אחריות של מטפל למטופל שרוצה למות

שלום לפסיכולוג, כיצד לדעתך ינהג פסיכולוג, כשהמטופל שאצלו שלוש שנים (בן 29) יבוא אליו ויגיד לו פתאום, שהוא רוצה למות? א. האם לדעתך המטפל יתאכזב מהמטופל שעדיין אחרי 3 שנים הוא עצוב כל הזמן... והטיפול לא עוזר לו ברצון לחיות? ב. האם לדעתך, המטפל עלול לדווח למישהו ממשפחתו של המטופל על מחשוב אלו, כדי להסיר מעצמו אחריות, אם משהו יקרה? - מהי אחריותו של המטפל כשמטופל מדבר על כזה נושא בטיפול? המטופל מפחד שהמטפל ידווח למישהו ממשפחתו/ או לחילופין יגרום לאשפוז כפייתי= לכן לא מדבר על כך בכלל בטיפול. באילו מיקרים זה קורה? - האם מטופלים מדברים על כך בטיפול? - אייך המטפל יכול לעזור למטופל ברצון לחיות כשכל העולם סביבו, הוא עולם של סבל וכאב?

שלום תום, במצב של סכנת התאבדות, על המטפל למנוע אותה ע"י דאגה לכך שהמטופל יאושפז אשפוז כפוי. לא כל רצון למות מבטא סכנת התאבדות ממשית וקיים מרחב של שיקול דעת של המטפל האם האיום הוא ממשי. אין זו הסרת אחריות אלא נטילת אחריות לשמור על חייו של המטופל שברגעים של ייאוש, ושל חוסר שיפוט הנגרם מכך, מגיע להחלטה קיצונית כל כך ובלתי הפיכה. אם אכן מדובר בסכנת התאבדות אמיתית, הרי שבעזרת הטיפול, ולאחר הצלת חייו של המטופל ע"י אשפוז, השאיפה היא שהדיכאון של המטופל יוקל, הוא יראה את העולם באור אחר ועם יותר תקווה וימצא שוב טעם לחייו. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין

לא שיכנעת אותי לספר למטפל שלי!!! להפך- עכשיו אני בטוח עוד יותר שלא כדאי לספר. תודה על תגובתך תום (אפשר לקרוא גם בהיפוך אותיות) אין שום סכנה ממשית כרגע על חיי- אני לא חושב על כך באופן הזה, אבל אם תהייה,לא כדאי לשתף!! בעצם, אולי תגיד לי אם כדאי לשתף, ולמה? תודה

בוקר טוב תום. כאשר מטופל נמצא אצל פסיכולוג שלוש שנים רצוי שירגיש חופשי ויספר לו את כל פחדיו רצונותיו וכו' גם כאשר הרצון באותו הרגע הוא למות. מטרת הטיפול בין השאר היא התמודדות עם המחשבות האפלות ביותר שלנו, השאיפות והפנטזיות שנראות לנו הכי נוראיות שיש. החשש מאכזבת המטפל אינו דבר שצריך להעסיק אותך, זוהי עבודתו ואלו ההתמודדויות שלו, ואינן צריכות להוות חלק ממכלול שיקוליך. המטפל אינו רשאי למסור מידע לשום גורם כאשר אין סכנה ברורה ומיידית לסיכון עצמי/סביבתי. מידע על מחשבות ורצונות אינו נכלל בקטגוריה זו. מטופלים אכן מדברים על כך הרבה בטיפול, כולל חשיפות ברמות של פרטים שלא ניתן לתארן. מטפל אינו יכול לשנות את עולמו של מטופל, אלא לעזור לו להשיג פרספקטיבה אחרת, נוספת,נקודת מבט שונה ו'קביים' בהליכה איטית עד שיוכל ללכת לבד. כמו כן, רצוי לגבות מצב של דיכאון בטיפול תרופתי. מקווה שעזרתי. אפי ב