בלב כבד

שלום ד"ר לפני כשנה עברתי ניתוח בלב , תהליך האבחון והניתוח היה קצר מאד ובאופן כללי היה די פתאומי ,הבעיה נתגלתה במקרה ולא כתוצאה מכך שחשתי ברע, למרות שבדעיבד אני יודע שהתעלמתי מהסימנים. שנה לאחר מכן אני מרגיש שהגעתי לניתוח בריא בגוף ונפש ויצאתי ממנו בריא יותר בגוף ובריא פחות בנפש. אני רואה לנכון לציין שכאשר המציאות האומללה הזו נכפתה עליי הייתי במקום של הצלחה רבה מבחינה מקצועית ואישית, באותה העת עסקתי במקצוע תובעני ורב אחריות שאין מקצועות רבים שמקבילים לו אך היה לי ספוק רב ממנו. לאחר שנסתיימה תקופת ההחלמה הרגשתי שאיני יכול לחזור מייד לתוך המירוץ המקצועי, אני בן 30 ,והחלטתי ללמוד באונברסיטה. לאחר ההקדמה הארוכה הזאת אני אגש לעניין, מאז הניתוח למרות שאני מצליח מאד בלימודים וכו' איני מצליח לחוש סיפוק כלל, אני נע בין הרגשה של תסכול עמוק ליאוש, אני נתון למצבי רוח מישתנים ,אני חווה התפרצויות זעם וכעס רב, אני מרגיש שדברים מהעבר , כעסים ישנים, וחשבונות ישנים עם ההורים שלי עולים וחוזרים דברים ששנים לא הציקו לי חוזרים בלי התראה. איני יודע למה לייחס את הדברים האלה , האם זה תהליך בלתי נמנע שהואץ בעקבות המחלה ושהיה מתרחש בכל מקרה , או שזהו שלב שעוברים במהלך ההחלמה ? כמובן שבאופן מושכל זה ברור לי שהמצב שלי טוב משהיה, אבל אני לא מצליח לתרגם את הידיעה הזו לחיי היום יום. האם עליי פשוט לחכות שהסערה תחלוף או שעליי לעצור את זה לפניי שזה הולך רחוק מידיי ? בתודה מראש ש.א.

שלום ש.א., קושי רגשי אינו מופיע יש מאין. גם מחלת הלב שלך לא התפתחה ביום אחד ואתה כותב שהיו סימנים שהתעלמת מהם. ברוב המקרים, הפרעה נפשית פורצת בעקבות טריגר מסוים אך הפוטנציאל, הנטייה המוקדמת, קיים כל הזמן. אני דווקא לא הייתי מגדיר את המצב הנפשי שלך כיום כפחות טוב מאשר לפני הניתוח אלא כפחות נעים ויותר קשה. נראה לי שהניתוח פתח דברים שיש לטפל בהם מבחינה נפשית ואולי זו דווקא חלון הזדמנויות שאם תנצל אותו נכון, תרגיש בסופו של דבר נפשית, וגם פיזית, טוב יותר. התסכול והכעס שאתה מרגיש אופייני לאנשים הנוטים ללקות במחלות לב, לרוב מתלווה להם פרפקציוניזם (http://gidi5.home-page.org/) ושאפתנות (מה שאולי אפיין את חייך לפני הניתוח), חרדה וצורך מוגזם בשליטה. כל אלה, לא רק שאינם נעימים, אלא כאשר יש נטייה למחלת לב, אף מגבירים גורמי סיכון אחרים כגון יתר לחץ דם. אינני חושב שזה יחלוף מעצמו ואני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי ויפה שעה אחת קודם. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אולי גם יש משהו במגע עם היותנו "בני תמותה" ועם ההתקרבות לנושא של מחלה ומוות שמעלה דברים שיכולים להיות מחוץ למודעות שלנו רב הזמן. (כמו היותנו בני תמותה. כמה שיודעים את זה המוות הוא דבר מפחיד ולא משהו שאנחנו מקבלים כחלק מהחיים... במובן מסויים כצעירים יכולים לחשוב.. "לי זה לא יקרה" :) כמה שזה טיפשי) אני חושבת שהיכרות עם המקום הזה דווקא יכול להוביל אנשים למקום יותר שלם. אתה מציין שהיית בנקודה מאד מצליחה מבחינת קריירה, ואולי יש ניגוד מאד חריף בין הצלחה אישית, מקצועית, ואיזו תחושה של "אלמותיות" שנובעת מאותה הצלחה, לבין זה ששוכנים בתוך גוף אנושי בן כליה... אז אולי זה תהליך שבסופו של דבר יביא אותך לפריחה יותר שלמה ומלאה.