פורום סכיזופרניה

השאלה של גאראן למטה הזכירה לי נקודה שהטרידה אותי שנים רבות-כל חיי סבלתי מהתפרצות של חיוך עוויתי בלתי נשלט כשדיבר אלי מישהו שאינו חלק מהמשפחה. הדבר החמיר בכל פעם שנאלצתי להביט בעיניו של אדם כזה- מורה, תלמיד מהכיתה וכו'. מדובר על רפלקס אוטומטי שהופיע ללא קשר לתוכן הדברים ואף במצבים שנושא השיחה היה רציני או עצוב. האם לדעתך זה נשמע יותר כמו משהו נוירולוגי או שבעיה כזו מוכרת בקרב הסובלים מהפרעות בספקטרום הסכיזופרני? אגב, רציתי להודות לך בעד נוכחותך בפורום וסבלנותך הרבה. כשמדובר בסכיזופרניה , יחס כזה של כבוד במתן תשובות כלל אינו דבר מובן מאליו...

שוב שלום. כפי שעניתי לגאראן - אי אפשר לאבחן דרך פורום אינטרנט. זה יכול להיות נוירולוגי (כגון "טיק" (עווית)), זה יכול להיות הסתמנות נפשית וזה גם יכול להיות דברים אחרים. במידה וזה מפריע לך ניתן לפנות להמשך בירור. בברכה, ד"ר אהוד ססר

שלום. אז כפי שעניתי לגאראן - צחוק "בלתי נשלט" יכול להיות קשור להרבה דברים ובד"כ זה לא מעיד על סכיזופרניה. אי אפשר לדעת מה הסיבה ללא בדיקה מעמיקה, וכאמור זה יכול להיות קשור למגוון סיבות כולל בתחום הנוירולוגי (כגון עווית "טיק"), התחום הנפשי או סתם תגובה של מבוכה. בברכה, ד"ר אהוד ססר

שלום דוקטור, הבחנתי בתופעה שחוזרת על עצמה כל יום בזמן שינה (שאצלי אינה עמוקה). כשאני חצי ישנה אני שומעת לדוגמא שיחה שבאמת מתנהלת בחדר השני, אבל אז גם התרחשויות נוספות שלא באמת קורות כגון הצטרפות אדם נוסף לשיחה, ביקור של מישהו או דברים שלא נאמרו. מעין עירבוב של מציאות והזיות. לאחר בירור אני מבינה שהעיקר אכן התרחש אבל ללא ה"תוספות". האם תופעה כזו שכיחה יותר אצל אנשים הנוטים לפסיכוזה? אציין שאני סובלת מסכיזופרניה אבל לא היו לי אף פעם הזיות. תודה מראש.

שלום. מה שאת מתארת היא תופעה "נורמלית" לחלוטין - בזמן שלפני הירדמות או כשמתחילים להתעורר יכולה להיות תחושה של הזיות שמיעה או ראיה. קוראים לזה הזיות "היפנגוגיות" או "היפנופומפיות" וזה בד"כ לא מעיד על פסיכוזה. בברכה, ד"ר אהוד ססר

היי שלום דוקטור. אני משרת בצבא כלוחם בחטיבת הנחל בעקבות זה אין לי זמן לטפל בעצמי וחשבתי שאולי תוכל לעזור לי... לצערי הרב מגיל צעיר14-15 התחלתי להשתמש בסמים קלים ולפעמים גם קצת יותר אמינים בעקבות זאת ( אני מעריך) הפכתי מילד ממש חברותי לבן אדם מופנם ללא חברים לפחות לא מרגיש שיש כאלו אוכל פרנויות בראש כול הזמן לגבי כולם ממישהו שהמשפחה היתה במקום ראשון בסדר העדיפיות התחלתי לשקר ולהתחמק ונפסק הקשר הטוב שלי עם המשפחה מבחור בעל אינטליגנציה גבוהה אני יודע את זה לפי החיים שהצלחתי נורא בלימודים ובעבודה נהיתי ממש בן אדם טיפש אנשים מדברים היתי על קצת דברים מסובכים אני מאבד אותם ולא מצליח להתרכז ולהבין אותם(זה הדבר שהכי מדאיג אותי) כי אני רוצה עוד בחיים להצליח וללמוד באוניברסיטה וכפי שאני רואה את זה עכשיו אני לא רואה שאני יכול להצליח בזה... אם בנות גם חוץ מסטוצים לא מצליח לפתח קשר רציני בעקבות זאת שאני לא מצליח לבארות את עצמי וכול הזמן אוכל סרטים בראש... אני ישמח אם תוכל לעזור לי או לייעץ לי לאן לפנות בתור חייל( אם יש גוף צבאי שמטפל בבעיות כמו שלי ואיזה טיפול אם יש אני יכול לעשות תודה רבה ושבוע טוב!

שלום. ניכר שאתה סובל ממצוקות נפשיות שונות. מומלץ שתפנה לקב"ן להתייעצות. במידה ואתה לא רוצה לערב גורמים צבאיים (למרות שהקב"ן אמון על שמירת סודיות רפואית) אתה תמיד יכול לפנות לפסיכולוג או פסיכיאטר פרטי. בברכה, ד"ר אהוד ססר

בתי בת 42 חולה מזה 10 שנים בסכיזופרניה פרנואידית, שבע שנים טופלה באופן פרטי,היא נטלה לא בקביעות ריספדאל, בשלוש שנים האחרונות טענה שהיא כבר לא חולה , השליכה את הכדורים, לאט לאט מצבה התדרדר, בשנה האחרונה התפטרה מהעבודה, ניתקה קשר עם כל הסביבה המוכרת שלה, ראתה בנו המשפחה הקרובה אויבים, רזתה להחריד שמעה קולות בעיקר מאלוהים,ניסיתי בכל דרך אפשרית לשכנע אותה לחזור לטיפול הפסיכיאטרי, אבל לצערי לא הצלחתי, בחודש האחרון כשאבדה כל קשר עם המציאות, לאחר שהגעתי למסקנה שאין מנוס מאשפוז בכפיה התחלתי לפעול בכוון הזה והצלחתי, היום אושפזה במחלקה סגורה עם כעס גדול כלפי, עד כדי כך שכאשר התקשרתי למחלקה לא הסכימו לבקשתה ומאחר שהיא בגירה למסור לי שום אינפורמציה לגביה, היא גם שלחה לי מסרון בזאת הלשון " עשית פשע נוראי בזה שאשפזת אותי, את לא אמא שלי יותר ואל תצרי איתי שום קשר, את אבדת בת" , לציין כי ועדה של 3 פסיכיאטרים המליצה על אשפוז כפוי. לכן שאלתי היא האם טעיתי? האם הייתי צריכה להמתין עוד קצת?האם יש סיכוי שהיא תסלחי לי? אני שואלת למרות שבפגישה האחרונה איתה הבחנתי בהתדרדרת במצבה עד כדי כך ששאלה אותי על ידי מי נישלחתי להרוג אותה, ושהיא קיבלה מסרים כי אני וכל מכריה גויסנו על ידי המוסד נגדה, דוקטור אנא ענה לי בהקדם כי למרות שאני בטוחה כי רציתי לעצור אותה מלהתדרדר לתהום ושהיא מאוד קרובה לכך, אני מאוד מרגישה רע עם זה מקווה לתגובה בהקדם מאחר שאני מרגישה מאוד רע ולמרות שעד שאושפזה הרגשתי שאני פועלת נכון וכי לא נותרה לי אלטרנטיבה אחרת , אחרי האשפוז אני מפקפקת במעשיועדיין שואלת אם הייתי צריכה לחכות עוד קצת תודה על ההתיחסות מרי

עשית מעשה נורא - הכנסת את בתך למתקן כליאה בו מתעללים באנשים ופוגעים בזכויות האדם שלהם. אני עברתי אונס פסיכיאטרי דומה, כפיה, אלימות, שרירותיות, קשירות, פלישה אל תוך הגוף במזרקים. הכל בשם "מחלות" נפש דימיוניות וגזעניות. הדבר הנכון כרגע הוא לשכור עורך דין טוב ולחלץ אותה מהתופת.

