דיכאון מתמשך

שלום , אני בן 29 וגר עם ההורים שלי , בזמן האחרון אני נמצא במצב נפשי ממש לא מעים , אני מרגיש שאיבדתי את היכולת לתקשר בצורה ישירה עם הסובבים אותי ובפרט עם המשפחה , המחשבות הטורדניות לא עוזבות אותי , ההרגשה הרעה נמשכת יותר זמן ואני מתקשה להירדם , הייתי דווקא בתקופה טובה ופתאום החלה הדרדרות מחדש רק שעכשיו ממש קשה לי לצאת מזה לבד , האנשים היחידים שאני משכונע שיכולים לעזור לי זה ההורים שלי אבל איתם כעת התקשורת חסומה , אני מפתח חרדה ממקומות חדשים ומאנשים וכבר לא עוד תקופה , על מי אני יכול לסמוך? איך משקמים את הבטחון מחדש? הייתי מעשן קצת מריחואנה והפסקתי ככה שזאת לא הסיבה , כנראה שזה פשוט חוסר בטחון

אהלן משה, יש כמה דברים שנראים לי בעייתיים. האחד הוא פשוט המצב שלך שאתה מתאר כרע. אתה סובל, מרגיש שאתה מתדרדר, ולא ממש יכול לדבר עם אף אחד, גם לא עם אנשים שאתה מאמין שיכולים לעזור לך. הדבר השני שנראה לי בעייתי הוא האמונה שהאנשים היחידים שיכולים לעזור לך הם ההורים שלך. אני אסביר לך למה, מפני שזה לא שאני מטילה ספק בכך שהורים יכולים לעזור, אבל איך שאתה מציג זאת כך שהם *היחידים* זה כבר נראה משהו לא כל כך טוב. בתור ילדים הורים יכולים להדריך, לעזור, לומר לנו מה לעשות במצב זה או אחר, לנחם, להציל וכו' וכו'. היכולת שלהם לעשות זאת, לדעתי, פוחתת ככל שאנו מתבגרים. יש לנו צרכים אחרים, וחלק מההפיכה לאנשים עצמאיים כרוכה גם בהתנתקות מסויימת מהציפייה והאמונה שההורים יוכלו לפתור את הבעיות שלנו. אני חושבת שאולי מה שקורה לך הוא קשה ולכאורה מהווה התדרדרות, מהווה באותו זמן "קריאת כיוון", ואפשרות בשבילך לנקוט בדרך פעולה שבאמת תקדם אותך לקראת יותר בטחון ויותר עצמאות. אני ממליצה לך למצוא עזרה מקצועית. מישהו שהוא דווקא לא חלק מהמשפחה. במקביל, הייתי מנסה למצוא יותר מעורבות של אנשים שאינם הורים בתוך החיים. חברים או ידידים ממסגרות אחרות, (כולל אחים או אחייות אם יש לך קשר איתם). אני מאמינה שמשפחה זה אחלה - אבל רק עד גבול מסויים. משפחה יכולה גם להיות משהו שמפריע לאדם להתקדם. אני בת 29, לגור בבית באופן קבוע בגיל זה, נשמע לי משהו לא מועיל. כמובן, יתכן שתהיה תקופה בה זה מתבקש, אבל הכיוון צריך להיות לצאת לעצמאות. עליך לטפל במה שמפריע לך לעשות זאת.

מהבנה בתחום מריחואנה אכן גורמת לדיכאון

שלום משה, ראשית, אתה זקוק לטיפול פסיכולוגי מסודר, שאחת ממטרותיו המיידיות חייבות להיות התעצמאות ויציאה מבית ההורים. טיפול תרופתי ע"י תרופות המעכבות ניצול חוזר של סרוטונין במוח (SSRI) גם הן עשויות לסייע להפחתת החרדה ללא יצירת תלות או התמכרות. ובכל זאת, הטיפול היעיל ביותר, ויפה שעה אחת קודם, נגד חרדה מהסוג שאתה מתאר, חרדה המלווה הימנעות ממצבים מסוימים, היא חשיפה למצבים אלה בכל מחיר. בטיפול התנהגותי-קוגניטיבי נלמדות דרכי הרפיה המתורגלות תחילה בדימיון מודרך ובהמשך מול המצבים המפחידים עצמם וכן נעשה ניסיון לעשות שינוי קוגניטיבי בדרכי החשיבה. הטיפול נערך באופן פרטני או קבוצתי ונמצא יעיל מאוד. הוא אינו נועד להחליף את הטיפול הבסיסי יותר שנועד לטפל בבעיות כמו חוסר היכולת שלך לצאת מבית ההורים לחיים עצמאיים (מטרה המתאימה יותר לטיפול פסיכודינאמי), אך כעת אתה זקוק ל"עזרה ראשונה" כדי שתוכל לחשוף את עצמך למצבים מעוררי החרדה ולהתמודד עימם. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין