דיכאון או שחיקה?

לפסיכולוג שלום, אני אמא לשני ילדים. כל יום אחה"צ מגיעה ישר מהעבודה אוספת את הילדים וממשיכה הבייתה. לשיעורי בית, לטיפול בילד הקטן וכו'. אני מרגישה כל הזמן צורך לרצות את שניהם, שלשניהם תהיה פעילות מעניינת אחה"צ, שלשניהם אני אצליח לתת את תשומת הלב, לענות על כל צורכיהם וזה פשוט לא הולך. ואז אני מרגישה עצבנית מאוד, מתוסכלת, מצב רוח רע, ומתחילה לאבד את הסבלנות, נכנסת למצב רוח כזה שנמאס לי מהכול (כי בנוסף אני סובלת מהפרעת חרדה). אני מרגישה כבר עייפה מהעבודה המדכאת, מהבית ובייחוד מניסיונותיי לצאת מהחרדה. מה לעשות?

שלום מיטל, הצורך לרצות אכן אופייני לדיכאון, אם כי אינני בטוח שאת עונה על הקריטריונים האחרים של דיכאון. הצורך לדאוג לפעילות עבור ילדייך אפילו אינו מרצה אותם. ילדים רוצים וזקוקים למרחב מחיה וחופש כמו מבוגרים והם אפילו ישמחו אם לא כל רגע מזמנם החופשי יהיה מתוכנן על ידך. המלצתי היא שתלכי לטפל בעצמך, בהפרעת החרדה שלך ובשחיקה. במסגרת טיפול כזה תוכלי למפות איזה דברים את יכולה לשנות בתוך עצמך ובאיזה מקרים כדאי לחשוב על שינוי הסביבה (למשל, אולי כדאי לחשוב על החלפת מקום עבודה אם הוא מתסכל כל כך). ברור שהבעיות הן בעיות בינך לבין עצמך והן מושלכות על הסביבה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין