרדיו. וכל האנשים ונשים שנתקלים בי מרימים גבה ושואלים: "איך את ישנה בלילות, אני במקומך לא הייתי מצליחה לעצום עין" . ואני ישנה היטב, רגועה וסומכת על בניי. ב. לאחרונה, סעדתי את הורי הקשישים שסבלו שניהם ממחלת הסרטן, הייתי קרועה וכואב מבנים, אך כלפי חוץ לא הראתי להם, וטפלתי בהם כפי שמטפלים בפגים ונפטרו אצלי בבית. וכולם שוב באותו שאלה: איך יכולת, אני הייתי שמה אותם במוסד, בבית-חולים וכו'. אני פשוט מאד אהבתי וכיבדתי את הורי ורציתי לתת להם את כל כולי. אז לעיתים אני חושבת לעצמי אולי, באמת אני אשה קרה, ומצד שני אני אומרת מי שקר לא מתנהג כמוני. אז למה כולם כה הסטרים ואני כה רגועה, אולי משהו בי לא בסדר,אינני יודעת מאיפה אני לוקחת את הכוחות האלו ומטפלת במסירות בהורי עד שנפטרו בביתי והייתי מאד קשורה אליהם. כמובן, בליבי, איך שנפטרו רציתי בתוך תוכי למות, אחרי מחשבה שנייה, קיבלתי כוחות עבדתי על עצמי ואמרתי רגע, אולי זה היה כואב להם אם הייתי מתאבדת, ויש לי ילדים הזקוקים לי, ושוב חזרתי לעצמי. האם אני בכלל נורמלית שיש לי ילדים בשטחים ואני רגועה, וברור שהם מתקשרים אלי בכל הזדמנות שיש להם שיוצאים מפעילות. איך להגדיר את עצמי? תודה רבה לך, וזה כבר מעיק לי הרבה זמן, אני מרגישה שונה מנשים אחרות. - מהאמא.

איני חושבת שאת אדישה, לפי מה שאת מתארת את אישה חזקה מאוד, ולדעתי אנשים כמוך ראויים להוות דוגמא לאחרים (גם מבחינת היחס להורים וגם מבחינת דרך ההתמודדות עם המצאות הבנים בצבא) בהתחלה באופן טבעי היית היסטרית כמו כולם ודאגת,אך עם הזמן הצלחת להתמודד בצורה טובה יותר עם המצב, דבר שאולי אמהות אחרות לא הצליחו כי זה דורש מאמץ רב; נוח הרבה יותר להיות מודאג, אבל הדאגה רק פוגעת באדם, פוגעת בתפקוד היומיומי וביכולת להנות. הדאגה הזו היא חסרת טעם, כי אינך יכולה לשנות דבר באמצעות הדאגה. הדאגה של האמהות לא תגרום לכך שהבנים שלהן יהיו יותר בטוחים. אני בטוחה שגם הבנים נפגעים מלראותולדעת שאמא דואגת להם בלי הפסקה ולא ישנה בגללם. אין מדובר באדישות אלא בצורת התמודדות מעולה עם המצב. זה שאת לא דואגת לילדיך יומם וליל לא אומר שאת אדם לא רגיש, לא אכפתי ולא אוהב. אין כל קשר. חברות שלך, במקום לשדר לך שאת צריכה להיות "היסטרית" צריכות ללמוד ממך. כדי להרגיש בטוחה את יכולה פשוט לשאול את הילדים שלך אם הם חושבים שאת אדם אדיש ולא רגיש, לפי איך שזה נשמע, התשובה תהיה שלילית. כל הכבוד לך שאת כזו..

שלום לך, לפי תיאורייך אין לך כל סיבה לחשוב שאינך אם או בת מספיק טובה. להערכתי, גם אינך מפרשת נכון את תגובות הסביבה, אשר לדעתי מביעות הערכה ואפילו קנאה בקור הרוח שלך. חישבי לרגע מה היה קורה אילו כן היית מודעת כל הזמן, ביום ובלילה, לסכנות האורבות לבנייך. הרי לא היית יכולה לתפקד בצורה סבירה. אילו כולנו היינו מודעים כל הזמן לסטטיסטיקות בדבר תאונת הדרכים, לא היינו מסוגלים לנהוג ואולי גם לא לחצות את הכביש. הדחקה עד גבול מסוים היא פונקציונאלית ועוזרת לנו לנהל את חיינו. עצתי לך היא לייחס פחות חשיבות למה שאנשים אומרים ובכלל, לדעתי כאמור הם מביעים הערכה לקור הרוח שלך ואת צריכה להבין זאת כמחמאה. חזקי ואמצי, ד"ר גידי רובינשטיין