היחשפות בטיפול

אני בטיפול פסיכולוגי מזה שנתיים. הטיפול יעיל ומקדם. אני מדברת בטיפול על הדברים הכי פנימיים ואינטימיים שלי. דברים שעליהם אני לא מדברת בשום מקום אחר ועם אף אחד. זה מאוד עוזר להתקדמות הטיפול. יחד עם זה, לעיתים (רחוקות אמנם) עולה בי מחשבה, שלמרות שאני סומכת על הפסיכולוג שלי, אני בעצם לא מכירה אותו כלל (כי מטבע הדברים מדברים רק עלי....). ואיך אני מרשה לעצמי להיחשף כך. אולי הוא מדבר עלי או מספר משהו מהדברים לקולגות שלו או לאשתו....ואנחנו חיים במדינה קטנה.... אני בעצם מעלה את השאלה של הסודיות בטיפול. ד"ר רובינשטיין כתב כאן כי הפסיכולוג נוהג להתייעץ עם קולגות במקרים של העברה נגדית. מצמרר אותי לחשוב שהסיפורים העמוקים שלי עלולים להיות מסופרים לקולגות שלו, גם אם לצורך עבודה שלו על "מה זה עושה לו..." אני חוזרת ואומרת שהמחשבות האלה עולות ממש לעיתים רחוקות, הן לא ברמה של חרדות, ועם כל ההיחשפות - את זה אני לא מעלה בטיפול, כי אני לא מצפה שהוא יבטיח לי שהוא לא מספר את הדברים לאף אחד, וגם לא נראה לי לדון ב"מאיפה זה בא לי", כי לא נראה לי שיש לי איזושהי בעייה בעניין.אני מאוד פתוחה עם חברות, וכשאני "מגלה להן את סודותי", אני תמיד יכולה לומר: שיישאר בינינו וכ"ו, וסומכת עליהן. אשמח לשמוע תגובות.

שלום יעלי, אני חושב שלא הצלחתי להסביר את עצמי כהלכה. כשאני או עמיתיי מתייעצים בינינו לבין עצמנו על מצבו של מטופל מסוים, אנו ממשיכים לשמור על חיסיון בקשר לכל פרט מזהה של המטופל, וזאת למרות שגם על המטפלים השומעים על הבעיה מוטלת חובת חיסיון. בישיבות צוות של מכונים פרטיים ומרפאות לבריאות הנפש או בבתי חולים פסיכיאטריים, זהותו של המטופל נחשפת בפני אנשי הצוות האחרים, אך הצוות כולו מחויב בחובת חיסיון רפואי כלפי המטופל. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

תודה! אתה יודע בעיקר על מה? על כך שענית לי עניינית, בלי לשלוח אותי לפתוח את זה בטיפול. זה בהחלט מרגיע לדעת שיש חובת חיסיון רפואי. יעלי