אחות במצב קשה

אחותי בת 33.סובלת מהתקפים והתפרצויות פסיכוטיות מזה מספר שנים.בפעם הראשונה שזה קרב בהיותה בת 20 ,אושפזה בביח לחולי נפש,ברחה משם,ניסתה לנהל אורח חיים רגיל,הצליחה לעבוד לתקופות של בערך שנה שהסתיימו בהתקפים .גרה אצל הוריי,ההתקפים הפכו לתכופים יותר ויותר.מסרבת לטיפול,מסרבת לתרופות או אפילו לשיחה על הנושא.בהתקפים היא מקללת את השכנים,מדברת בחוסר הגיון ולאחרונה החלה גם באלימות כלפי הורי; נעלה את הבית סירבה לפתוח להם,התעמתה איתם פיזית,שפכה דבק נגרים על אימי.המצב מחמיר.כל התקף מסתיים בהיעלמותה מהבית למספר ימים.לא ידוע לאן.כבר קרה בעבר שישנה בחוץ על ספסל .בבתי קברות ועוד.אנו אובדי עצות .מנסים לדבר איתה כל הזמן על טיפול אל היא לא מוכנה אפילו לשמוע.היא מאוד תוקפנית מילולית וקשה להתמודד עם הרפש שיוצא לה מהפה .היא אובחנה באשפוז הכפוי כסכיזופרנית אל מאז לא אובחנה. מה לעשות?כרגע שוב נעלמה.האם האלימות לא מספיקה לאשפז אותה באופן כפוי?יש לציין כשהיא חוזרת שוב הביתה היא נורמלית לתקופה.ההורים שלי כבר לא מסוגלים להתמודד ואנו הבנות עסוקות בחיינו.אשמח לעצה

טוב לדעת שיש אפשרות לאשפוזלא דחוף כפוי.כי כרגע היא משוטטת בצפון הארץ קרוב לאיזור הגבול, התקשרו אלינו גורמים מהצבא. היא כנראה לא מזיקה לאף אחד אך בערך שבועיים נעדרת מחוץ לבית ואני מניחה ללא שתיה אוכל או הגיינה. האם לנסוע לשם או לתת לה "לסיים" את ההתקף? היא בורחת כל כמה חודשים למקום אחר וחוזרת.אך החיים שלה לא חוזרים למסלולם והיא חוזרת שוב למצבים הפסיכוטיפ. כרגע הגישה שלנו היא לתת לה להבין שהיא זקוקה לעזרה ולקחת אחריות על המחלה שלה ולא לרוץ לאסוף אותה . האם אנו עושים נכון?

אני אזרח רגיל. קראתי את מה שכתבת וברצוני להגיד את מחשבותי שלי בנושא.למה את חושבת שלאחותך יש סכיזופרניה? את משתמשת במילים בלי להבין אותן משום שזה מה שאמרו לכם עליה בבית החולים. לקלל, להתפרץ ואפילו להיות "אלים" בצורה שאינה מסכנת את הסביבה או את עצמה נשמע לי יותר כמו חוסר יציבות רגשית שלא בטוח שקשור למחלה אלא למציאות שאותה חיה אחותך. המציאות כוללת את העבר וההווה שלה עם הסביבה הקרובה ועם המשפחה, וגם את הלחץ שנוצר עליה כתוצאה מאותו אשפוז בעבר שברחה ממנו ואת הסטיגמה שנוצרה לגביה בגללו. שימי לב שאפילו את קוראת למצוקות הרגשיות שלה בשם שבשבילה הוא בטח או אולי שם גנאי ושם מקומם - סכיזופרניה. דרך אגב - זה, שיכול להיות שהרופאים נתנו הערכה גסה ולא דייקו כלל במה שיש לה. האם לקחת את זה - את והורייך בחשבון? למה ישר אישפוז? ואם אשפוז אז תהיי בטוחה שדי מהר יתחילו לה בטיפול תרופתי. את בטוחה שזה מה שאת רוצה בשבילה? ואם טעית או שהרופאים יטעו באבחנה שלהם לגביה אז בכך שמת את אחותך "בבית סוהר לכל החיים". לדעתי אם את וההורים שלך תדברו איתה על מה היא מרגישה וחושבת ותקבלו את מה שהיא אומרת ולא תכניסו אפילו את המילה סכיזופרניה לשיחה אז את עלולה לגלות נפלאות אצל אחותך. לי נשמע שאחותך היא יותר פגועה מאשר חולה וכדאי לך לנסות לחשוב בצורה כזאת קודם כל. זה כבר יוריד ממנה את הלחץ ויגרום לה להתנהג ולהרגיש אחרת. וחוץ מזה שאחותך עדיין לא עשתה שום מעשה שבאמת מסכן את החיים שלה או את של סביבתה. לי היא פשוט נשמעת קצת עצבנית ובעיקר פגועה. תנסי לברר איתה מה קורה. את יכולה גם להכנס לאינטרנט ולקרוא על מחלת הסכיזופרניה - מה הסימנים, איך מזהים, מה הסימפטומים, מה הטיפול, למה טיפול ומה עשה הטיפול גם לאנשים אחרים אמיתיים שלוקחים טיפול. תוכלי לשאול אותם ולקרוא את מה שהם חווים בפורומים. תראי איך החיים שלהם נראים ותחליטי אם את רוצה "חיים כאלה" גם בשביל אחותך. רופאים הם לא אלוהים ואם את רוצה בטובת אחותך אז תהיי עם האצבע על הדופק בכל מה שיגידו לך עליה או ינסו לעשות לה. אחר כך אין דרך חזרה, ומזה אחותך בורחת. אני מקווה שמה שכתבתי הוא לא שערורייתי ולא יגרום לאנשים פה או לרופאים לכעוס עלי. אני פשוט רוצה להראות לך הסתכלות קצת יותר רחבה ורכה כלפי עולמה של אחותך. כמובן שאם יקרה משהו חריג אז חייבים לבדוק. שיהיו חיים טובים. וסליחה אם למישהו מה שכתבתי פה לא נראה. זה פשוט משום שהחוויה שלי עם בריאות הנפש היא נוראית הרבה יותר ממה שמילים יכולות לתאר. אני מקווה שלך, לאחותך ולכל משפחתך תהיה חוויה של עזרה לאחותך שתהיה מוצלחת.