צריכה לבכות למישהו

אני פשוט מרגישה בדידות נוראית, ואין לי עם מי לחלוק את זה, אז החלטתי לכתוב כאן. אני במשבר קשה, בריחוק מרוב האנשים בחיי. אני יודעת שאני רוצה מהם יותר מידי, שאינם רוצים או יכולים לתת לי, ובסוף אני נשארת לבד, מאוכזבת מעצמי שדרשתי, ורציתי אותם, ומהם שלא יכולים להענות לתובענות האינסופית שלי. איך לומדים לא להיות אובססיבי לגבי דברים ואנשים? שאם אני מוצאת עם מישהו שפה משותפת, אני כל כך מתלהבת מזה, שאני נהיית דביקה, ורוצה להיות איתו עוד ועוד, ובסוף לא רוצים אותי, ובצדק. איך יודעים להסתפק במועט? להיות הגיוניים ולא ייצריים ורגשיים? איך לומדים לספק את עצמי בעצמי, ולא להצטרך אחרים שיראו אותי, ושדרך הערכתם ואהבתם אני ארגיש קיימת? ולמה אם אני לבד, אני מרגישה נעלמת?

שלום ק', בפנייתך ניכרת מודעות עצמית די גובהה לתהליכים הבין-אישיים שאת עוברת. הצרכים שלך הם, ככל הנראה, גדולים מדיי מכדי שיבואו על סיפוקם במסגרת קשר חברתי רגיל ולכן עצתי לך היא לפנות לטיפול פסיכולוגי ולנסות למצוא להם סיפוק שם. אני חושב שהשאלה אינה איך להסתפק במועט אלא איך לא להכביד על הזולת. כאן הייתי מציע לך להעמיד את עצמך במקום האנשים שאת רוצה בחברתם ולשאול את עצמך כיצד את היית מגיבה להתנהגות דביקה כזו של מישהו אחר כלפייך. אחת הטכניקות היעילות נגד דביקות היא להרבות בקשרים חברתיים ולפזר את התלות שלך בין מספר רב יותר של אנשים, כך שלא תהיי לעומס על אף אחד מהם. מומלץ מאוד להתייחס באופן מתמיד לצרכיו של האחר ולא לראות בו רק ספק של צרכייך אלא אדם בעל צרכים משלו שאולי גם את תוכלי לספקם. ואולם כל אלה לא יספקו את הצורך שלך במלואו ולכן המלצתי כאמור היא לפנות במקביל לטיפול פסיכולוגי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין