מרקו רוצה את אמא

שלום לפסיכולוג, כאשר משהו עצוב מתרחש בחיי. בחיי היום-יום, בעיקר משהו עצוב, משהו מעצבן, משהו מתסכל, משהוא רע... אני תמיד תמיד בוכה ובוכה (אני בת 27). בזמן האחרון כשמשהו רע כזה קורה, אני מתחילה לבכות, אבל מייד שוכחת את סיבת הבכי, אני ממשיכה לבכות כי אני רוצה את הפסיכולוגית של עכשיו-ומייד!!ובגלל זה אני ממשיכה לבכות שעתיים- אני בוכה כי אני לא יכולה לקבל אותה עכשיו ומייד-ואני לא יכולה להתגבר על הרגש הילדותי הזה- וזה מה שקורה לי יום-יום. אני מודעת למגבלות ולגבולות הטיפול, אבל משהו בלב רוצה אותה ורק אותה- במיוחד כשדברים עצובים קורים מה קורה לי? האם זה תהליך נורמאלי בטיפול? זה כואב שאי אפשר לקבל אותה כל הזמן בלי הגבלה- זה כואב יותר שאני מבינה שאי אפשר כי היא הפסיכולוגית שלי וככה זהו-וזהו. כואב

שלום מרקו, קשה שלא להתרשם מרמת התובנה והמודעות העצמית הגבוהה שלך. אין גם ספק שהטיפול שאת עוברת הוא משמעותי מאוד עבורך והתופעה שאת מתארת מעידה על כך. עם זאת, כולנו רוצים חיים יותר קלים גם בהווה, ולכן הייתי מציע לך לשקול יחד עם הפסיכולוגית שלך היעזרות בתרופות נוגדות דיכאון למשך מספר חודשים. התופעה שאת מתארת היא גם חלק מתגובה לטיפול אך גם חלק מנטייה דיכאונית שעשויה להיות מוקלת במידה רבה ע"י נוגדי דיכאון במינון נמוך. מניסיוני, טיפול תרופתי מסוג זה אף עשוי לשמש מנוף רציני לטיפול הפסיכותרפויטי (השיחות). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום ד"ר גידי ותודה רבה עבור תשובתך. קראתי את המאמר שלך באתר "טיפול פסיכולוגי למי?". המשפט הבא עניין אותי במיוחד: "השפעת הטיפול בנויה על היכולת לשנות את ההקשר הנפשי שבו היא קיימת התופעה, מבלי לשנותה בהכרח". שאלתי- התופעה היא: בכי שלי , בגלל שאני רוצה את הפסיכולוגית מייד- -אייך הטיפול יכול להשפיע על ההקשר הנפשי בגללו אני בעצם בוכה (כך הרגשתי כשהייתי בת 5 רציתי את אמא כל הזמן ולא קיבלתי ) . מה אמור בעצם להשנות, כדי שאני לא ארגיש כך גם היום בהווה עם הפסיכולוגית? הכאב הגדול שלי הוא היום- ועכשיו. תודה רבה מרקו רוצה אל אמא....................

אני מה זה מבינה אותך. לפעמים גם אני כשאני עצובה או משהו מאד מרגיז אותי אני נזכרת בםפסיכולוגית שלי וכמה שאני צריכה אותה ושהיא לא לידי ובא לי לבכות לה אבל זה לא ממש עוזר כי היא לא מודעת לזה, ואז נוצר בי כעס ילדותי של:"איך זה שאת לא כאן כשאני צריכה אותך..." נראה לי טבעי, אבל הגבול כנראה מכריח אותך ואותי להתגבר לבד... אני רואה אותה בערך פעם בחודש וחצי וזה לפעמים קצת גורם לגעגוע ועצב בלב... אהבתי אגב את הכותרת המקסימה של המכתב שלך.