בסיסי ומהותי

שלום. קראתי שיש גישות שונות בפסיכותרפיה, שרוב המטפלים בישראל עברו בראש ובראשונה הכשרה לטיפול פסיכו דינאמי, ורבים מהם מעדיפים גישה זו. כמו כן קראתי שיש גישה התנהגותית קוגניטיבית, הכופרת בהנחת היסוד של הפסיכואנליזה, ושיש גישה אקזיסטנציאלית שהתפתחה כתוצאה מאכזבה משתי השיטות הקודמות, ומנסה לנתק את המטפל ממסגרת תיאורטית כלשהי כדי שיוכל לפתח דיאלוג פורה ואותנטי עם המטופל. מכאן הסקתי שלא רק אני הבחנתי בעובדה שאין דיאלוג פורה ואותנטי עם המטפל, ולכן זה לא דמיוני שטיפול פסיכו דינאמי הוא לא בהכרח פורה. נשאלת השאלה, אם כן, איפה הגישה האקזיסטנציאלית (וההומניסטית) בישראל, ולמה אין מודעות להתאמת הגישה לבן אדם לפני שהוא מקבל המלצה/ נשלח/ ואפילו פונה בעצמו לטיפול פסיכולוגי. כאשר בן אדם עם בעיות מגיע לקבל עזרה בגישה שלא מתאימה לו, ומרגיש פגוע מהעזרה הפסיכולוגית, ופונה לפסיכולוג אחר שעובד באותה גישה בדיוק, בלי שמובאות בפניו האלטרנטיבות של הגישות הפסיכולוגיות, הוא מאבד אמון במערכת. שמעתי פעם שהגישה פחות משנה ממהות הפסיכותרפיה שהיא זהה תמיד ואני חייבת לציין שהגישה מאוד משנה. בפרט כאשר המטופל מגיע לפסיכותרפיה לא מיוזמתו, וההתרשמות הראשונית והמתמשכת שהוא מקבל מהטיפול היא שלילית-ולא בטוח שהוא לא יירתע מהגישות האחרות בפסיכותרפיה כאשר יזהה בהן את נקודות הדמיון לגישות השנואות עליו.

שלום לשלש, נתחיל מהסוף: כאשר מטופל מגיע לטיפול שלא מיוזמתו, המצב כבר מאוד בעייתי. טיפול, בכל גישה, נבנה על המוטיבציה של המטופל והמטפל הינו רק קטליזטור (זרז) המאפשר את התהליך הטיפולי. אני, למשל, אינני מקבל מטופלים שאינם פונים מיוזמתם וגם אינני משכנע אנשים להישאר בטיפול אם וכאשר הם רוצים לעזוב. מחקרים מראים שהקשר עם המטפל חשוב הרבה יותר מהשיטה הטיפולית, שכן לא נמצאו הבדל בין הגישות השונות ביעילות הטיפול ולעומת זה, נמצא הבדל בין טיפולים אצל מטפלים שיצרו ברית טיפולית טובה עם המטופל לבין מטפלים אחרים. באשר לטיפול אקזיסטנציאלי והומניסטי - נכון שגישות אלה פחות מודגשות הן בלימודים הפורמאליים בפסיכיאטרייה, פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית והן בתכניות ההכשרה לפסיכותרפיה ומטפלים משתמשים יותר באלמנטים מגישות אלה מאשר הם משתמשים בגישות אלו באופן בלעדי. אך הבעיה המתוארת הייתה חוזרת גם בטיפול אקזיסטנציאלי המניח על כתפי המטופל את כל האחריות לשינוי ובטיפול ההומניסטי שבו המטפל ממלא דווקא תפקיד פאסיבי יחסית. עוד על הגישות הטיפוליות בעמוד שאלות ותשובות בדף הבית שלי: http://gidifaq2.home-page.org/ בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום. צריך להבין קודם כל כמה דברים. מטופל שמגיע שלא מיוזמתו, מסכים לפחות להגיע לטיפול. המוטיבציה שלו מעכשיו קשורה ישירות להתאמה בין הגישה של המטפל לבין האישיות של המטופל. האם לא תסכים לטפל במישהו קצת פאסיבי שנפגע והוא בא עם אמא שלו שמבקשת ממך שתטפל בו? האם אתה בטוח שהוא ירצה לעזוב, גם אם הוא צריך לחכות לאמא שלו שתבוא לקחת אותו? ברור שהאשיות של המטפל חשובה מאוד לקשר עם המטופל, אבל איך הברית הטיפולית בין השניים יכולה להיות טובה אם היא נעשית בגישה לא מתאימה, שתוקעת את הקשר מטפל-מטופל? גם אצל מטפלים שיצרו ברית טיפולית טובה עם המטופל, הקשר הטיפולי לא יצליח בגלל הנקודה הבעייתית בגישה הטיפולית הלא מתאימה. מאין הביטחון שהביא אותך לקבוע שהבעיה המתוארת היתה חוזרת גם בטיפול המניח על כתפי המטופל את האחריות לשינוי? הרי כשהאחריות מונחת על כתפי המטפל, אין שינוי. ולמה אתה מדבר על שינוי כאשר הבן אדם צריך להתמודד עם שינוי בחיים שלו ולא בא למטפל כדי לשנות אצלו משהו? נ.ב. למה פסיכולוג מתייחס בראש ובראשונה למה שהמחקרים מלמדים, כלומר לאישיות שההסתברות הסטטיסטית שלה הכי גדולה, לאישיות כשהיא מתוייגת בין אלו שנלמדו במחקרים, ולא בראש ובראשונה ללמידת אישיות המטופל שלפניו? למה ההתייחסות היא בעיקר למה שהמקרים מלמדים ובטפל לכלים שיכולים לעזור? בברכה, לשלש.