הילד לא רוצה שיהיה לי חבר

אני בת 50 ואלמנה 5 שנים. יש לי 3 בנות גדולות מנשואים קודמים ובן, בן ה-9 מבעלי שנפטר. הבנות כבר לא גרות בבית. בני סובל מאוד מחרדות שמא יהיה לי חבר (ואכן היה לי בעבר). זא מעסיק אותו כל הזמן, מדאיג אותו למרות הבטחותי שאם יהיה לי אז הוא ידע, ושאני תמיד אהוב אותו ושאני רוצה שיהיה לי חבר גם בשבילו. ביחד עם זה אני מסבירה לו את הצורך להמשיך את חיי ולנסות לבנות קן משפחה מחדש. הסיפור מאד מלחיץ, לא רק אותו אלא גם אותי. נותן לי להרגיש כאילו אני "בוגדת". הוא מאוד קנאי באופיו גם כשבעלי עוד היה בחיים, לא נתן לו ללטף לי את הרגל לדוגמא..... אני מוצאת את עצמי "משקרת" אם אני יוצאת לדייט או משהו ולא מזמינה אפילו "ידידים הביתה לכוס קפה. אני מאוד אשמח לקבל היצעות/טיפים כלשהן כדי לעזור לבן שלי וגם לי.

שלום קרוליין, אני חושב שאת חייבת לשנות את יחסך לנושא למען בריאותו הנפשית של הילד. כל עוד תפחדי ממנו ותגבילי את צעדייך, הילד ילמד שהוא יכול לנהל את חייך והוא עלול לפתח תחושה אומניפוטנטית (של "כל יכול") כשיגדל. כלומר, הוא יתרגל להרגיש ולחשוב שאנשים מתחשבים ברצונותיו ואף בגחמותיו בצורה לא מציאותית והמציאות תטפח על פניו בצורה מכאיבה. גם קשריו עם אנשים ועם נשים יסבלו מכך משום שהוא לא יצליח לפתח תחושת גבולות הולמת בינו ובין זולתו ויתפוס את הזולת כקיים לשם מילוי צרכיו. לדעתי, כדאי לך מאוד לגייס את כוחותייך כדי להציב לילד גבולות. אינך חייבת לדווח לו על כל פגישה עיוורת שלך, כי זה שוב יפגע בגבולות ביניכם, אך כאשר תמצאי חבר עלייך להעמיד אותו בפני עובדה מוגמרת ש"זה החבר החדש של אמא" ולעמוד באומץ מול ביטויי התסכול שלו. את יכולה גם להבטיח לו שאת לא תתערבי בחייו כשיגדל ויבחר לעצמו חברה (ורצוי מאוד שתעמדי בכך). אני מציע לך לקרוא את ספרו של חיים עומר על "שיקום הסמכות ההורית". בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אני מודה לך על תשבותך אומנם אני חייבת לציין שאינני מגבילה את צעדיי, יוצאת ומבלה, ושהיה מישהו הוא הוזמן הביתה וכל השאר. אני מאוד מקפידה להביהר לילד שלי שאינו יכל לדרוש ולהתערב בתחומים אלא כפי שאני לא אעשה לו שיגיע תורו. אבל החרדות ישנן והן פוגעות בו, קשה לו להרדם, כשרואה אותי על יד המחשב נלחץ, כל גבר שמתקשר אפילו סתם בן אדם, מלחיץ אותו, אם יגיע טכני כלשהו לתקן משהו בבית, הוא חושד בו, ממש שומר ראש! אני לא מצליחה להרגיע אותו אני זקוקה יותר לעיצה באיך אוכל להרגיע אותו, איך אוכל להעביר לו חד משמעי, למרות נסיונותי הרבים, שאני תמיד אהיה כאן גם אם יהיה לי חבר. אם זה מקינה או מהחשש שאני אעלם לו, אינני יודעת. אני רק יודעת שזה יושב כמו ענן כבד מעל הראש של שנינו. אגב, אני לא מזמינה גבר לישון אצלי באופן מזדמן, אלא רק אם בני ישן מחוץ לבית באותה הלילה ורק נוהגת לעשות זאת כאשר יש קשר של חברות ממושכת. אולי זאת הטעות שלי? אני לא יודעת...