פרפקציוניזם

שלום, אני טיפוס מאוד משימתי. מה שאפשר לעשות היום לא נדחה למחר. לעומתי, משפחתי בדיוק ההפך. דוחה הכל למחר ועדיף מחרתיים. יותר מכל היא אוהבת לבכות ביום האחרון ולהקפיץ את כל העולם יום אחרי. במשך הזמן בין הידיעה כי יש לבצע דבר כלשהו ועד לביצועו משפחתי מומחית בדיונים בנושא. היא תשוחח על זה בשיחות נרחבות ותעלה את הנושא השכם וערב ותבנה צעדים קדימה תוך חקירה מה יכולות להיות השלכות התנהגותם או תגובתם להמשך הטיפול בבעיה כלשהי. לא עולה על דעתם, למרות שציינתי בפניהם, שכדאי שיקדימו לעשות את הצעד שלהם ואז לפני הצעדים של הצד השני ידעו כיצד לפעול והדיונים של "אם יענו לנו כך, אז נפנה לה…. ואם אחרת אז נענה להם ש…". למרות סירובי להיות שותפה לנושא- מערבים אותי. אני הטיפוס הדומיננטי בבית ולכן אני פותרת לכולם את הבעיות. אני שחוקה, עייפה ובנוסף זה משפיע על המצב הרפואי שלי שכן אני חולה כרונית. אני מנסה לשנות את מעגל האימה ורואה את עצמי מתווכחת עם כולם שיבצעו את המשימות שלהם בעצמם. אולם הם משחקים לי על המצפון או מבצעים משימות בצורה עלובה כך שהמשימה חוזרת גדולה יותר לטיפולי. הדבר שוחק אותי יותר, ואני בהידרדרות רפואית. למי עליי לפנות כדי לקבל חיזוקים וכיוונים איך לשנות את מעגל האימה ולחיות מצפונית עם הדבר. כמו גם להתמודד עם המחלה הכרונית שלי שרק לאחרונה יצאתי ממצב ההכחשה. תודה,

שלום אא, מתיאורייך מתקבלת התמונה שלא רק שאינך מסוגלת לדחות דברים למחר, אלא שחשוב לך שהם ייעשו על פי דרכך. הדברים אכן נעשים על פי דרכך אם את עושה אותם בעצמך, היום ולא מחר. אם תרפי ותתני לבני משפחתך לעשות את הדברים בקצב שלהם, הדברים גם ייעשו כפי שהם מבינים, לא תהייה לך שליטה על העניינים ואני לא בטוח שזה מה שיביא לך מנוח. המלצתי לך היא לפנות לטיפול פסיכולוגי בגישה פסיכודינאמית (המבוססת על עקרונות הפסיכואנליזה) כדי להגמיש את דרישותייך מעצמך ומהסביבה, דבר שיתבטא גם בפחות עומס על המערכת הפיזיולוגית שלך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטייין