התמודדות עם מוות

שלום לכם. מאז שמישהי שהיתה מאוד-מאוד יקרה לי נפטרה (לפני כשנה וחצי) אני לא מפסיקה לחשוב עליה! אני כל יום חושבת עליה ובוכה והחדר שלי מלא בכתובות בשבילה והתמונה של הקבר שלה תלויה אצלי על המראה. עכשיו לשאלה- איך קוראים להתעסקות יתר בבנאדם שמת? האם זה סוג של אובססיביות?

יש דכאון שנובע מסיבות פנימיות שלעיתים לוקח זמן רב להבינם, אך הרבה פעמים דכאון נובע מפרידה, או מוות של אדם קרוב. אני חושבת שאת צריכה לטפל בעצמך, כדי שהתקופה הזאת לא תהפוך להיות מצב קבוע. זה טבעי ונכון והגיוני להתאבל, אבל את בעצמך מרגישה שיש בכך משהו מוגזם שאת עצמך אינו רוצה בו עוד אז זה הסימן הברור ביותר לנקוט בפעולה. אולי את זקוקה לפעילויות שיסיחו את דעתך ויאזנו את הנטייה שלך לשקוע באבל, אולי טיפול יכול גם לעזור. נראה לי שכמו מרבית הדברים - הכי טוב לשלב בין לעסוק בפעילות שתקשור אותך לחיים עצמם, לבין להבין למה זה קורה דווקא לך, דווקא עכשיו.

כשלא מצליחים להמשיך הלאה אחרי מותו של אדם אהוב, זה אבל מתמשך. כדאי וצריך לטפל בזה. זה מונע ממך להמשיך ולמצוא את ההטוב שבחיים, למצוא אנשים חדשים שיהיו משמעותיים עבורך. ההסתגלות למצב החדש היא הבריאות הפסיכולוגית, ולא משנה כמה נורא הוא המצב החדש, אנו אמורים להסתגל אליו ולמצוא את האושר הטעם והעניין בדברים חדשים. ומי שאינו יכול לעשות זאת, מי שאינו מסתגל וממשיך את מצב האבל, זקוק לעזרה מקצועית, כדי ללמוד איך להסתגל למצבים חדשים. הדרך הטובה ביותר היא על ידי טיפול, שבו תוכלי לברר מה בעברך גורם לתופעה זו, וכיצד ניתן לשנות אותה. בהצלחה.

כמו שציינתי בהודעות הקודמות שלי ומאובחנת כסובלת מ'בורדרליין'. הייתי מאושפזת בבי"ח פסיכיאטרי תקופה ארוכה (קצת יותר משנתיים) והשתחררתי לפני שנה. האישה הזאת שסיפרתי עליה שהיא נפטרה היתה האחות הראשית במחלקה שבה שהיתי וכמו שהבנתם, הייתי מ-א-ו-ד קשורה אליה!!! בטיפול הנוכחי שלי אני נמצאת כארבעה-חמישה חודשים והמטפלת שלי אמרה לי שאני צריכה להפסיק לחשוב עליה כל הזמן. אבל היא לא מבינה שזה קשה, היא לא מבינה שאני לא יכולה ;-( לפני כשבוע, ביום הולדתה של 'ריקי שלי' (זאת שנפטרה), כתבתי את שמה מעל הקרסול עם להב של סכין גילוח... אה, כן. שכחתי לציין- אני גם פוגעת בעצמי... אז... למרות שאני בטיפול, אני לא מרגישה שזה עוזר לי להפסיק לחשוב עליה. לפני כמה ימים אפילו הלכתי לקבר שלה...אני מתגעגעת אליה ורוצה שהיא תחזור.. ;(

שלום לך, דיכאון כתוצאה מאובדן אדם יקר הוא תגובה נורמאלית וטבעית שאינה נחשבת הפרעה נפשית ולפיכך גם אינה דורשת טיפול. אינך כותבת כמה זמן עבר מאז מות האדם הקרוב שמותו השפיע בצורה כה קשה על חייך. היהדות מקצה שנה (עם שלבי ביניים של שבעה, חודש וכו') לאבל. אין מדד מדויק לקבוע כמה זמן צריך לעבור שאבל ייחשב פתולוגי, אך כפי שנכתב לך כאן, אם חלף זמן רב מדובר בתגובת אבל מתמשך, שהיא אחת הצורות של אבל פתולוגי והטיפול בו דומה מאוד לטיפול בכל דיכאון אחר, דהיינו, שילוב של טיפול תרופתי נוגד דיכאון ופסיכותרפיה (שיחות) שבה מעובדים יחסייך עם המת והטראומה שהדבר גרם לך. אם המוות הוא אירוע שהתרחש לאחרונה, לא הייתי נחפז לטיפול ורואה איך דברים מתפתחים, אך אם חלף זמן רב בהחלט יש מקום לפנות לטיפול מקצועי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

ב-18/12/2002. ז"א שעברו מאז שנה וחמישה חודשים פחות תשעה ימים (...) אז מה זה אומר? ולמה בשיחות האחרונות שלי עם המטפלת שלי שאני מספרת לה על ריקי שלי כל מיני דברים היא לא מתייחסת? (עד לפני כמה פגישות היא כן הייתה מתייחסת ומגיבה). כשאני חושבת על זה זה נראה כאילו היא קראה בספרי פסיכולוגיה שאם המטופל מדבר יותר מידי על נושא מסויים, אז בשביל שהוא יפסיק לדבר על זה צריך להפסיק להתייחס ולהגיב...