איך המטפלים יודעים?
דיון מתוך פורום פסיכותרפיה
אני לא מבינה משהו. איך מטפלים יודעים כשמטופל אומר שכל מה שהוא רוצה זה למות, שכותב מכתבי התאבדות, איך הם יודעים, שזה לא באמת? לפני מספר חודשים חוויתי התקף דיכאון חמור, איימתי בהתאבדות לכל מי שדיברתי איתו, נבדקתי אצל שני פסיכיאטרים, ועל ידי שני פסיכולוגים (פרטיים), ואף אחד לא חשב שאני מדברת ברצינות. היום הוקל לי, אני לא מאושרת, אבל כבר לא חושבת רק על מוות בכל שניה. בדיעבד, אני הייתי מאשפזת אותי, עם איך שאני דוברתי. ואני לא מבינה, איך הפסיכיאטר שאני יושבת מולו ואומרת לו שאני כבר לא יכולה להתאפק, ואין מוצא אחר לסבל שלי, שלח אותי הביתה? ואחרי שכתבתי מכתב התאבדות, שאותו הראיתי למטפלת שלי?- מהו הגבול הדק שגורם למטפלים לחשוב שזה באמת או שזה לא באמת מסוכן? אני בת שלושים.
שלום הילית, כמו שאת כותבת הגבול בין איומי התאבדות וביצוע התאבדות הוא גבול דק מאוד. ייתכן שמי שאיבחן את מצבך התרשם שאיומי ההתאבדות שלך, לרבות המכתבים, הם דמונסטרטיביים ונועדו למשוך תשומת-לב או שזו דרכך לבקש עזרה. בדרך-כלל פסיכיאטרים לא יקחו על עצמם סיכון כזה אבל תמיד יש צורך לקחת בחשבון גם את המצוקה הקשה שעלולה להיגרם לאדם מאשפוז כפוי. אדם יכול להפגין מצוקה קשה מאוד אך איומי ההתאבדות שלו יהיו איומי סרק בעוד אדם אחר (בעיקר גברים) יכול לא לדבר כלל על מצוקתו ולהתאבד. אני שמח שאת יכולה לדבר על כך בלשון עבר. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין
בזכות הפריזמה וטיפול אינטנסיבי, הוקל לי, אבל עדיין קשה לי, כי הסיבה המקורית לא נפתרה. תודה על תשובתך, אבל אני עדיין לא מבינה. אני באמת רציתי רק למות, זה לא היה בשביל תשומת לב. ואמרתי לכולם שזה המצב כי רציתי שיעזרו לי לצאת מהמצב הזה, אבל עדיין תיכננתי בכל שניה איך אני אתאבד, וחשבתי בצורה של אין מוצא אחר (ובאמת אין מוצא מהמצב שלי). אם אתה יכול לפרט לי בדוגמאות מה יכול לגרום למטפל להחליט שזה לא מצב מסוכן. תודה
שלום הילית, אני מסכימה עם מה שד"ר רובינשטיין כתב. אבל נראה לי שכרגע יש לך לא רק סימן שאלה אלא גם כעס על כך שלא נלקחת מספיק ברצינות. כעס על כך שאולי את לא מצליחה להעביר את מה שאת מרגישה. כעס על כך שלא מספיק דאגו לך. ? אלו רק רעיונות. אני חושבת שאם את בטיפול כרגע זה יכול גם לשקף רגשות שיש לך בהווה. את כותבת שמצבך מבחינות רבות הוטב, אך את מרגישה עדיין שיש לך הרבה בעיות וקשיים, ואולי את חוששת שמי שמטפל בך יחשוב מהר מדי שאת "בסדר", כשבעצם עדיין יש בך את הפוטנציאל לחוות מצוקה קשה. מבחינות רבות מצב הביניים - בו מתחילים להרגיש יותר טוב, אבל עדיין רחוקים מ"חוף מבטחים" פנימי הוא הקשה ביותר. אם יש לך מטפל/ת חשוב שתתקשרי את זה איתם ולא תצברי כעס ומרירות.
אני לא כועסת. אני פשוט חושבת, ממבט לא מקצועי, שזה מוזר מאוד. אם אני הייתי רואה מישהו שבוכה בהיסטריה חודש ללא הפוגה, ומדבר רק על מוות ודרכים למות, ושאין בשביל מה לחיות, ואפילו כותב מכתב פרידה ומוסר אותו! זה לא מוזר? כלומר, אני מאוד שמחה שהיה להם את אורך הרוח לחכות שהתרופות יעבדו, ולהאמין שאני אחזיק מעמד עד אז, אבל אני, אילו ממישהו קרוב אלי היה במצב הזה, אני הייתי מאשפזת אותו. למרות שאני חושבת גם, שאולי חלק ממה שחיזק אותי הוא דווקא האמונה של כולם שזה זמני, ושאני אמצא סיבה להמשיך למרות הכל. חשבתי, אולי אם כולם חושבים שאפשר לצאת מזה, אולי באמת אפשר לצאת מזה? האם יתכן שזאת הסיבה שכך נהגו המטפלים?
מנהל פורום פסיכותרפיה
