לד"ר רובינשטיין

שלום ד"ר רובינשטיין, רציתי לשאול מה ניתן לעשות כאשר אדם (מדובר בי) לא מצליח לגייס אופטימיות, עובר מטיפול לטיפול, מנסה גם כדורים נוגדי דכאון, ובכל זאת נותר עם מועקותיו, סבלו הפנימי, ותחושת הבדידות הגדולה, שלעולם לא באמת מעניינת את הזולת. אני מרגישה שקצתי בנסיונות להתקרב לבני אדם, שבעצם אוהבים רק לדבר על עצמם ואינם מסוגלים להעניק דבר. אני חשה ריקנות עצומה, חלולה ואפילו בחילה למול קשרים המתיימרים להיות קרובים. לבטח תפנה אצבע מאשימה אלי, שכן במקצוע שלכם הכל נורא ברור, אל לנו, "לחלשים ולמובסים" להעיק על האנשים שמסביבנו, לשם כך קיימים אנשי המקצוע, שלהם אנו משלמים ממיטב כספנו כדי שיקשיבו לנו ללא הועיל, אבל את "ידידינו" חלילה לנו מלהטריד.מהי ידידות, אם כך? ידידות שמתקיימת רק כשטוב לנו? מדוע אני יכולה לגלות סבלנות כלפי אדם במשבר ואילו הוא אינו יכול לעשות זאת? משום שהמשבר נמשך זמן רב מדי לטעמו? בשביל מה ליצור קשרים אם אינך יכול להיות אמיתי ולומר שאתה סובל? מעניין אם יש לך תשובה או שתשלח אותי לטיפול נוסף תודה

שלום אנט, נראה לי שהכנסת את עצמך למעגל קסמים ואת רוצה להכניס גם אותי אליו. לרוב האנשים יש מעגלים שונים של קשרים חברתיים. מחברים הקרובים, ובתוכם בני זוג, אכן ניתן לצפות שיקשיבו לסבלותייך, בין אם את הולכת לטיפול ובין אם לאו. ואולם, קיימת נקודה שבה הכמות הופכת לאיכות. אם את מציפה אותם בדיבורים על מצוקתך, זה מאוד מאיים עליהם. אני מבין את הכאב שבבדידות. בדיכאון האדם זקוק יותר מבכל זמן אחר למגע אנושי, אך דיכאון מאיים מאוד על הסביבה (בגלל הסיכוי הגבוה ללקות בו) ואנשים מתרחקים מאנשים דיכאוניים. דבר נוסף ששאלתי את עצמי תוך כדי קריאת פנייתך הוא האם את מכניסה תכנים נוספים לשיחה עם חברייך או שהדיכאון תופס את כל החלל. אינני מכיר את חברייך, אך ייתכן שאת מוצאת עניין באנשים המרוכזים בעצמם. בכל מקרה, נראה לי שאת מסתובבת בעולם עם ציפיות גבוהות מאנשים וכתוצאה מכך מאכזבות. הדבר נכון, כנראה, הן ביחס לחברים והן ביחס למטפלים הרבים שהחלפת. דברים אלה צריכים להיות מעובדים בטיפול. לוקח זמן למצוא את המטפל המתאים ואת התרופה המתאימה, אך יש להיעצר בנקודה מסוימת ולהסתפק באופטימום ולא במקסימום. הדברים אמורים גם לגבי בחירת מטפל, גם לגבי תרופה מתאימה וגם לגבי חברים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין