לד"ר רובינשטיין צהריים טובים

יש לי בעיות בארגון של המוטיבציה להקשיב לעשות דברים שאני מאוד רוצה ומתעניינת אבל כל שאר הדברים של החיים עושים בלאגן בזמן ובהכנה . אני זקוקה להרבה הכנה ולהתכונן הרבה לכל דבר שאני צריכה להקשיב לו כי אחרת אשכח אותו ולא יהיה לי סבלנות בשבילו... אני מרגישה שאני לא מספיקה לעשות שום דבר ממה שאני רוצה לעשות. וכל יום אני דוחה לעוד שעה ועוד שעה את מה שאני צריכה לעשות עכשיו. ועוברות הרבה שעות, הרבה ימים, ואני כל הזמן מצפה מעצמי לעשות עוד שעה את מה שאני רוצה לעשות. ואם אני מחליטה שזהו אני כבר מתחילה לעשות עכשיו ולא לדחות, אז אני מרגישה שאני שוכחת את כל העולם ושוכחת את הכל . בפועל זה באמת נכון, כי למשל כשההחלטתי שאנ קורא עכשיו את מה שאני רוצה לקרא גילתי אחר כך ששכחתי ללכת לרופא שיניים. ובמקרה אחר לא רק שלא שכחתי אלא שבכוונה לא הלכתי לרופא שיניים כדי להמשיך לקרא מפני שידעתי שסוף סוף אני קוראת וחבל לפספס את ההזדמנות הזאת שאני קוראת. כך זה אצלי עם כל דבר . והחיים כך נורא קשים . פסיכולוגים לא גילו אצלי בעיות מיוחדות כמו דיכאון, או חרדה או סכיזופרניה, ואפילו בעיות קשב וריכוז לא הופיעו כשפסיכיאטר ביקש ממני להפחית 7 מ 100 כל הזמן ושלל בעיות קשב. לעומת זאת רק בבדיקות דידקטיות ופסיכודידקטיות של לימודים אני מתקשה בארגון ובקשב . גם טיפולים בשיחות לא עזרו לי ואני חסרת אונים ולא יודעת אם יש לי תקנה בכלל . הייתי בטיפול פסיכותרפי וגם בטיפול התנהגותי וגם קוגניטיבי ומלבד מילים אצל פסיכולוג זה לא עזר לי בחיי היומיום. האם אתה יודע מה עושים עם אנשים כמוני ? אני חושבת שאולי כדור פסיכיאטר יציל אותי אבל אולי זה סתם חלום שיהיה כדור קסם שיציל אותי מכל זה מפני שהפסכיאטר לא רוצה לתת לי שום דבר . רק כדור נגד דיכאון להרגיש טוב . אז לקחתי כדור והרגשתי טוב, אבל להרגיש טוב לא עוזר לי ולא עזר לי לעשות את המטלות שאני רוצה לעשות. אז מה עושים עם מקרים כמוני ? האם אני מקרה אבוד שאפילו אי אפשר לדבר איתי בפורומים וצריך לשלוח אותי שוב פעם למטפלים שרק גורמים לי להרגיש טוב אבל לא מצליחים לעזור לי לתפקד ביומיום ? וזה לא שאם אגיע למצב גרוע אתעורר ואקח את עצמי בידיים. כבר הגעתי למצבים של להיות ברחוב וידעתי שאף אחד לא יעזור לי אם אני לא אעזור לעצמי ובאמת אף אחד לא עזר לי ונרדמתי כמו מסוממת ברחוב ולקחו אותי לבית חולים פסיכיאטרי ומשם להוסטל ומשם אמרו לי שאין לי שום בעיה והפסיכיאטר אמר לי שאני צריכה לקחת את עצמי בידיים אבל בפועל אני לא עובדת ומתקשה אפילו להתקלח, לשטוף פנים, לקום,ללכת למכלת , ואפילו לשירותים . אני סובלת כשאני עושה את כל הדברים האלה ולכן נמנעת מלעשות אותם. אם היה אפשר לעשות את כל הדברים בלי להיות מודעת לזה (כמו שלא מודעים לזה שנושמים ולדפיקות הלב) אז בטח שהייתי עושה את זה. אבל כל זה דורש תשומת לב וזמן ולכן דורש לחוות את המטלות האלה, ולחוות את המטלות האלה זה ממש לחוות סבל אדיר . האם תוכל לתת לי עיצות טובות, מה עושים עם מקרה כמוני ?

שלום לימור, חלק מהבעיה שאת מתארת הוא חוסר יעילות בארגון הזמן עם נטייה לדחות דברים. הדחיינות מוכרת כתופעה בפני עצמה ותוכלי לקרוא עליה במאמר הבא: http://gidi15.home-page.org/. מעבר לכך, התהליך הוא הפוך: אדם בדרך-כלל לא מגיע לפורום אחרי שהתייאש מטיפולים, אלא לפני שפנה לטיפול והוא מבקש איזו שהיא הכוונה ראשונית. כך, על כל פנים, אני רואה את מטרת הפורום. לפי תיאורייך, עברת מטפלים וטיפולים שונים, אשר ברור שהיו להם כלים הרבה יותר טובים להתרשם ממך מאשר יש לי, כמנהל פורום, שאינו רואה אותך פנים אל פנים. כנראה שאת סובלת מהפרעה משולבת. זה לא אמור להדאיג במיוחד כי בשיטת האבחון הקיימת כל אבחנה אינה אלא רשימת תסמינים ומטופלים רבים סובלים ממספר תסמינים מכל רשימה - זה לא אומר שהם בהכרח יותר מופרעים. עצתי לך, אולי לאכזבתך, היא כן לחזור לפסיכיאטר שיארגן את הטיפול התרופתי והשיחתי בך, ומוטב שיעשה את שניהם. תרופות נגד דיכאון יכולות לעזור לך לא רק להרגיש יותר טוב אלא הדור החדש של התרופות יעיל גם נגד מחשבות טורדניות שאת מתארת ומשפרות את הקשב והריכוז. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

תודה על הקישור המעניין אז מכיוון שלא מצאו אצלי שום דבר אני מרשה לעצמי לקחת דברים שמתאימים מתוך מה שקראתי מהקישור. מאוד התחברתי עם החלקים הנפשיים אף על פי שבבדיקות פסיכולוגיות אני סובלת מדיכאון ומקשיים נפשיים. אבל עם כל הבדיקות הנפשיות אצל הרבה מאבחנים, תקן אותי אם אני טועה, אבל נראה לי שהשיטה לבדוק את האדם בפגישות איתו, היא לא שיטה טובה, נכון שכל רופא וכל מקצוע עושה את זה, אבל יש לי הרגשה שרק אם פסיכולוג יתקין בבית שלי מצלמה ויראה אותי במשך חודשיים וידע את הסיטואציות ואיך אני מגיבה לכל דבר רק בשיטה הזאת אפשר ללמוד אותי. אמנם נכון שכך אפשר יהיה לגלות שיש לי הכל מהכל אבל אולי בכל זאת אפשר ללמוד מה באמת מפריע לי לפעול ולעשות דברים. בבידקה נוירולוגית הנוירולוג אמר שיש לי חולשה פרוקסימלית בשרירי הגפיים, אני לא יודעת מה זה בכלל פרוקסימלית ואולי זה מושג נפשי שאני לא מכירה בכלל. ומהסיבה הזאת הוא שלח אותי לבדיקות נוירולוגיות ואמר לי שאין לי שום בעיה. אני מרגישה ששיחות אפילו כאן איתך בפורום עושים לי ממש טוב על הלב ונוח לי מאוד, כמו ששיחות אצל פסיכולוגים עושים לי , אבל זה לא עוזר לי באמת לקום כרגע לשירותים. ואני דוחה את השירותים, מתאפקת וסובלת למרות שאני מאוד רוצה ללכת לשירותים ויש לי מניע טוב מאוד ללכת לשירותים והמניע הוא להפסיק את הסבל של ההתאפקות. אבל קר לי ואם אצא מהשמיכה יהיה קר לי ואסבול מקור . זה למשל עכשיו כרגע ואני חושבת על זה שבהרבה פעולות שאני רוצה לעשות ואני לא עושה אותם, יש הרבה סבל ביזמן הביצוע ואני מרגישה באותם רגעים שאני עושה אותם שהזמן נעצר בסבל. למשל כשאני הולכת לשירותים אני מרגישה בדרך לשירותים סבל כל כך חזק ושהזמן נעצר ואז אני ממהרת לגמור ולחזור למיטה כדי להפסיק את הסבל. לא יודעת מדוע כל ביצוע של כל דבר מלווה בהמון סבל. לעומת זאת כשאני יושבת במיטה אני סובלת מזה שאני לא עושה ודוחה את הדברים . למשל עכשיו כשאני רוצה ללכת לשירותים אני אוכלת את עצמי מדוע אני לא מסוגלת ללכת לשירותים ויש לי תחושה של סבל חזקה הרבה יותר חזקה מאשר תחושת הסבל שמלווה ביזמן העשייה. אבל הנקודה היא שכרגע אני במיטה, אם הייתי כבר בדרך לשירותים אז הסבל הוא הרבה יותר פחות מפני שאז אני שמחה מאוד שכבר התחלתי. אבל כרגע עוד לפני שהתחלתי אני מבוהלת מעצם ההתחלה . ואז הגוף שלי מעדיף לשמר את המצב הנוכחי התת מודע שלי טיפש אני מרגישה שאם אפסיק את מה שאני עושה כרגע אז אחר כך אשכח ולא אחזור למשימה הנוכחית הזאת של כתיבה בפורום . אבל במחשבה שניה התת מודע שלי לא טיפש כי הוא זוכר ומכיר אותי שאני שברגע שאני עוברת למשימה שניה אני שוכחת לחזור למשימה הנוכחית שהייתי בה, והוא זוכר מתוך הנסיון שלי. כי לפי הנסיון שלי בכל פעם שעברתי למשימה שניה, שכחתי לחזור למשימה שעזבתי באמצע. זה קורה לי אפילו במחשבות שאני למשל קוראת משהו ופתאום במחשבה שהיא על תקן סימן שאלה שאני חייבת לפתור אותה. למשל אם לא הייתי מאפשרת לעצמי להתעמק במחשבה שעלתה באמצע קריאת עיתון אז לא הייתי נזכרת בזה שכתבתי בפורום ושעלי לבדוק מה כתבתי. אם הייתי מתעלמת מהמחשבה שגררה את הזיכרון הזה, אז אומנם הייתי ממשיכה לקרא את העיתון ללא כל הפרעה לקשב ולריכוז אבל הייתי שוכחת לחזור לפורום ולקרא את התשובה שלך. ואז יוצא שאני בדילמה הזאת כל הזמן, פעם החלטתי לכתוב את המשימות שלי ונוצר לי בלאגן בחדר שאני לא זוכרת כל דבר איפה כתבתי. ואז כדי לחפש תזכורת היה לוקח לי יומיים שלמים כדי לחפש משהו. אבל אין לי כוחות לכל זה .