דילגת על שאלתי אז...

בהמשך לפנייתי הקודמת =אם לא הסברתי עצמי אני קיבלתי המון מהמשפחה שלי יותר הן כלכלית והן נפשית וזה קורה עד היום הזה רק שמבחינה כלכלית פחותכי אין.האהבה היא דו צדדית לחלוטין.אני לא חושבת שזה גורם לי לא להתבגר שכן אני ארגישה בדיוק ההיפך שבגלל ה"עול" הזה שיש בו הרבה חיובי שכן זה קשר דם כפי שציינת אני דווקא התבגרתי מהר יותר וכן לאור בעיות קשות שנוצרו במשפחה.לגבי הזוגיות שלי יש לי חבר שתומך ומבין ומאוד כמו בן משפחה בכל הקשור ל"קשר עמוק" אז לא הבנתי כ"כ מדוע דווקא פה נעוצה הבעייה. אני פשוט חושבת שהאהבה בבית היא ללא תנאי וכן שאני חייבת להתנהג כך כי כך מוביל אותי הרגש אך לעיתים זה שובר כי זה ממלא אותי כך שאיני יכולה להכיל דבר חוץ מזה.הייתי מאוד רוצה למתן זאת כי אני גם מרגישה שזה הדבר שהכי חשוב לי ודברים אחרים מקבלים סדר עדיפוות שני כולל הזוגיות.דוגמא קטנה:היינו אמורים לצאת לסופ"ש והיה נראה לי מאוד אנוכי לנסוע ולא להיות עם אימי שבמהלך אותו השבוע חלתה בשפעת. החבר כרגיל הבין אותי אך לי היה קשה שאני לא נותנת לו מספיק תשומת לב אלא המחשבה קודם נוטה אליהם.לבסוף נסענו אך עם הרבה ייסורי מצפון.הייסורי מצפון על כך שאני לא נותנת יותר מרצון!!!!! (אין שום בקשה מפורשת מאף האחד האמת היא שלוחצים אותיח להפסיק ולחשוב על עצמי במשפחה..) מפריעים לי ואני מסוגלת ממש היעצב עד שזה עובר. נראה לי שכעת התמונה קצת יותר ברורה שוב הנתינה והקבלה מאוד הדדיים זה כמו שאתה מרגיש ילד קטן ומקבל חום ואהבה וכשאתה גדל בעצם אתה מרגיש שעליך לגונן ולתת אהבה כיוון שאתה כה מעריך מה עשו עבורך וזה כ"כ אמיתי.משהו נוסף לציין-אני אולי כן נאחזת בקשר הטבעי הזה כאויר לנשימה כי אני מאוד מאוד מאוכזבת מהחברה והסביבה ומאוד לא מאמינה בהם כי אני מאוד רגישה לכל ניואנס שנאמר ואני לא חשה כך אצל האחר.תמיד נראה לי שכולם צריכים לחשוב כמוני כי זו הדרך הנכונה..

שלום אמירה, לא דילגתי על פנייתך אלא לא מצאתי בפנייתך החוזרת כל שאלה. הבהרת את עצמך. נראה שאת טיפוס שנותן, באיזה שהוא מקום דורש לקבל אותו דבר ומתוסכלת מכך שאינך מקבלת מה שאת נותנת. ביחסים אין שיוויון מוחלט אף פעם. אולי אם תגבילי מעט ותבקרי את הנתינה שלך, תעוררי מוטיבציה אצל הצד השני לתת יותר כי תהיי פחות מובנת מאלייך. מעבר לכך, נראה לי שכיסיתי את כל הנקודות בתשובתי לפנייתך המקורית. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין