סכיזופרניה פרנואידית

שלום רב, אחותי סובלת מסכיזופרניה פרנואידית כבר קרוב לעשור, אפילו יותר. היא מתכחשת למחלה, לא מוכנה לשמוע אותנו, לא מוכנה לקחת כדורים כי הם מעייפים אותה ולא ללכת לטיפול פסיכאטרי. היא אושפזה בעברה, אך לצערנו שוחררה (ללא טיפול המשכי), גם כאשר היתה מאושפזת זה היה ע"י הבאת עובדת סוציאלית לביתם של הוריי וגם לאחר שהיא נתנה באותו הרגע סתירה לאימי וכך נקבע ע"י העו"ס שהיא מסוכנת לציבור. אנחנו חסרי אונים, האמת שההורים שלי מאוד כי היא גרה איתם. איך אפשר לעזור לה? פנינו לרופאת משפחה שלה ולאינפור התייעצויות עם פסיכאטרים שאמרו שאין הרבה מה לעשות אם היא לא משתפת פעולה, אבל זה לא ייתכן שאף אחד לא יכול לעזור (אח"כ מתפלאים למה אנשים נרצחים/מתאבדים וכו')????

היי, הייתם בקבוצת תמיכה למשפחות? האמת, מהניסיון שלי באמת אי אפשר לעזור למישהו כשהוא לא משתף פעולה עדי

הפורום נועד לשאול, להתייעץ, לקבל מידע, לא להתלונן על רמת האלימות בחברה, ובוודאי שלא במקרה שלך- מה הקשר אחרי זה מתפלאים למה נרצחים ומתאבדים.. והקלישאה הישראלית - לא ייתכן ש.. לא יכול להיות ש.. נו באמת זה פאתטי כל כך, לא נכון ולא זה המקום לכתוב שטויות כאלו. מאחל בריאות ללוקה בסכיזופרניה ולמשפחתה.

שלום עדי. כפי שנאמר כאן, זה באמת קשה מאד לעזור למישהו שמסרב לקבל עזרה. לגבי האמירה שלך "לא ייתכן שאף אחד לא יכול לעזור, אח"כ מתפלאים למה אנשים נרצחים" היא אמירה בעייתית - הרי אי אפשר להטיל את _כל_ האחריות על הממסד הפסיכיאטרי. אם אדם מסרב טיפול, מסרב להשתקם ולא מסכן עצמו או אחרים, אי אפשר להכריח אותו לפנות לעזרה, (כמו שאי אפשר להכריח בן אדם עם לחץ דם גבוה לקחת טיפול), הרי מדובר בזכויות אדם בסיסיות - עקרון ה"אוטונומיה" (ואנחנו לא רוצים לחיות במדינה נטולת זכויות אדם בסיסיות). בכל זאת יש מה לעשות עם מטופלים שמסרבים טיפול ושיקום (וכבר התייחסתי לכך רבות בפורום). להלן הנקודות המרכזיות: 1) לגבי סוגיית התובנה: את מציינת שאחותך מסרבת להכיר בכך שהיא סובלת מבעיה נפשית, ואכן, אחד המאפיינים של מחלת הסכיזופרניה הוא חוסר התובנה למחלה עצמה. אין דרך קלה להתמודד עם בעיה זו (שהיא אחד הגורמים לחוסר דבקות בטיפול התרופתי כמו גם סירוב להליך שיקומי). דרך אחת (והחשובה ביותר) – יצירת קשר טיפולי טוב של המטופל עם גורמים המטפלים (הפסיכיאטר המטפל, עו"ס, רופא משפחה וכד'). כך ניתן להגביר את האמון (שליתים נפגע) וליצור אווירה בה ניתן יהיה להתאים טיפול תרופתי, פסיכולוגי ושיקומי אישי, דבר שיוכל להביא לשיפור גם בתחומים של תובנה, איכות חיים, מיומנויות חברתיות וכד'. דרכים אחרות לשפר תובנה וכתוצאה את הסיכוי שתיטול טיפול - מתן מידע על המחלה למטופלת (ולמשפחה), טיפול קוגניטיבי להגברת המודעות למחלה וחשיבות הטיפול, הקשבה לצרכים המיוחדים של המטופלת וכך להתאים טיפול ספציפי אופטימלי. 2) סוגיית השיקום: איך משכנעים מטופלת שסובלת מסכיזופרניה להתחיל בהליך שיקומי? מאז חוק שיקום נכי נפש בקהילה משנת 2000 יש מגוון רחב של אפשרויות שיקומיות שניתן להציע כולל (בין השאר) מגורים, תעסוקה, לימודים, ליווי אישי ואפילו טיפולי שיניים. אולם אין אפשרות להכריח מטופל שאינו רוצה בכך. לפעמים ההתנגדות נובעת מחוסר ידע, לעיתים בשל הרצון להימנע מ"סטיגמה", לעיתים בשל חוסר תובנה למחלה "אני לא חולה", לעיתים בשל הסימנים ה"שליליים" של המחלה (חוסר יוזמה ומוטיבציה) ולעיתים מתוך פחד מהלא נודע. כמובן שאין פתרונות קסם אבל ניתן להיעזר במספר טיפים כלליים: א) כאמור לעיל – יש לפעול ליצירת קשר טיפולי טוב ובונה אמון עם הגורמים המטפלים. ב) יש לתת הסברים מקיפים על מהות השיקום (כגון מעבר להוסטל) – במקרים רבים ההתנגדות של המטופל נובעת מחוסר ידע ותו לא. ג) ניתן לארגן ביקורים במספר הוסטלים ו/או דיור מוגן לצורך התרשמות בתאום עם העובד הסוציאלי. שוב – במקרים רבים מטופלים משנים את דעתם לאחר שהם רואים את המסגרת כולל כל האפשרויות הגלומות בה – חיי חברה, חוגים, תעסוקה וצוות מקצועי מיומן אתו ניתן להתייעץ בכל עת. ד) ניתן להסביר למטופל שהוסטל או דיור מוגן אינו סוף הדרך – בהמשך ניתן להתקדם לדרגות עצמאות גבוהות ולתעסוקה בשוק החופשי. ה) כמו כן ניתן להסביר שמעבר להוסטל אינו מהווה נתק מהמשפחה כלל ועיקר. הוסטלים נמצאים במרכזי אוכלוסיה וניתן לבקר את המשפחה בכל עת, לבוא לחופשות בסופי שבוע וכד'. 3) למי פונים לגבי השיקום? לרווחה (עובד סוציאלי) או לפסיכיאטר המטפל. לאחר מכן, במידה ויש שיתוף פעולה, העו"ס קובע תור ל"ועדת סל שיקום איזורית" שיש לה את הסמכות לדון ולאשר את האפשרויות השיקומיות השונות האמורות לעיל. מומלץ שלועדה יגיעו גם בני משפחה כדי להציג את הצד שלהם. 4) קבוצות תמיכה להורים: התמיכה בהורים (ובני משפחה בכלל) היא חשובה ביותר לצורך התמודדות עם בן משפחה הסובל מסכיזופרניה. לפעמים חשוב לא פחות ללמוד במה _לא_ להתערב (יש משפחות שמעורבות "יותר מדי" בחיי בן המשפחה החולה ובכך גורמים רק להחרפה במצבם). בכל אופן אני לא יודע מאיזה אזור אתם, אבל אני יכול לומר שבהרבה מרפאות לבריאות הנפש יש גם מסגרות של תמיכה בהורים (בד"כ קבוצות שבועיות) ויש גם את ארגון מל"מ. יש ליצור קשר עם המרפאה שלכם ולברר. כמו כן, תמיד ניתן לפנות למסגרות פרטיות (שעולות כסף). 5) לגבי הטיפול התרופתי: זוהי עובדה ידועה (ומצערת) שמטופלים הסובלים מסכיזופרניה נוטים להפסיק את הטיפול התרופתי על דעת עצמם (מחקרים מצביעים על שיעורים של 60-80% שמפסיקים את הטיפול על דעת עצמם תוך שנתיים), ושזאת אחת הסיבות המרכזיות להישנות של התקפים פסיכוטים ואשפוזים חוזרים. לצערנו אין תשובה קלה לדרכי התמודדות עם סוגיה זו, מכיוון שאחד המפאניים של מחלת הסכיזופרניה הוא חוסר התובנה למחלה עצמה. הדרך הטובה ביותר (שוב) – יצירת קשר טיפולי טוב של המטופל עם הפסיכיאטר המטפל. כך ניתן לבחור תכשיר שיתואם אישית למטופל מבחינת תופעות לוואי, השפעות סדטיביות וכד', וכך להגביר את הסיכוי שהוא ייטול את הטיפול. אפשר גם לשקול טיפול בזריקות ארוכות טווח (פעם ב-2 עד 4 שבועות) שמבטל את הצורך בטיפול יום יומי. בברכה, ד"ר אהוד ססר

ראשית תודה על דבריך שנכתבו ברור ובאורך. ולעצם הענין 'לא ניתן להכריח למי שלא רוצה' אתה מצייר כאילו יש טיפול שמכסה את המחלה ורק החולה לא חכם לפנות לזה. וזו טעות, גם מבחינה תרופתית עדיין התרופות לא טובות לגמרי כמו לגבי התסמינים השליליים, גם מה שנקרא היום 'שיקום' עדיין רק בחיתוליו [וגם לעומת חוץ לארץ אנחנו בפיגור רב] ואכן יחד עם התסמינים השליליים והמערכת החלשה של השיקום לא יהיה קל לחולה לרצות לבוא ל'השתקם'. אני כותב מתוך ליבי ואני אודה אם תוכל לענות לי.