תחילת החיים....

מחבר: כפיר ([email protected]) תאריך: 16.6.2004 שעה: 20:08 שלום רב לכולכם... אני חייל משוחרר בו 22 , עוד מעט 23, מחפש שייכות. ואולי תחושת חוסר השייכות הזאת היא שמתבטאת כאן בפורום היא תחושה המקשה עליי בכל מקום שאני פונה אליו. אני סיימתי עבודה מועדפת באילת וכעת מתמודד עם שאלת החזרה הביתה . בדיוק עכשיו עולות השאלות המטרידות כל כך , אם כאן אני מרגיש מצד אחד עייף ,סחוט ותשוש רגשית ופסית עם שעות עבודה מפוצלות שייתכן שישתנו וייתכן שלא, אז בבית באיזור המרכז אני אוכל לשלוט בחיים אבל להישאב לבדידות אינסופית שהרי בבית אין לי חברים וגם ככה בבית יש הורים שעדיין בגילם המבוגר (פנסיה) לא מסתדרים ביניהם ונוטים לריב ולא מוכנים להתגרש כי הם לא מתרגשים מזה, אבל אני כן, לא יכול להיות שם בחדר החנוק מחפצים ומבגדים שחלקם הגדול לא שלי ועוד כמה וכמה עצמים בלתי מזוהים שאמי נוהגת לאגור. ובעצם הפינה הבטוחה שיש לי כאן באילת היא הפינה שאין לי בבית השייכות שגובהה מחיר נפשי ופיזי יקר היא אותה השייכות שאין לי בבית. אבל מבחינה חברתית המצב פה דיי מוזר כי מאד מעריכים אותי בעבודה אבל זהו זה איכשהו נשאר לשעות העבודה ואני כאן שוב לבד מול כל העולם. שלא לדבר על הבדידות מול השאלות הקיומיות הבוערות: מי אני ? מה ההעדפה המינית שלי? מה אני רוצה מהחיים? לאן להתקדם ? ושאלת השאלות מה יהיה אח"כ? מה ללמוד ? ומה המקצוע לחחי? עשיתי הכוונה מקצועית בלחץ שלא עזרה לי כל כך להחליט,כי היה מרכיב רגשי חזק בהחלטה והומלץ בחום על טיפול נפשי כחלק מן תהליך ההחלטה. ההיתי בטיפול פרטני בצבא ובטיפול קבוצתי עד לפני חצי שנה. כעת ללא טיפול. ומצד שלישי הלחץ להחליט כולם רוצים החלטות ותשובות, הבית, העבודה כי מה לעשות אני סוגר המון פינות ולכן מעריכים את ההשקעה את הנתינה אבל אף אחד לא ער לשחיקה ההולכת ומתדרדרת ולא שם לב שאני היחיד (שיא הפארדוקס) שהגיע לפני חצי שנה ולא קודם מחד למרות שאותו יחיד הוא גם היחיד שקיבל תעודת עובד מצטיין. החבר'ה לפעמים מציקים לי בקשר למתי אני אתחבר לחברה ואני עונה שכל אחד בקצב שלו מבלי להזכיר את הקושי והמועקה שבהחלטה מי אני? מבולבל מאד ולא מוצא את הדרך. ואני כל הזמן נע בין העולמות בין הטוב לרע בין החזק השולט בעבודתו הסופרמן זה שיכול לסגור חורים לעומת האנדרמן החלש שאינו עצמאי בעבודתו , הבודד החושש המפוחד, בין הבוכה לעצבני בין הגדול לקטן וזה מתיש ומעייף. בין זה שסובל לבין זה שנהנה ואני לא יודע . אני יודע ומרגיש חצוי כי העבודה מתישה ומוציאה ממני מחיר מאד יקר וכבד לעומת תחושת סיפוק ענקית שהנה עברה לה חצי שנה בהצלחה. נכון את המטרות החברתיות הצלחתי להשיג באופן חלקי , אבל ייתכן שזה נותן לי את הכח להמשיך ולדעת שאנשים בכל מקום הם אנשים ובכמו שהוערכתי בצבא כךאני מוערך במקומות אחרים ואמישך להיות מוערך במקומות נוספים. אבל תמיד מופיע החשש מפני הכישלון והחוסר יוצלחות מצטער על ההעמסה והבלבול אבל אלו מחשבותתי ואלו רגשותיי. עצוב להבין שוב בפעם המי ידוע כמה בשבעה וחצי החודשים האחרונים כמה היה טוב ומסודר ומובן בצבא ולא היה צריך לדאוג כמעט לשום דבר גם לא היה צריך לדאוג שמא ארגיז מישהו אבל כאן אני דואג שאף לא ייפגע מחד ומאידך אני צועק ומתפוצץ מעצבים ומפרק אותם על כולם וזה מוכר מאד מהבית שבו ההורים היו שואבים אותי למריבותשלהם מבלי לשים לב, וכאשר זה לא נח להם מבקשים ממני לא להתערב, איך לא? הרי אתם ההורים שלי. ונניח שלא , הרי אJ"כ אתם מאישימים אותי בחוסר איכפתיות. תודה על ההקשבה ואשמח לקבל תגבות

שלום כפיר, אני מצטרף בחום להמלצה לפנות לטיפול פסיכולוגי שיעשה קצת סדר בעומס הרגשות המבלבלים והסותרים, כולל הזהות המינית שלך. עבור תחושת שייכות אנשים מוכנים לשלם מחירים גבוהים (ראה, למשל, http://gidi7.home-page.org/ ) וגם זה נושא שצריך לדון בו בטיפול ואולי הטיפול יהיה המקום הראשון שבו תוכל לחוש שייכות חלקית לפחות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין