בדידות?!

קראתי את כתבתך, אך יש לי שאלות שעלו מכך: אני בת 28 והתחלתי לצאת עם גבר בן 39. הפגישה היתה עיוורת, נתקלנו מידי פעם בשתיקות, וממש לקחתי זאת קשה. הוא משכיל, נראה בסדר, וציפיתי ממנו שיותר ידבר, ישאל וכד'. לבסוף שראיתי שהמצב נואש התחלתי לפתח נושא ומשם זה די זרם. ואף הגיע לכך שהתחיל מגע בינינו. כבר לא ידעתי האם הוא כבר רגיל לחיות בבדידות ולא ממש בא לו על קשר? כי מאז נפגשנו עוד פעם אחת ובטלפון דיברנו אך לא מיהר ברצונו להיפגש למרות שכן רציתי. או מדוע שתק?

שלום אור, אני מציגה לי משוואה עם יותר מדיי נעלמים. חיוני לדעת מה ההיסטוריה של כל אחד מכם בקשרים. אם ניקח את המקרה הקיצוני, שמעולם לא היה לו קשר, אזי חבל על המאמץ הכי קטן, למשל. לצערנו, העבר מיטיב לנבא את העתיד. בנוסף, יש לזכור שאחוז הצלחתן של פגישות עיוורות אפסי ממש. רוב הקשרים המוצלחים מתרחשים בין אנשים שמכירים זה את זה מסביבה משותפת (עבודה, לימודים, שכונה, צבא או כל סביבה טבעית אחרת). על אף האמור לעיל, ייתכן שמדובר באדם שמעוניין אך מתקשה ליזום ואת צריכה להמשיך ליזום כפי שעשית עד כה, אך עם ציפיות נמוכות מאוד. בהקשר של בדידות, אכן ייתכן מצב שאדם סובל מאוד מבדידות אך היא גם מהווה עבורו מקלט בטוח מקשר שמאיים עליו ומחייב אותו להיות תלוי בזולת יותר מאשר בעצמו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין