תקופת הילדות והמצב הנפשי

אני בן 36 נשוי שנה ,מיום שאני זוכר את עצמי כבר בגילאים שש ושבע אני רואה ילד עצוב ומסוגר שהיה נעלב ולוקח ללב כל מה שאמרו לו ,ביישן בצורה קיצונית וככל שהשנים חלפו התחושות וההרגשות הנפשיות הקצינו,כאשר הייתי נער מתבגר התחילו הדיכאונות ,הייתי יוצא מהבית למקום פתוח ובוכה הרבה,הייתי נמשך לשירים עצובים,ההסתגרות החברתית הייתה בעיצומה,גם בצבא הייתי מרגיש מועקות ודיכאונות רבים{הייתי לוחם בחיל תותחנים},בשנים שאחרי אני סובל מדיכאונות שהולכים ומחמירים עם שיבוש המחשבות והרגשות הנורמליים,ב -14 השנים מאז השתחררתי מהצבא לא החזקתי מעמד בעבודה אחת יותר משנתיים ,עבדתי בעשרות עבודות,אך מצבי הנפשי היה מקשה עלי אם בחוסר ריכוז ,עצבנות ,ועצבות קשה ,לפני 6 שנים המערכות קרסו לגמרי,הגעתי למצב של דיכאון וחרדה בלי מנוחות עם עוויתות קשות בבטן,רעידות ברגליים דיבור איטי,טישטוש בעניים,חשבתי שאני הולך להתאשפז,ניסיתי טיפול בפרחי באך,הומואופטיה,אבל זה לא עזר לי בכלום אלא רק מילא את כיסם של המטפלים,לבסוף אחרי חודשים רבים של סבל מתמשך ביום ובלילה כאשר אני לא מתפקד ,עם צער רב למשפחתי שרואה בסבלי ומרגישה את כאבי,פניתי לרופא פסיכיאטר שהמליצו לי עליו שמו ד"ר פרומקין מחיפה,הוא ראה שמצבי הנפשי קשה ורשם לי כדורים עם מינון גבוהה,בהתחלה רק מרוניל ולאחר מכן הוסיף סרוקסט,במשך שש השנים האלה שאני מטופל אצלו אני נוטל את הכדורים והולך 3 פעמים בשנה אליו למעקב ,ב6 שנים הללו גם החלפתי עבודות כאשר עבדתי ב4 עבודות שונות שמכולם פוטרתי בגלל חוסר ריכוז ועצבנות,הייתי עובד טוב שנותן תפוקות אבל לא הייתי רגוע והגעתי לעימותים עם האחראים שלבסוף פיטרו אותי. ולמה אני מספר את כל הקורות אותי עד הלום,מפני שאני רוצה לדעת אם היה אפשר לטפל בבעיה עוד שהייתי ילד מסוגר ועצוב,וזה היה מונע את כל הסבל הזה,אשמח לקבל תשובות מהד"ר ומכל אחד שרוצה ללהשיב.

שלום יואב, לגבי כל ההפרעות הנפשיות, ובתוכן דיכאון וחרדה, ההנחה כיום היא שהמקור להן הוא פיזיולוגי, אך תנאים סביבתיים מסוימים מעוררים אותן. במילים אחרות, נולדת עם מטען תורשתי מסוים שהפך אותך פגיע במיוחד וכאשר מטען זה "פגש" בתנאים הסביבתיים המתאימים (למשל, הגנת-יתר מצד ההורים) הדיכאון והחרדה התעוררו. בנוסף לכך, אתה מתאר את עצמך כביישן, לפחות כילד, וכיום אנו יודעים שמופנמות או מוחצנות הן בהחלט תכונות מולדות שניתנות לשינוי בטיפול עד גבול מסוים, כאשר שאר הטיפול מתרכז בעזרה למטופל לקבל את עצמו כמות שהוא (וישנם אנשים מופנמים שחיים חיים סבירים ביותר). כאשר קיימת בעיה סביבתית, הרי ככל שמקדימים לטפל בה, סיכויי ההצלחה טובים יותר. קיים סיכוי טוב שאילו היית מתחיל טיפול פסיכותרפויטי (שיחות) ולא רק תרופתי בגיל ההתבגרות, כאשר פרצו הדיכאונות והחרדות, היית מצויד כיום בכלים טובים יותר להתמודדות. הטיפול שאתה מקבל כיום הוא טיפול טוב אך סימפטומטי ואני ממליץ מאוד להוסיף לו טיפול פסיכותרפויטי בין אם אצל הפסיכיאטר שמטפל בך ובין אם אצל פסיכולוג או עובד סוציאלי קליני. הבעיות שאתה מתאר הן בהחלט גם בעיות התמודדות עם הסביבה (למשל, השתלבות במקום עבודה) וחשוב לזכור שטיפול תרופתי מתאים אכן מקל על ההרגשה אך אינו מטפל במקורות הבעיה. ייתכן מאוד שכאשר תתחיל להפיק תועלת מהטיפול הפסיכותרפויטי תזדקק פחות לטיפול התרופתי וניתן אולי יהיה להסתפק במינון נמוך יותר. בהחלט לא מאוחר מדיי להתחיל. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין