בת 21 ניסתה להתאבד

אחותי בת 21 ניסתה להתאבד, ושלחה לי הודעה לסלולארי בעת המעשה וכמובן שהצלחנו להציל אותה. עקב הניסיון חששנו שתנסה לעשות זאת שוב כיוון שאמרה בבית החולים שלא יכולה להבטיח שזה לא יקרה שוב ולכן אישפזנו אותה מרצון במחלקה הפסיכיאטרית להסתכלות. בדיעבד הבנו שעשינו טעות חמורה כיוון שאינה מתאימה למקרים הקשים שנמצאים שם. כעת אני מחפשת לה מסגרת שיכולה להתאים לה לשקם את הנפש ושגם תלמד להיות בחורה עצמאית. היום אפילו לא יודעת להסתכל בחשבון בנק. אני מבקשת לקבל מידע למסגרות היכולות להתאים לה. תודה מראש

שלום ליהי. חסרים הרבה פרטים ומכיוון שהתנהגות אובדנית יכולה להיות חלק ממגוון מצבים נפשיים שונים שדורשים סוגים שונים של התערבות פסיכיאטרית (פסיכולוגית, שיקומית ותרופתית) קשה לענות לך באופן ספציפי. בכל זאת יש משהו כללי חשוב שיש לומר: לאבד בן משפחה צעיר עקב נסיון אובדני זה נורא, בעיקר כשיודעים שחלק ניכר מהמקרים הם על רקע מצבים נפשיים חולפים שניתן למנוע בעזרת התערבות של גורמי בריאות הנפש. לפעמים המקום היחידי שאפשר לטפל בשלב המשברי הראשוני כשהסכנה האובדנית עדיין קיימת היא במחלקה פסיכיאטרית, עם כל הקושי שבדבר. לאחר שהסכנה האובדנית המיידית חולפת (ורק אז) ניתן לשקול מסגרות אחרות בהתאם לאבחנתה ולמצבה הנפשי. יש מגוון רחב של מסגרות טיפוליות אפשריות שלא כאן המקום להיכנס לפרטים (כגון טיפול יום, קבוצות תמיכה, הוסטלים וכד'). להתאמת הטיפול לאחותך יש לפנות בהקדם לפסיכיאטר המטפל. הערה ל"בת משפחה" שענתה בשרשור הזה: האמירה הגורפת שהטיפול התרופתי לא מועיל היא אמירה מטעה ומסוכנת. לא אחת אנו רואים מקרים בהם מטופלים הפסיקו את טיפולם מסיבות שונות (כולל בשל הסטיגמה שבטיפול תרופתי) ולאחר מכן חלה החמרה במצבם הנפשי (כגון התקף פסיכוטי, אפיזודה דכאונית וכד') עד לכדי נסיונות אובדניים קשים. אם יש בעיה עם תופעות לוואי, ניתן להלחיף לטיפול אחר. חלק מהסיבתיות של הסטיגמה ממנה סובלים מטופלי נפש היא בדיוק בשל אמירות כגון אלה ש"תרופות זה סמים". מעניין שכשחולה סוכרת מקבל תרופה לא מתייחסים לזה כ"סם" אבל כשמטופל עם דיכאון קשה ואובדני מטופל תרופתית זה כן "סם". בכל אופן לא כאן המקום לדיון זה. בברכה, ד"ר אהוד ססר

ד"ר אהוד, ראיתי מקרים בהם רופאים מיהרו לתת תרופות נוגדות דיכאון לכל מי שאמר שהוא סובל מדיכאון מבלי אפילו לשלוח אותו לטיפול בייעוץ. ממה שאני ראיתי, הסובלים מדיכאון לא תמיד מחפשים את הפיתרון המהיר, ולפעמים גם הטיפול התרופתי לא עוזר לטווח הארוך, הם בסה"כ רוצים לדבר עם מישהו ולהגיד לו - רע לי, תעזור לי לצאת מזה. אולי גם בדיקה של הגורמים לדיכאון ולימוד של כלים שישמשו את האדם להילחם בקולות המדכאים כדי שיוכל כל חייו להשתמש בכלים האלו ולא להיות תלוי כל הזמן בתרופות והבעיה רק גדלה? השאלה היא פה למה ממהרים כ"כ לתת תרופות במקום להתמודד עם הבעיה? ממהרים לתת תרופות וזהו לפעמים. נוברים יותר מידי בעבר במקום להתמקד בהווה ובעתיד. לפעמים ממש מתסכל למטופל מול כל הגורמים הללו. והם ניצבים מולם בחוסר אונים. הרי הפסיכאטריה והפסיכולוגיה הם לא מדעים מדויקים ומוכחים. דברו איתם. דברו איתנו.