נחום תודה על התגובה, אבל בתי כבר שלוש שנים לא הסכימה לא לקבל תרופות ולא לבקר אצל פסיכיאטר, מצבה התדרדר, הפסיקה פשוטו כמשמעו לאכול, היא רזתה מאוד, הפסיקה לעבוד, ניתקה קשר עם כל העולם,טענה כי השתילו לה מיקרופונים בגוף על מנת לצותת לה, כמו כן התקינו לה מצלמות בכל הבית על מנת לצלם אותה, כי צילמו אותה גם ערומה, היא טוענת ששמעון פרס איים להרוג אותה, שכולנו כולל המשפחה הקרובה מגויסים על ידי המוסד ועוקבים אחריה 24 שעות ביממה, בפגישה האחרונה שלי אתה לפני האשפוז שאלה אותי על ידי מי נשלחתי ואם באתי במטרה להרוג אותה, היא כבר שנה לא עונה לטלפונים כי היא חושבת שעוקבים אחריה, היא טוענת כי היא משוחחת עם אלוהים וגם שומעת אותו, לדבריה הוא מינה אותה לשליח שלו , היא לדבריה מקבלת מסרים מהתקשורת, לכן נחום האם לדעתך הייתי אמורה לשבת בחיבוק ידיים ולתת לה להתדרדר לתהום? נחום על מנת להציל את בתי בחרתי בדרך הקשה, האמן לי מאוד קשה לי, עשיתי זאת לאחר שמיציתי הכל על מנת לא להגיע לרגע נורא זה אבל תאמין לא נותרה לי ברירה אחרת,נחום היא טוענת כי אלוהים בקש ממנה להתנתק מכל הסביבה המוכרת שלה וכי הבטיחה לו לציית לכל פקודה שלו, לכן נחום מאוד חששתי, חרדתי מהפקודה הבאה שלו ואני בטוחה כי כפי שצייתה לו עד עכשיו היא גם תציית לו אם יבקש ממנה לקפוץ מקומה שביעית או תפגע במישהו אם תרגיש כי היא מאויימת על ידו, שוב אני אומרת לך נחום מאוד קשה ליעם החלטה זו מצד אחד אני בטוחה כי פעלתי נכון ומצד שני כמו כל אמא מרגישה רגשי אשמה, בגלל תחושות אלינו פניתי לפורם נחום שוב תודה על התגובה ואם תרצה להשיב הייתי מציעה לך לקרא את דברי כמה וכמה פעמים ואז אשמח מאוד אם אקבל ממך תגובה נוספת לדברי מאחלת לך ולכל הפורם שבוע טוב והמשך ערב נפלא

קוראים לזה: "משפחתיאטריה". זאת תופעה שגורמת למשפחות להתאחד סביב ההשקפה הפסיכיאטרית\סוציאלית השנויה במחלוקת, ולהביט בבן המשפחה המתוייג דרך משקפיים "פסיכיאטריות", דהיינו לייחס לכל אמירה שלו, סתמית ככל שתהא משמעות של "סימפטום", להאמין אמונה תמימה ש"ההתמדה בטיפול האמבולטורי" היא מצווה מדאורייתא והכרח עליון, לקבל כאמת מוחלטת כל הגיג דבילי שיוצא מפיו של כל בעל דיפלומה של "פסיכיאטר", מטומטם ואוויל ועילג ככל שיהיה, ועוד כהנה. התוצאה היא שאותו בן משפחה לרוב מרגיש במצור "מצדתי", הוא חש חוסר אונים מהעיסוק האובססיבי ב"מחלה" שלו בביתו פנימה (כשבמקרים רבים המחלה היא בסך הכל תוית ריקה ומשפילה), ומבין שהמשפחה שאמורה היתה לגונן עליו, משמשת כעת מעין שגרירות אקטיבית של הממסד הפסיכיאטרי. התגובה של בתך ליחס המשפחתי כלפיה טבעית וצפויה ואנושית מאד. אני לא כועס על המשפחה שלך שגם היא קורבן של השיטה, אלא על השיטה עצמה, ועל הפסיכיאטרים שמובילים אותה בגאון. לדעתי אתם צריכים לקבל תובנה למצבכם המשפחתי, ולראות את הדברים כך: פסיכיאטריה היא לא מדע מדויק. האשפוז של בתכם כנראה (סטטיסטית) לא היה חוקי, והמטרה עכשיו הוא לשקם את האמון ביניכם ולהוציא אותה מהציפורניים של הפסיכיאטרים. מחלקה סגורה זה גיהנום, ואף אחד לא מתרפא שם מכלום. המהות של המחלקות הסגורות היא לצלק בני אדם ולפשוע כלפיהם. חייבים להוציא אותה משם ולמצוא דרכים אחרות והומניות יותר לעזור לה להתמודד עם החיים. אני לא בטוח שזה אפשרי כי אני כמה שנים אחרי אשפוז כפוי ועוד לא השתקמתי נפשית מתחושת האונס הברוטאלי שעברתי שם. אבל שווה לנסות

ד"ר אני אודה לך מאוד אם אקבל תגובה בהקדם לפנייתי "האם פעלתי נכון" ד"ר מאוד חשובה לי חוות דעת מקצועית בתודה מראש ושבוע טוב

שלום שושנה. את שואלת אם פעלת נכון כשפנית לפסיכיאטר לגבי ההתדרדרות הנפשית של בתך. כמו כן את שואלת אם אשפוז כפוי היה הדבר הנכון. ניכר שאת במצוקה – הרי אשפוז כפוי היא חוויה קשה ביותר – למתמודד עצמו אבל גם לבני משפחתו. שלילת האוטונימיה של אדם, ללא קשר עד כמה הוא פסיכוטי – היא תמיד חוויה שטומנת בחובה מימד של טראומה. בראיה יותר רחבה מדובר בשאלה מוסרית עתיקת יומין – האוטונומיה של הפרט אל מול טובת החברה ("autonomy vs beneficence"). אין ספק שכשהפרט מסכן את החברה יש צורך בהגבלת חירותו אולם ההגדרה של מסוכנות היא לא תמיד ברורה, הן בהיבט הפלילי והן בהיבט הנפשי. למשל, בהיבט הפלילי אנשים נכנסים למעצר על איומים בלבד (כלומר לפני שביצעו עבירה של ממש). בפסיכיאטריה יש צורך להעריך את המסוכנות הפוטנציאלית של המטופל עקב מצבו הנפשי. כך פסק המחוקק. בד"כ האשפוז הכפוי מגיע _אחרי_ שהמטופל כבר תקף או סיכן את עצמו אך לעיתים יש צורך להעריך את המסוכנות _לפני_ שזה קורה ולפעול בהתאם. העתונים מלאים בדוגמאות של מטופלים פסיכיאטרים שלא אושפזו למרות שבני משפחותיהם התריאו על החמרה במצבם ובהמשך קרו אסונות. אז לגבי המקרה שלך: 1) כאמור, יש מקרים רבים (לצערנו) של מתמודדים שחוו החמרות פסיכוטיות קשות כגון מחשבות שווא של רדיפה (כפי שאת מתארת) כולל איומים כלפי בני משפחתויהם שלא אושפזו בשל דאגה של המשפחות וחשש מפני בתי חולים פסיכיאטרים בשל סטיגמה שלצערנו עדיין רווחת בחברה (וגם בפורום זה) שבתי החולים הם "מתקני כליאה" וכד'. לעיתים התוצאה היתה הרת אסון (ויש לזכור שמעל 10% מהמתמודדים עם סכיזופרניה מתאבדים ובמקרים מסויימים תוקפים קשות תחת השפעה של תכנים פסיכוטים). 2)את לא צריכה להסתובב עם תחושה של אחריות על האשפוז – הרי את רק הבאת לידיעת הפסיכיאטר המחוזי את מצבה. הוא זה שהחליט על האשפוז מתוקף החוק בישראל מכיוון שהעריך שהיא עלולה לסכן את עצמה או את סובביה. זאת לא היתה החלטה שלך. לפעמים בני המשפחה לוקחים על עצמם את כל האשמה על האשפוזים וההחמרות הנפשיות של יקיריהם כשבמציאות זה כלל לא אשמתם. יתרה מכך, הם ניסו לעזור, לגונן, לתת מרחב, לבוא לקראתם. אבל לפעמים, מה לעשות, מצב פסיכוטי הוא כה קשה שהמשפחה אינה מסוגלת לעזור, במיוחד כשבני המשפחה עצמם נתפשים כחלק מהמערכת הפסיכוטית (כמו במקרה שאת מתארת). 3) אז האם האשפוז הכפוי של בתך היה מוצדק? אין לדעת בוודאות. אני גם לא מכיר את המקרה הספציפי. האם הסיכון של אי האשפוז היה יכול להוביל להתדרדרות נוספת עד לכדי סיכון ממשי של עצמה או סובביה? בהחלט יכול להיות לפי מה שאת מתארת. אם זהו המקרה, בהחלט יכול להיות שהאשפוז היה המוצא הנכון במקרה זה. 4) והאשפוז לא חייב להיות רע בכלל. ברוב המקרים, כשהתכנים הפסיכוטים חולפים בעזרת טיפול תרופתי, טיפול פסיכולוגי וגישה אמפתית של הצוות במחלקה, יש הזדמנות להשתמש בכלים של המחלקה לצורך שיקום במובן הרחב של המילה – והרי לכל אחד מגיע הזדמנות להביע את עצמו, לחיות חיים מלאים, מספקים ויצירתיים. גם למתמודדים עם סכיזופרניה. 5) לגבי שיקום – האשפוז הוא הזדמנות להתחיל תהליך שיקום אינטנסיבי. הרי במחלקה יש צוות רב מקצועי כולל פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עובדים סוציאלים, מרפאות בעיסוק ועוד. הטיפול בתרופות הוא רק היבט אחד של הטיפול ולאו דווקא החשוב ביותר. השיקום צריך להיות לפי רצונה של המטופלת תוך הצגת כל האפשרויות (ויש הרבה, כגון מגורים, תעסוקה, לימודים, פעילות חברתית ועוד ועוד). הדגש הוא על התאמת תכנית לפי רצונה של המטופלת ובהתאם ליכולותיה. בניגוד למה שאולי שמעת, רוב המסגרות השיקומיות מכבדות את האדם באשר הוא וכוללים מגוון רחב של פעילויות חברתיות ויצירתיות. העובד/ת הסוציאלי/ת במחלקה (אם אין שביתה) מכיר/ה היטב את כל האפשרויות השיקומיות בארץ. צריך לדבר אתו/ה. 6) תמיד יהיו אלה שינסו לגרום לך להרגיש אשמה. את לא. את לא אשמה במצב של בתך, את לא אשמה באשפוז שלה. את הורה שאוהבת את בתך, חששת מפני הנורא מכל ולא רצית לעמוד מנגד ולחכות לאסון בהתהוות. בסופו של דבר בתך תבין זאת, (גם אם היא לא תסכים אתך) וברוב המקרים שאני מכיר המתמודדים משלימים עם הוריהם לאחר שחל שיפור במצבם. בברכה, ד"ר אהוד ססר

אשמח לקבל תשובות : האם אפשר לבדוק את רמת הסרטונין המופרש במוח? האם יתכן שבמצב שאין הפרשת סרטונין הגוף מגיב בחוסר שקט ? בן משפחה בגיל 59,עם הפרעת אישיות ,לא נוטל תרופות, יוצא להליכות ארוכות שעות רבות ללא לאות .איזה הסבר יש לכך בפסיכיאטריה?

שלום גל. 1) אי אשפר למדוד רמות סרוטונין במח בבדיקות רגילות (יש שיטות מחקריות שאינן זמינות באופן רחב). 2) מצבים של ירידה ברמות סרוטונין יכולים להוביל למגון מצבים נפשיים כגון דכאון, מחשבות כפייתיות, וכן, גם חוסר שקט. 3) אני לא יכול לתת הסבר מדוע בן 59 יוצא להליכות רבות ללא בדיקה מקיפה. יכולות להיות הרבה סיבות, לאו דווקא נפשיות (אולי הוא עושה כושר?). בברכה, ד"ר אהוד ססר

שלום רב! אניבת 25 נשואה+2 ללא עבר פסיכאטרי במשפחה רק האב אובחן כסכיזופרן ובעלי עם מניה דיפרסיה לאחר שתי לידות לא היה לי דיכאון או חרדות רק קצת לחץ מהגידול של הילדים אבל זה חלף די מהר אחותי בשני לידותיה חטפה דיכאון וחרדות. שאלתי היא האם בלידה הבאה זה יכול להתפתח אצלי או שבגלל שבעלי אובחן כחולה מניה דיפרסיה או שאין קשר והאם קיים סיכון לעובר מפני שיש אצלנו במשפחה רקע פסיכאטרי אני קצת חוששת מפני זה ההורים של בעלי מבוגרים ועם נטייה לדיכאון וחוסר התארגנות אלצהיימר וכדומה ........ האם יש בדיקה גנטית שיכולה לבדוק זואת או שפשוט להתעלם מזה בתודה ניצה

שלום. 1) העובדה שבעלך אובחן כסובל מהפרעה דוקטובית (מניה דיפרסיה) אינה אמורה להשפיע באופן מהותי על הסיכון שלך לפתח תסמינים נפשיים שלאחר הלידה (הרי אין ביניכם קשר גנטי וההשפעה היא סביבתית בלבד). 2) זה שיש אנשים במשפחתך הקרובה (אב, אחות) שיש להם תסמינים נפשיים (סכיזופרניה, דכאון לאחר הילדה) כן מעלה אצלך את הסיכון שתסבלי מתסמינים נפשיים. לכן מומלץ שעוד לפני ההריון, כמו גם במהלכו, תפני לייעוץ פסיכיאטרי. כך ניתן יהיה לטפל בבעיות נפשיות שעלולות להופיע בשלב מוקדם (באם יהיה צורך) ולמנוע משברים פוטנציאלים. 3) אין בדיקות גנטיות היום שיכולות לאבחן בעיות נפשיות עתידיות אצל העובר (וכנראה גם לא יהיו בעתיד הנראה לעין). בברכה, ד"ר אהוד ססר

תופעות הלואי של קלופיקסול שהוא מהדור הישן של התרופות, לידיעתי יש לו תופעות לואי רבות,מהן?

שלום רב. באופן כללי ניתן לקבל מידע על כל התרופות, כולל תופעות לוואי אפשריות ב: http://www.doctors.co.il/medicine-ea וגם במגוון מקורות באינטרנט. בכל מקרה, בקצרה, לקלופיקסול (כמו לתרופות אנטיפסיכוטיות רבות מהדור הישן) יכולות להיות תופעות לוואי שונות כולל תופעות פרקינסוניות (כגון רעד, קשיון שרירים, איטיות), תופעות של עליה במשקל, יובש, תנועות בלתי רצוניות ועוד. יש להדגיש שלא כולם יסבלו מתופעות לוואי (חלק בכלל לא, חלק רק באופן קל). בכל מקרה, במידה ויש תופעות לוואי ניתן לעשות מספר דברים: או להוסיף תרופה נגד תופעות לוואי, או להפחית מינונים, או להחליף לתרופה אחרת (למשל מדור חדש). בברכה, ד"ר אהוד ססר

אני בן 30 , בטיפול של זיפרקסה 5 מ"ג. עובד ולומד, לעתים קרובות בודד, לא שומע קולות, כושר שיפוט תקין, מעולם לא השתמשתי בסמים, אך יש לי פגיע בחשיבה והפרעות בזיכרון. סובל מכעסים שמגיעות בגלים וצחוק בלתי רצוי (כי בעבר הייתי מרבה לצחוק על אחרים). אשמך לקבל עזרה-איך להתפטר מהצחוק בלתי רצוי.

שלום. אי אפשר לטפל בסימפטום זה או אחר דרך פורום אינטרנט. גם לא ברור מה הם הנסיבות של הצחוק הבלתי רצוי ממנו אתה סובל. יש לפנות לפסיכיאטר המטפל (ואולי גם לנוירולוג) לצורך אבחון מעמיק יותר ומתן טיפול בהתאם. בברכה, ד"ר אהוד ססר

אבי וסבתי סבלו מסכיזופרניה בה חלו יחסית בגיל מאוחר (60 בערך). גם סבי סבל ממשהו נפשי..לא יודעת מה בדיוק נראה לי דיכאון. אני עצמי סובלת מדיכאון קל וחרדות מטופלת תרופתית בויאפקס. מתפקדת טוב בסה"כ. אני מבינה שהסיכוי שלי לסכיזופרניה הוא 12 אחוז. מה עם ילדי? אני ממש חוששת. 1. האם יש דרך למנוע פריצת מחלה, דרך תזונה או משהו אחר? 2. האם אפשר לבדוק גנטית לפני שנכנסים להריון ולעשות הפריה בלי הגנים הבעיתיים? תודה, אמא מודאגת...

שלום שני. סוגיות התורשה בסכיזופרניה עולות פעמים רבות בפורום. ולשאלותייך: 1) במידה ולא יופיעו אצלך תסמינים של סכיזופרניה הסיכון (הסטטיסטי יש להדגיש) שילדייך יסבלו מסכיזופרניה הוא כמו כל האוכלוסייה (כלומר כ-1% בלבד). 2) האם יש דרך למנוע את פריצת המחלה? לצערנו לא ידוע היום על משהו ספציפי שיכול למנוע את פריצת תסמיני הסכיזופרניה, אולי זה משהו שישתנה בעתיד, יש היום מחקרים רבים שחוקרים את הנושא. בכל זאת ההגיון אומר להימנע מדברים שיכולים להחמיר פסיכוזה אצל מתמודדי סכיזופרניה קיימים כגון שימוש בסמים ואלכוהול. 3) אין היום בדיקות גנטיות לסכיזופרניה. גם לא נראה שיהיו בעתיד הנראה לעיל בשל המנגנון הגנטי המורכב. בברכה, ד"ר אהוד ססר

האם לוריוון עוזר להתמודד עם אי שקט נפשי וכנגד דאגות? אם לא איזה תרופה יכולה לעזור? תודה!

שלום. השאלה היא מה מהמקור של אי השקט והדאגות. זה יכול להיות חרדה, זה יכול להיות דכאון, זה יכול להיות קשור למחלה גופנית, זה יכול להיות קשור לתסמינים פסיכוטים ועוד. בכל מקרה הטיפול יהיה מכוון כנגד הבעיה הראשונית. לצורך אבחון מומלץ לפנות לפסיכיאטר המטפל. לגבי לוריוון - מדובר בתרופה נוגדת חרדה מקבוצת הבנזודיאזפינים (כמו ווליום, קלונקס, וובן ועוד). לתרופות אלה יש פוטנציאל התמכרותי ולכן לא מומלץ בד"כ לתת אותם באופן קבוע אלא רק במקרה הצורך ובהנחיית רופא. בברכה, ד"ר אהוד ססר

האם ניתן לקחת אינווגה 9 מ"ג בזמן הריון או האם ניתן להיכנס להריון בזמן הטיפול בתרופה? האם התרופה יכולה לגרום למומים בעובר או מזיקה באופן כלשהו לעובר? תודה מראש, ליאת

שלום ליאת. אינווגה היא תרופה חדשה ולכן אין הרבה מידע על השפעה על העובר במהלך הריון. לגבי כניסה להריון - יכולה להיות בעיה אם רמות הפרולקטין הם גבוהות, צריך ךבדוק בבדיקת דם. בכל מקרה מומלץ להתייעץ עם המרכז הטרטולוגי (השפעות תרופות על העובר) בירושלים: 02-6243669 כל יום בין 9 ל- 15:00. (גם הפסיכיאטר שלך יכול להתייעץ אתם). בברכה, ד"ר אהוד ססר

שלום, נתקלתי באתר של פסיכיאטר שיש לו גישה רדיקלית לטיפול בסכיזופרניה. שמו ד"ר קלנסי מקנזי http://www.drmckenzie.com מעניין אותי לשמוע מה דעתך על התיאוריה שלו? תודה מראש

שלום. לא ניתן במסגרת הפורום לערוך דיון מעמיק בדעותיו של רופא זה או אחר, אולם בקצרה - ד"ר מקנזי מעלה סברה שסכיזופרניה היא למעשה סוג של הפרעה פוסט טראומטית לגבי טראומה מאד מוקדמת. הוא גם מעלה כמה נקודות השוואתיות מאד מעניינות. אמנם תיאורה זו לא לוקחת בחשבון את ההיבט הגנטי של סכיזופרניה אולם היא ללא ספק מאד מעניינת. תודה על ההפניה לאתר - תמיד מעניין לקרוא דעות חדשות - מכולם אפשר להשכיל. בברכה, ד"ר אהוד ססר

שלום ד"ר ססר, אני סובל מסכיזופרניה ושאלתי את הפסיכיאטרית שלי לגבי התרופה אביליפיי. היא אמרה שהתברר שלתרופה זו יש תופעות לוואי קשות כגון הפרעות בקצב הלב. חשבתי שרק גיאודון גורם לכך. מה ידוע על תופעת לוואי זו אצל אנשים הנוטלים אביליפיי- עד כמה היא שכיחה ובאיזה סוג של הפרעת קצב מדובר? תודה.

שלום. לאביליפיי (abilify), כמו לכל תרופה, יש תופעות לוואי אפשריות. דווקא מבחינת תסמינים קרדיאלים (של הלב) יש לו פחות תופעות לוואי מתרופות אחרות והפרעות קצב הם דווקא מאד נדירים. כמו כן, באופן כולל, פרופיל תופעות הלוואי של אביליפיי היא דווקא טובה - הוא לא עושה תופעות פרקינסוניות, לא מעלה משקל, לא מעלה פרולקטין, לא מאריך QT (מרווח ב-אקג) וכד'. בכל מקרה התרופה עדיין לא נמצאת בקופות בהנחה ונכון להיום היא זמינה רק באופן פרטי. בברכה, ד"ר אהוד ססר

חיים מלאים ללא תרופות פסיכיאטריות למרות שאני מתמודד עם סכיזופרניה יש כאלו שהצליחו? שנתנו מענה לסיפטומים של המחלה כמו מענה פסיכולוגי קונטיבי ועוד?.. לא יכול להיות ש100% מהסכיזופרנים שמפסיקים תרופות פסיכיאטריות חוזרים להתקפים ואישפוזים אני צודק? ובמיוחד שאני מה שנקרא סכיזופרן סימפלקס זאת אומרת שאין לי תסימינים חיוביים ולא היו לי אז אולי במקרה הזה התרופות שלא נותנות מענה לתסמינים השליליים פוגעות.

שלום. באופן סטטיסטי רוב המתמודדים עם סכיזופנריה שמספיקים טיפול סובלים מהתקפים חוזרים ומליקוי תפקודי שממחמיר עם השנים. יש מקרים בודדים מאד שמצליחים - למשל זוכה פרס הנובל ג'ון נאש (שתואר בסרט "נפלאות התבונה") חי היום ללא תרופות - אולם הוא ממשיך לסבול מהזיות שמיעה עד עצם היום הזה (הוא פשוט למד "לחיות עם זה"). לגבי "סכיזופרניה סימפלקס" - זאת אבחנה מעט שנויה במחלוקת. בכל אופן אין סטטיסטיקה מקיפה לגבי הסוג הזה של סכיזופרניה לגבי תוצאות של הפסקת טיפול אולם הנסיון מלמד שגם במקרים אלה בד"כ יש החמרה (בד"כ תפקודית) לאחר הפסקת טיפול. בברכה, ד"ר אהוד ססר

האם יש קשר בין כישורים חב' וסכיזופרניה ואיך אפשר לעבוד על הכישוריים החברתיים במקרה זה?

שלום. יש קשר ישיר בין סכיזופרניה שכישורים חברתיים. לרבים מהמתמודדים עם סכיזופרניה יש מה שקרוי "תסמינים שליליים" שכוללים בים השאר התבודדות חברתית, קשיים בתקשורת עם אנשים, חוסר יוזמה, אפתיות,חוסר הנאה, חוסר ריכוז, השטחת אפקט (הבעות פנים מצומצמות), ירידה בנפח הדיבור ועוד. הסימנים השליליים נוטים להיות כרוניים וקשים הרבה יותר לטיפול מאשר הסמינים החיוביים שבד"כ חולפים עם טיפול תרופתי. אז מה בכל זאת ניתן לעשות לגבי התסמינים השליליים? 1) הטיפול התרופתי הוא רק מרכיב אחד מהטיפול בסכיזופרניה בכלל ובסימנים השליליים בפרט. לסימנים שליליים ניתן להיעזר בטיפולים פסיכולוגים שונים, במיוחד אלה המכוונים לשיפור מיומנויות חברתיות (מה שקרוי "social skills trainihng"). יש גם מחקרים שמראים שאימון קוגניטיבי (מה שקרוי cognitive remediation) גם יכול לשפר סימנים שליליים. לצורך קבלת פרטים יש לפנות לפסיכיאטר המטפל. 2) אין להמעיט בחשיבות השיקום שיכולה לכלול מגוון תחומים כגון תעסוקה, לימודים, מועדון חברתי, מגורים נתמכים וכד'. לצורך התאמת תכנית ספציפית שמתאימה לך יש לפנות לעובד/ת סוציאלי/ת במקום המגורים. 3) מבחינה תרופתית יש תרופות שיכולות לעזור (מעט) לתסמינים השליליים. הטובה ביותר היא ה"לפונקס". יחד עם זאת יש לה גם לא מעט תופעות לוואי. לצורך פרטים יש לפנות לרופא המטפל. 4) לפעמים קשה להבדיל בין תסמינים שליליים לבין דכאון.יש לעבור אבחון אצל הרופא המטפל ובמידה ומדובר בדכאון ניתן להתאים טיפול בהתאם (גם פסיכולוגי וגם תרופתי). בברכה, ד"ר אהוד ססר

לד"ר ססר, קראתי בעיון את דבריך. למעשה הם ענו לי בפירוט על מה שרציתי לשאול היום. אבל אחרי כל דבריך, אני כבר עשר שנים סובל מהתסמינים השליליים, ומעט מאד עוזרים לי כל ה"קוקטל" של שיקום ותרופות. למזלי אני קצת פעיל ועובד, ולא במצב קשה מאד [כי אז בטח היו נותנים לי לפונקס], אבל "חוסר יוזמה" וחוסר כח, ופחות דיבורים וסבלנות וקשר חברתי, כמו שתיארת. אז אני מיואש. וזה אחרי כל מה שכתבת, כאמור.

האם אדם שרגיש לגרויים חיצונים כמו קול של מים בברז או ציפור מצייצת או כחכוך בגרון של מישהו בקרבתו מפתח סכיזופרניה? כשזה קורה והוא חושב על משהו הוא נכנס ללחץ ומבקש דממה. יש לציין שאותו אדם סובל מאו סי די של מחשבות טורדניות ומטופל באנטי פסיכוטי ובssri

שלום. רגישות לגירויים חיצוניים היא תופעה מאד כללית (ונפוצה) ובד"כ אינה מעידה על סכיזופרניה. יכולות להיות הרבה מאד סיבות כגון הפרעת קשב, מחלות נוירולוגיות שונות (כגון מיגרנות או בעיות בעצבים מסויימים במוח), בעיות באוזן התיכונה (כגון זיהומים חוזרים), הפרעה טורדנית כפייתית (כפי שאתה מציין), הפרעות חרדה שונות, שימוש בסמים שונים וגם בסוף הרשימה הפרעות פסיכוטיות. בכל אופן, אם זה מאד מפריע, מומלץ לפנות לרופא משפחה לשלול בעיה גופנית ולפסיכיאטר לצורך בירור נפשי. בברכה, ד"ר אהוד ססר

יש מחלת נפש שמפחידה אותי מאוד וזו היא מחלת הסכיזופרניה.הייתי מאוד סקרן לקרוא על המחלה,וכך עשיתי.קראתי על המחלה ועל כל סימפטומיה השונים.כתוצאה מכך נכנסתי לחרדות קשות מאוד.התחילו לי בדיוק המחשבות שקראתי עליהן,וזה גורם לי להרגשה מאוד רעה.כלומר,יש לי את המחשבה שהדברים שקראתי שם נכונים כלפי עצמי(כלומר - שבאמת רודפים אחריי,או שבאמת כולם רוצים לפגוע בי ומתכננים עליי משהו,או מחשבה כמו שכל הדברים הלא הגיוניים הם כן הגיוניים,ומחשבה כמו שכולם מכירים אותי ורוצים לפגוע בי ולכן גם עובדים עליי ועוד מחשבות בסגנון).עכשיו,אני לא מאמין כלל למחשבות האלה ויודע כי הן אינן נכונות בעליל ושהן לא יכולות להתרחש במציאות ויודע להפריד בין מציאות לדמיון.אבל ההרגשה נשארת אותה הרגשה - הרגשה רעה.

שלום. אתה מתאר חרדות שמא יש לך מחלת נפש. אתה אומר שאתה מדמיין שרודפים אחריך וכ"ו אבל אתה יודע שזה לא אמיתי. זה לא נשמע כמו סכיזופרניה אלא כמו הפרעת חרדה. בכל מקרה, כפי שנכתב כבר מספר פעמים בפורום - אין סיבה שתסבול. אתה יכול לפנות לפסיכיאטר לצורך טיפול ואבחון. ניתן לפנות למרפאות ציבוריות עם הפניה מרופא המשפחה. כמו כן ניתן לפנות באופן פרטי, לפי העדפתך. יש רשימה של פסיכיאטרים באינדקס הרופאים בפורום. בכל אופן יש לומר שבד"כ רוב האנשים ששואלים "האם יש לי סכיזופרניה" בסופו של דבר לא סובלים מסכיזופרניה אלא (בין השאר) מהפרעות חרדה שונות או הפרעות אישיות, וזאת מפני שבסכיזופרניה יש בד"כ פגיעה בבחן המציאות והתובנה למחלה, לפחות בשלבים הראשונים. והערה אחרונה - אם זה מלחיץ אותך לקרוא על הפרעות נפשיות - תפסיק לקרוא עליהם. בברכה, ד"ר אהוד ססר

בס"ד שלום איני יודעת במה איבחן אותי הרופא. לביטוח לאומי הוא כתב: "f20" ותסמינים שליליים ואני יודעת שאני סבלתי מתסמינים חיוביים.. מחשבות לא מציאותיות ..תחושה שרודפים אותי ורוצים לעשות לי רע... מחשבה שאני מפורסמת ברדיו ובעיתונים...כשדיברו ברדיו חשבתי שמדברים עלי... חשבתי שחושבים עלי שאני חיה...חשבתי שאני יוסף הצדיק..וכשקראו ברחוב יוסף חשבתי שזה מכוון אליי...(ואני בת) קניתי דברים בסופר לפי צורות...חשבתי שאני משוגעת.. דימיינתי שהמשטרה מחפשת אותי..כשנסעתי במונית והכיסאות היו אדומים חשבתי שזה לכבודי כי אני ראש העיר... הייתי צוחקת בלי שליטה ובוכה לחלופין... לא הבנתי כלום מה שקראתי.. דיברתי בלי קשר קופצת מנושא לנושא.. הסתובבתי המון בחוץ ועשיתי שטויות ראיתי חזיונות ופעם אחת שמעתי קול באוזן השמאלית זהו רציתי לדעת האם יש סיכוי שזה יקרה שוב ח"ו ואיך מונעים את התופעה? והאם אני עכשיו נקראת בריאה? תודה רבה יפה

היי, הייתי שואלת את הרופא. בן אדם צריך לדעת ממה הוא סובל, מהן דרכי הטיפול ומה ההשלכות של מה שהוא סובל. תלכי אליו עם מישהו שאת סומכת עליו. אל תהססי ללכת חוות דעת שניה. עדי

שלום יפה. אני מעריך אותך על הכנות שלך בהצגת תסמינייך. לא כתבת אם את נמצאת במעקב אצל פסיכיאטר ואם את מקבלת טיפול תרופתי. ממה שאת כותבת ניכר שאכן היו לך תסמינים פסיכוטים פעילים (מה שקרוי "תסמינים חיוביים"). את שואלת מה הסיכוי שזה יחזור. אי אפשר לדעת לגבי המקרה שלך באופן ספציפי, מה גם שלא בדקתי אותך, אולם באופן סטטיסטי רוב האנשים שסבלו מהתקף פסיכוטי (בייחוד אלה הסובלים מסכיזופרניה) סובלים מהתקפים נוספים אם הם לא נמצאים במעקב ונוטלים טיפול אנטי-פסיכוטי. הסיכוי יורד באופן מהותי אם מקבלים טיפול. את שואלת אם את עכשיו "בריאה". אני לא חושב שצריך להשתמש במונחים אלה - הרי בכל מקרה אין לך "מחלה" - את התמודדת עם תסמינים נפשיים שונים (שאפשר לקרוא להם למשל "סכיזופרניה") שדורשים טיפול ומעקב. במידה ואת מקפידה על כך תוכלי לנהל חיים שלמים, מספקים ומהנים כמו כל "בריא" אחר. בברכה, ד"ר אהוד ססר

24/8/11 שלום לצוות הרפואי. אימי סובלת ממחלת הסכיזופרניה מס' שנים ונוטלת ''זיפרקסה'' ועוד תרופות נוספות, בתקופה האחרונה החמיר מצבה וניתן לה מינון נוסף של ''זיפרקסה'' לדאבוני יש הידרדרות חמורה במצבה ושאלתי היא: אם יש תרופה יותר יעילה למחלת הסכיזופרניה? תודה! שרונה

שלום רב! אבי בן ה62 חולה בסיזופרניה קשה דמיונות ומחשבות שרודפים אחריו לפני כמה שבועות הוא כבר לא אוכל כל מה שהוא מכניס לפה יוצא ושילשולים הוא אושפז בבי"ח לקבלת טיפול אך כעבור כמה ימים הוא לא שב לאכול הוא קר שותה ומעשן וישן המון את הכדורים שלו הוא לוקח אבל אינו אוכל כלל ממש כמה כפות . מה עלינו לעשות האם הוא צריך אישפוז ואז הוא יכול לחזור לאכול לא היה לו שום התקף בביה"ח שהיה גם לא אכל האם זה דיכאון שתקף אותו או פחד לאכול? מקווה שתמצא פתרון בתודה מאיה

שלום. מובן שאי אפשר לאבחן אותו דרך פורום אינטרנט. באופן כללי ניתן לומר שאם בן אדם מפסיק לאכול זה יכול להיות קשור למגוון סיבות כגון מחלה גופנית שלא אובחנה, דכאון, מצב פסיכוטי (למשל מחשבות שהאוכל מורעל) ועוד. צריך להפנות אותו לבדיקה פסיכיאטרית בהקדם. אז גם יהיה ניתן להעריך את הצורך באשפוז פסיכיאטרי לצורך איזון מצב נפשי. במידה והוא לא רוצה להגיע לבדיקה יש מספר אפשרויות מעשיות לפעולה. העדיפה ביותר היא לארגן ביקור בית של גורם מטפל (רופא משפחה, עובד סוציאלי או פסיכיאטר פרטי). כמו כן צריך להפנותו בדחיפות לרופא משפחה לצורך ביצוע בדיקות מקיפות לשלילת מחלה גופנית חדשה. בברכה, ד"ר אהוד ססר

שלום רב אני אובחנתי כחולת סכיזופרניה אני לא לוקחת תרופות כבר חצי שנה ומרגישה מצויין לא שומעת קולות וגם כששמעתי זה לא ממש עיניין אותי כי מהבחינה הזאת אני חזקה נפשית ניראה לי שזה פשוט עבר בכל אופן יש לי בעיה עם עבודות נורא רוצה לעבוד אבל אין לי הרבה מה להציע לא ממש למדתי וגם קשה לי 8 שעות למרות שאני מסוגלת הייתי מעדיפה 4 שעות בתור התחלה הציעו לי קלאב האוס והייתי יום אחד וברחתי לא מתאים לי בכלל הייתי מעוניינת לעבוד עם אנשים רגילים כמוני עם כל הכבוד ואני מבקשת עזרה כבר הרבה זמן ואף אחד לא עוזר לי אני במצב הזה כבר 5 שנים ומפחדת שהחמש שנים הבאות יהיו דומות אנא תציע לי מה לעשות תודה וסליחה על ההודעה הארוכה

שלום גל. את צריכה לפנות לעובד/ת סוציאלי/ת באיזור מגורייך. בעזרת "סל שיקום" אפשר להתאים לך תעסוקה בהתאם ליכולותייך ולרצונותייך. יש אפשרות לעבוד במפעל מוגן (בד"כ עם מתמודדים אחרים) ויש אפשרות לעבוד ב"תעסוקה נתמכת" - כולמר בשוק החופשי בסביבה "רגילה" עם ליווי מקצועי (מה שאת למעשה מבקשת). כמו כן יש אפשרויות של מועדון תעסוקתי (כמו הקלאבהאוס שאת מציינת) או מועדון חברתי (כגון אנוש). אין סיבה שלא תמצאי משהו שמתאים לך. תפני לעובד/ת סוציאלי/ת לעוד פרטים. בברכה, ד"ר אהוד ססר

לטראומות מהעבר?אני בן 51 בסדיר שרתתי בצנחנים,השתתפתי במבצע ליטני(78)בשלום הגליל(82)כבר הייתי מילואמניק בחיל רפואה ,זכורים לי דברים מאוד קשים שעברתי בשלום הגליל.באזרחות עבדתי כ20 שנים במד''א.ב2003 סיימתי לעבוד(פנסיה מוקדמת)וב2006 הפסיכאטר קבע שאני סובל מסכיזופרניה פרנואידית.לדעתי זה התחיל קודם.אפשר לבדוק את זה?ד''ר ססר תודה מראש על התשובה.

הסכמה? אני מרחם עלייך אם אתה חושב שיש דבר כזה שנקרא סכיזופרניה והוא מצדיק לשלול מבני אדם זכויות בסיסיות על פי חוק... מתישהו תבין שאף רופא ואף פורום לא יוכל לעזור לך...

שלום אלברט. לא נמצא במחקרים עד כה קשר סיבתי בין אירועים טראומתים להתפרצות של סכיזופרניה, אך כן נמצא קשר בין טראומות לעיתוי התפרצות התקפים פסיכוטים כמו גם לתכנים הפסיכוטים עצמם. מובן שלא אוכל לענות על המקרה שלך באופן ספציפי ללא בדיקה מקיפה אולם ניתן לומר באופן כללי מספר דברים: 1) תמיד אנחנו יותר "חכמים" בדיעבד, כולל לגבי תסמינים המקדימים של סכיזופרניה. בדיעבד ניתן בהרבה מקרים לראות שהיו סימנים מקדימים (מה שקרוי "סימנים פרודרומלים") כגון התבודדות חברתית, ירידה בתפקוד, חוסר ריכוז, חשדנות כלפי הסביבה ועוד. יחד עם זאת יש לציין שלא לכל מי שהיו את התסמינים הנ"ל אובחן בהמשך כסובל מסכיזופרניה (הרוב לא). 2) לפעמים קשה להבדיל בין תסמינים של הפרעה פוסט-טראומטית וסכיזופרניה, בעיקר כשהתסמינים נסובים סביב הארועים הטראומטים (למשל - אם בן אדם "שומע קולות" של הארוע המלחמתי בו היה מעורב - זה לאו דווקא מצביע על תסמיני סכיזופרניה). כמובן שאיני יודע מה התסמצינים שלך היו. לפעמים האבחנה מתבהרת רק לאורך זמן. 3) ה"אבחנה" היא הכל מקרה רק תוית כדי לאפשר לרופאים לדבר בשפה משותפת. צריך לעזור לכל אדם באשר הוא בהתאם לתסמיניו ולאו דווקא ע"פ אבחנתו. לכן - אם אתה סובל מתסמינים פוסט טראומטים (כגון היזכרות יתר בארועים, התנהגות הימנעותית, עוררות יתר) אז ניתן, וצריך לטפל בהן. הטיפול הוא רב מקצועי וכולל היבטים תרופתיים, פסיכולוגים (כולל קבוצות תמיכה) והיבטים שיקומיים. לצורך קבלת עזרה ספציפית לגבי המקרה שלך יש לפנות לפסיכיאטר המטפל. בברכה, ד"ר אהוד ססר

אני מתמודד נפש(סכיזופרניה)הרבה שנים,רציתי שתדע שהפורום מאוד חיוני בעני.ד''ר ססר שא ברכה ויישר כח!!! נ.ב.תמיד יהיו אנשים כמו אלעד שלא מבנים את היעוד של פורום כזה.

תודה.

אני מצטער, אבל הצדק עם אלעד. למרות זאת , אני מבין את הצורך "למצוא חן" בעיני מי שנתפס כדמות סמכותית וחזקה ו"מעונבת" (במקרה הזה פסיכיאטר שמנהל את הפורום, ושאחראי על מחלקה במתקן בו כולאים בני אדם ופולשים לגופם כנגד רצונם) - במקום להבין נכוחה שהדביקו לך תוית משפילה ומבזה (מחלת נפש => פגם בנפש => פגם בכל ישותך => גזענות דה פקטו), ולהתקומם בהתאם כנגד אושיות השיטה שאפשרה זאת. שים לב שחלק מהרטוריקה של הפסיכיאטר הטיפוסי, נשקפת כאן יפה מהודעותיו של הדוקטור: לדוגמא, כאשר הוא התקשה להשיב לטענות שאלעד העלה בפניו , הוא מיהר לתייג גם את אלעד כ"אתם" (קבוצת אנשים), וכ"משתייך לתנועה", במעין אקט רומסני שבא לקעקע טענה דרך השלכת עגבניות (מדומות) על הטוען, במקביל למגננה מצחיקה ("אני זה רק אני", יענו אני לא מקבל משכורת ממוסד ציבורי שכל תכליתו היא לכפות על אנשים "טיפול" שמחסל סופית את זכויות האדם שלהם, ולכל היותר אני משקיף מהאו"ם). אפשר לומר בהכללה שהתיוג הוא הנשק החזק ביותר של הפסיכיאטרים, והוא עולה בקנה אחד עם טבע מקצועם ה"די אס אמי": מי שמתנהג קצת אחרת מ"מה שצריך" בכדי ליעל את המערכת הכלכלית מתויג מיד כ"חולה". מי שמתנגד לפסיכיאטריה כמוסד מתויג מיד כ"משתייך לתנועה האנטי פסיכי'" מי שמתנגד לפסיכי' כרעיון מתויג מיד כ"סיינטולוג" שמוגדרת בהתאמה כ"כת מסוכנת". ככה סותמים לאנשים את הפה בדמוקרטיה. וככה נראית הביריונות האמיתית. זו שיטה רודנית שלחם חוקה הוא הדרה ודה לגיטימציה של המתנגדים. הפסיכיאטריה היא השיטה הכי אנטי דמוקרטית ופלורליסטית שקיימת בימינו. יותר מהפונדמנטליזם המוסלמי, יותר מהפשיזם, ויותר מתנועות גזעניות אחרות ברחבי העולם. עד כאן דברי להיום.

היא כמובן - לחזק וליחצ"ן שיטה זו, להפוך את הדיבה הפסיכיאטרית (סכיזופרניה, מניה דיפרסיה וכו') לדבר שגור ורגיל, לדוגמה (עם חולם,במובן אקסיומה), ממש כמו שהיוונים התייחסו לאלים במיתולוגיה שלהם, ושתרבויות פגאניות האמינו באליליהם. הפסיכיאטריה רוצה שנאמין שה"סכיזופרניה" הינה דבר שהוא בגדר אמת מוחלטת, למרות שאף אחד לא מסוגל לראות ולאבחן את ה"מחלות" האלה בכלים אובייקטיבים, ואיפה שיש שני פסיכיאטרים יש 7 דעות, שממילא אין להם שום יכולת להגדיר מהי נפש, ואיך מתבצע הקשר בין גוף לנפש (בטח את לייבוביץ' רובם לא קראו). אחרי שנפנים ש"סכיזופרניה" היא מחלה ככל המחלות (כמו יתר לחץ דם או סוכרת), אז ברור מאליו שצריך "לטפל" בכפיה במי שסובל ממנה "לטובתו". אתה רואה על מה כל המבנה הזה עומד ? משענת קנה רצוץ של אמונה דתית בדבר קיומן של "מחלות נפש" ללא כל יסוד מדעי - שמוביל ללגיטימציה של כפיה חוקית אבל לא חוקתית בעליל. קשה לפרק את החבילה הזאת, אבל נעשה זאת בעקשות ובסוף נצליח.

לבעלי מצאו לפני 6 שנים סכיזופרניה ממבדקים של משהו בחשיבה וכך קבעו סכיזופרניה ולא פסיכוטית מה זאת אומרת? והוא מטופל בלפונקס

שלום. איני יכול לענות לך לגבי בעלך באופן ספציפי מכיוון שלא בדקתי אותו. באופן עקרוני אין אבחנה בשם "סכיזופרניה לא פסיכוטית". ככלל סכיזופרניה היא הפרעה המאופיינת ע"י התקפים פסיכוטים. יחד עם זאת יש סוג מסויים (מעט שנוי במחלוקת) שנקרא "סכיזופרניה פשוטה" (simple schizophrenia) שמאופיין בעיקר ע"י סימנים שליליים ולאו דווקא סימנים פסיכוטים. איני יודע אם לזה התכוונו במקרה של בעלך. אם את ובעלך רוצים לקבל פרטים לגביו ולגבי האבחנה שלו באופן ספציפי - יש לפנות לפסיכיאטר שלו (עדיף זה שאבחן אותו מלכתחילה). בברכה, ד"ר אהוד ססר

האם זאת המחלה היחידה הנפשית? או שיש עוד? האם בנאדם המטופל מזה 6 השנים בלוזפין לפונקס מסוכן?

שלום. וודאי שסכיזופרניה אינה ההפרעה הנפשית היחידה (ואני מעדיף להשתמש במונח "הפרעה" ולא "מחלה"). בלי להכנס לפרטי פרטים יש מצבים של הפרעות במצב הרוח (מה שקרוי הפרעות אפקטיביות) כגון דכאון או מאניה, יש מצבים של חרדות, יש הפרעות אישיות שונות ויש הפרעות פסיכוטיות שסכיזופרניה היא רק אחת מהן. את שואלת אם בן אדם המטופל בלפונקס הוא מסוכן. וודאי שלא אוכל לענות לגבי המקרה הספציפי ללא בדיקה מעמיקה של המטופל. באופן כללי אני חוזר ואומר - רבום המוחלט של המתמודדים עם סכיזופרניה אינם מסוכנים כלל ועיקר. מדובר רק במיעוט קטן שלפעמים יכול לסכן את סובביהם או את עצמם על רקע תכנים פסיכוטים שונים. אצל מי שמטופל תרופתית ונמצא במעקב הסיכון קטן עוד יותר. אם בכל זאת יש לך סיבה לדאגה או את רואה סימנים מחשידים (לדוגמא הוא נהיה רגזני, חשדני, מתחיל לדבר עם עצמו, לא ישן בלילה, מדבר בטון מאיים וכד') מומלץ שתפני לפסיכיאטר המטפל כדי לשקול אפשרויות טיפוליות שונות. בברכה, ד"ר אהוד ססר

הוא חשדני כבר שנתיים וזהו

לד"ר ססר שלום אבי חולה גם כן במחלה הנוראית סיכזופרניה ומטופל תרפופתית כבר שנים רבות. כבר זמן רב שלא היו לו התקפים והוא דיי שקט ופסיבי , חיי את חיו בשלווה. הבעיה היא ההיגייניה שלו וחוסר המעש והפעילות שלו: אבי ממעיט להתקלח ולהתגלח, אני צריך להגיד לו להחליף חולצה ומכנס כדי שהוא יעשה את זה , זה לא יבוא מיוזמתו. את הבית המנקה מנקה הוא לא שומר על ניקיון הבית בכלל . את רוב שעות היום הוא מעביר מול הטלוייזה בחוסר מעש מוחלט ללא תחביבים ומבלי לצאת מהבית אלא אם כן אני מוציא אותו לבית קפה או לאכול בחוץ. אבקש את עזרתך בדרכים לטיפול בשתי הבעיות שציינתי בתודה מראש

שלום. מה שאתה מתאר - חוסר פעילות, אי הקפדה על הגיינה, הימנעות חברתית וכד' יכולים להתאים למה שקרוי "הסימנים השליליים" של סכיזופרניה. אלה בד"כ מחמירים עם הזמן (בניגוד לתסמינים הפסיכוטים שדדוקא בד"כ מתמעטים עם הזמן, כמו במקרה של אביך כפי שאתה מתאר) הסוגיה של סימנים שליליים ודרכי ההתמודדות (הלא פשוטים) חוזרת על עצמה רבות בפורום. להלן תמצית הדברים, ואני מתנצל אם בחלק מהדברים אני חוזר על דברים שכבר כתבתי בפניות קודמות. הסימנים השליליים בסכיזופרניה כוללים בין השאר חוסר יוזמה, אפתיות, הסתגרות, חוסר הנאה, חוסר ריכוז, השטחת אפקט (הבעות פנים מצומצמות), ירידה בנפח הדיבור ועוד. הסימנים השליליים נוטים להיות כרוניים וקשים הרבה יותר לטיפול מאשר הסמינים החיוביים שבד"כ חולפים עם טיפול תרופתי. אז מה בכל זאת ניתן לעשות לגבי התסמינים השליליים שמהם אביך סובל? 1) הטיפול התרופתי הוא רק מרכיב אחד מהטיפול בסכיזופרניה בכלל ובסימנים השליליים בפרט. לסימנים שליליים ניתן להיעזר בטיפולים פסיכולוגים שונים, במיוחד אלה המכוונים לשיפור מיומנויות חברתיות (מה שקרוי "social skills trainihng"). יש גם מחקרים שמראים שאימון קוגניטיבי (מה שקרוי cognitive remediation) גם יכול לשפר סימנים שליליים. לצורך קבלת פרטים יש לפנות לפסיכיאטר המטפל. 2) אין להמעיט בחשיבות השיקום שיכולה לכלול מגוון תחומים כגון תעסוקה, מועדון חברתי, מגורים נתמכים וכד'. לצורך התאמת תכנית ספציפית שמתאימה לאביך יש לפנות לעובד/ת סוציאלי/ת במקום המגורים. 3) מבחינה תרופתית יש תרופות שיכולות לעזור (מעט) לתסמינים השליליים. הטובה ביותר היא ה"לפונקס". יחד עם זאת יש לה גם לא מעט תופעות לוואי. לצורך פרטים יש לפנות לרופא המטפל. 4) מה שאתה מתאר יכול להיות לא רק תסמינים שליליים אלא גם דכאון. לפעמים קשה להבדיל ביניהם. יש לעבור אבחון אצל הרופא המטפל ובמידה ומדובר בדכאון ניתן להתאים טיפול בהתאם (גם פסיכולוגי וגם תרופתי). בברכה, ד"ר אהוד ססר

עם כל הכבוד ל12 שנות הלימוד המרשימות (בלי ציניות) , מי שמעוות כאן דברים זה אתה, ולא אני. ואפרט מדוע. לאחר מכן אתה מוזמן להגיב, ואני מבחינתי מוכן לסיים את הדיון ולפנות את הבמה בשלב הזה, כי נראה שהוא די מוצה. אך ראשית כל ולפני הכל, הערה חשובה - הערת בסוגריים, בזילזול מסויים , את "אתרי הסיינטולוגים (ודומיהם)..בהם אני מוזמן לכתוב". אז בוא נסגור את הנושא אחת ולתמיד: אין לי ומעולם לא היה לי קשר לסיינטולוגים, מימי לא פגשתי אדם "סיינטולוג". אמנם יש לי את הספר "דיאנטיקה" בספרייה בביתי (לצד "פרקים נבחרים בפסיכיאטריה" "פסיכי' של הילד והמתבגר, ושלל ספרי פסיכולוגיה, וטקסטבוקים, גם מהחטיבה שעשיתי בתואר הראשון) - אבל את הדיאנטיקה הסיינטולוגית קראתי עד עמוד 15 - פשוט מפני שהוא שיעמם אותי כהוגן :-) . את ספרי הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה קראתי עד הסוף אגב, והם היו לי מעניינים ומרגיזים כאחד. בינינו, אני מתחיל להאמין שהסיינטולוגיה היא מריונטה שהפסיכיאטרים המציאו בכדי לעשות דה-לגיטימציה או הרעלת בארות או איך שלא תבחר לקרוא לזה, כלפי כל מי שמתנגד להם מסיבות אתיות או אחרות. אני חושב שאזכור הסיינטולוגיה בכל פעם שניגשים לדבר על הכפיה הפסיכיאטרית מראה בעיקר את הקושי המובנה של הפסיכיאטרים להתיחס לטענות מבלי לתייג ולקטלג (ולהשמיץ בעקיפין) את הטוען. ואם אתה באמת רוצה לדעת, אז יתרה מזאת - אני מתנגד לסיינטולוגיה עקרונית, מכיון שאני חושב שהיא פוגעת אנושות במאבק האנטי פסיכיאטרי ועושה לו יחסי ציבור של דבר מגוחך והזוי שמקורו בחייזרים (לפחות ממה שרשום בערך בויקיפדיה..) ------------------------ וליתר הנושאים בהרחבה: א. בנוגע להתנהלותך כאן בפורום: אתה זה שלקחת אמירה כללית של פונה בפורום שתארה אדם שממעט לאכול וכו' והפכת את זה "להרעבה שיש בה מרכיב של מסוכנות" וגו'. מי שמעוות פה את דברי הזולת זה אתה ולא אני, הכל - דבריך כתובים ומונחים כאן שחור על גבי לבן, וקהל הקוראים יקרא וישפוט. ב. באשר לס' 9ב, אתה צודק. אכן החוק פרוץ, והוא תעודת עניות גדולה לכולנו. זה עדיין לא מתיר לך או לכל פסיכיאטר אחר לעשות בו שימוש לרעה. הסברתי בסעיף א' פה איך אני תופס שימוש לרעה שאסור בחוק (ואיך הייתי מסביר את זה לשופט לו הייתי מייצג היפוטתית אדם בתביעה כזו). תארתי לעצמי שתהיה לך התבונה שלא להשתמש בו בהקשר הזה מכיון שכל בר דעת מבין שאין קשר סיבתי בין המסוכנות לבין זה שאדם "ממעט לאכול ולצאת מהחדר", לכאורה, בטח שלא על פי התיאור המרוכך שנמסר לך כאן... זוהי הסיבה "פירגנתי לך" והנחתי שאתה מתכוון להשתמש בסעיף 6 הנוח והשרירותי להחריד.. - עשה מה שאתה מבין, אבל רק היה ער לכך, שמרבית השחרורים ותביעות הנזיקין, לפחות ממה שאני מכיר, מגיעות דוקא משימוש בקריטריונים מכח סעיף 7 (או 9ב). אני מוכן להפנות אותך לדוגמאות אם תרצה, למרות שלא מסובך לאתר אותם בגוגל ובמאגרים בכמה דקות חיפוש. אבל שוב, בתחתית העניין אתה צודק. אם אתה מדבר על אשפוז כפוי לא דחוף (כנראה שלא הבנתי אותך פה עד הסוף) - אז כנראה שעם מספיק אקרובטיקה (ולא לשכוח לציין את "חוסר התובנה למחלה"! ההכרחי), אתה יכול לעשות זאת מבלי להסתבך בפלילים. ג. מעבר לכך, ביתר הסעיפים עיוותת את דבריי עד כדי התעלמות מוחלטת מהתכנים שהבאתי; לא אמרתי שאני מעדיף שכל אדם ילך לכלא בכל מצב. אני מכיר בזה שיש אנשים שצריך למחול להם בגלל הנסיבות. איך הבנת את זה ממה שכתבתי? גם לא אמרתי שצריך להוציא את הפסיכיאטריה אל מחוץ לחוק - אמרתי לך במפורש באחת ההודעות שאני מאמין גדול בחופש העיסוק שלכם, כל עוד הוא לא כופה את עצמו על הזולת. קרא את דבריי בסוף אחת ההודעות כאן! יותר ברור מזה קשה לי להיות. ד. לדעתי אין דבר כזה "תסמינים פסיכוטיים" וכיו"ב. אתה קובע כאקסיומה ש"צריך בבתי משפט חוות דעת של מומחה בפסיכיאטריה שיצביע על תסמינים..." משל היה מדובר בראיות של מז"פ או מעבדת DNA. אתה באמת חושב שאתה יכול להוכיח תסמינים כאלה מעל לכל ספק סביר? טיעוני הנגד יכולים להיות, גופא - 1. העדר היכולת לבדיקה פסיכיאטרית אובייקטיבית (ומיפוי מוח של סכיזופרנים כידוע לך אינו מעיד על המחלה אצל הפרט, אלא רק מאפיין קבוצות מדגם גדולות). 2. החלק החשוב: אחוזי הטעות האפסיים באבחונים הפסיכיאטרים לעומת מחלות אחרות, "פיזיות". למען האמת, מעולם לא שמעתי על אדם שאובחן כ"סכיזופרני" ולאחר מכן הסתבר שהפסיכיאטר שלו טעה ונמסרה לידיו של אותו מתייג "תעודת שפיות" חתומה על ידי פסיכיאטר. אין לדבר מקבילה בשום תחום אחר רפואי, שם חדשות לבקרים מתגלות טעויות שגגה באבחנות. ה. לגבי זכות העירעור, כתבת, "ודאי שיש לך זכות לערער". איך זה בדיוק תוקף את מה שטענתי? האם כתבתי שאין זכות עירעור? אתה מתפרץ לדלת פתוחה במלוא העוצמה. ההשגה בעיקרית שלי היתה על כך שאין הליך הוגן מלכתחילה, שלמאושפז אין יצוג במעמד הבדיקה, ושהפסיכיאטר (החל מהבדיקה הכפויה בסעיפים 6 ו 7 בחוק) הוא בבחינת שופט קטיגור ותליין כאחד, מה גם שאין מניעה שיטפל באותו "חולה" במחלקה, וגם אין מניעה שייצג את עמדת בית החולים בועדת הערר. ריכוז הכח פה הוא יוצא דופן ונדיר במחוזות הדמוקרטיה. גם כתבתי שהבעיה היא שהפסיכיאטריה מראש מניחה שהאדם בחזקת חולה, ואילו עליו החובה להוכיח שלא, בניגוד לדין הפלילי שם כל אחד בחזקת חף מפשע! כתבתי גם שהנחת המסוכנות העתידית קיימת אך ורק במעצרים מנהליים ובפסיכיאטריה. כשבכל מקרה אחר אנשים נשפטים על מעשיהם *בעבר* ולא *בעתיד*. האם אינך רואה איזה כר פורה של עוולות וקיפוח ואפליה נוצר בגלל מערך הגורמים הייחודי הזה? אנא, קרא את דבריי לפני שאתה מגיב אליהם! הם כתובים כאן בצורה חדה ובהירה. ו. בקשר למודל המשפטי הנהוג בארהב אתה צודק חלקית: בארהב שם שופט מאשפז, אכן יש נטייה או תופעה שהשופט הופך שם לחותמת גומי, ובכל זאת זהו רק הרע במיעוטו. אולם, אם המצב בארץ היה שלאדם שהוצאה כנגדו "תביעת אשפוז" היתה הזכות לבוא למעמד כשהוא עדיין בחזקת חף מפשע, מגובה בעורך דין מטעמו ובחוות דעת של פסיכיאטר פרטי מטעמו, ולבטא את עצמו בפני שופט שאיננו פסיכיאטר (בדיוק כמו שבתביעה כלפי בעל מוסך השופט איננו מוסכניק!!!) , בנוסף להבאת עדי אופי, ראיות מוחשיות וכו' - הייתי אומר דיינו. ...ועובר לויכוח סוציולוגי\פילוסופי תאורטי ואפילו בגישה פוסט מודרנית. אבל זה לא המצב - מה שקורה בישראל זה טירוף מערכות. אנשים נחטפים מהבית בברוטאליות, והבדיקה מתבצעת ללא כל הגנה על זכויות האדם שלהם. הסוף ידוע, ולא בכדי הפורומים באינטרנט מלאים באנשים שממורמרים ובטוחים שנעשה להם עוול קשה באנדרסטיינמנט. ז. אחרון חביב - ממתי הפנית תשומת ליבו של אדם לכך שהוא מבצע עבירה על החוק, או אמירה כללית לפיה אדם עשוי להתבע בכלים חוקיים מקובלים - הינה בגדר "איום"? האם זהו האינסטינקט הפסיכיאטרי הנוטה לפרש כל אמירה עניינית כ"איום", "תוקפנות" או "מסוכנות" הוא המדבר מגרונך? לפי דעתי, אני דווקא עושה לך שירות טוב בכך שאני מאיר את עיניך ומצביע על הליקויים שבהתנהלותך כאן. וראה, דוקא באמירה שלך כלפי ("במיוחד כשאתה מוגן ע"י האנונימניות, *ובצדק* ") - ישנו איום מרומז עבה הרבה יותר מאשר בסגנון ובמהות דבריי שלי. ידידי , צר לי לאכזב, אבל אני עמוק בתוך גבולות חופש הביטוי הלגיטימי והחוקי. מבחינתי הדיון מוצה, כאמור, ואם תרצה להגיב אשמח לשמוע, אבל אני מכבד את זה שהדיון הוא לא נושא הפורום ולכן לא אכתוב עוד. בברכה, אלעד

שלום. אכן הדיון מוצה. נראה שאנחנו הולכים במעגלים, אתה נטפל לנקודות שאמרתי מחוץ לקונטקסט וכד'. ובכל מקרה זה לא נושא הפורום. ועוד משהו - אני הגנתי על האנונימיות שלך לא בציניות - אלא מפני שאני באמת מאמין בזכותו של כל אדם להתבטא ולפעמים רק האנונימות מאפשרת זאת. נראה שאתה שש אלי קרב בראיה קצת "קונספירטיבית" של הממסד הפסיכיאטרי (אגב אני לא "ממסד", אני אני זה אני אבל נו מילא) ובמיוחד התאוריה הקונספירטיבית שהפסיכיאטרים "המציאו את הסיינטולוגים" - אבל שוב - נו מילא. גם לא רמזתי שאתה סיינטלוג, ציינתי שהרוח הגבית של התנועה האנטי פסיכיאטרית (שאתה משתייך אליה) היא באופן לא מבוטל ממומנת כספית ואידיאולוגית ע"י הסיינטלוגים ממניעים אלה ואחרים. ולמען הסרת ספק - תנועת האנטי-פסיכיאטריה היא תנועה לגיטימית לכל דבר (על אף שאני חולק עליה) וזכותך להתבטא בנושא, אבל למה פה, בפורום סכיזורפניה שמיועד למטופלים ומשפחותיהם? לגבי האיומים - אתה דווקא כן דיברת נגדי בטון מאיים בהרבה שרשורים - דוגמאות: "איך אתה ישן בלילה?", "ההמלצות שלך בגדר עבירה פלילית", "תהיה חשוף לתביעה אזרחית שעלולה לעלות לך ממון רב" ועוד ועוד, וזאת למרות שאינך מכיר אותי, ולא טיפלתי בך מעולם. אתה אמנם צודק שאתה "עמוק בתוך זכות חופש הביטוי" (מישהו אמר שלא?) אבל הטון - אכן מאיים. אז זה לא פלילי. אז מה. אבל זה מעשה של בריונות שאין לה מקום בפורום. וברוב הפורומים יש תקנות נגד זה. (ושוב - למרות זאת - אני לא מחקתי לך הודעות והגבתי לפניותיך). והערה אחרונה בהחלט לפני שהדיון הזה נסגר לעד - אני באמת לא מבין על מה טיפסת על עץ כה גבוה - מעולם לא טענתי שפסיכיאטריה זה מדע מוחלט ושמחלות פסיכיאטריות חקוקות באבן. אם הייתי בכלל טורח לקרוא את הדיונים שכתבתי - אני בכלל לא משתמש במונח מחלה (כי זה לא) וכתבתי בעצמי שהרבה מהאבחנות לא מדויקות ומשתנות לאורך זמן. כמו כן מעולם לא המלצתי לאשפז אנשים בכפיה אלא במצבים קיצוניים כפי שכתבתי לעיל ולפי החוק הישראלי. הרי מגיע לאנשים בפורום לדעת את החוק בישראל, גם אם הוא לא מוצדק לדידך. גם לדעתי יש בעיות בחוק. אפילו הסכמתי אתך שיכול להיות שעדיף שהעניין צריך להיות בידי שופט ולא פסיכיאטר מחוזי לאחר שייקבל חוות דעת. נראה לי שמי שגיבש לעצמו דעה מוקדמת על הממסד הפסיכיאטרי אוטומטית מניח שכל משעוסק במקצוע הוא אוטומטון שפועל מתוך כוחנות שהממסד אפשר לו כדי לרמוס אנשים מסכנים שרק העזו להיות שונים וכדומה. ואחרי זה לך תוכיח שאין לך אחות. שוב, אם היית טורח לקרוא את הדיונים שלי בפורום - ההתייחסות שלי למתמודדים עם בעיות נפשיות היא תוך כיבוד מוחלט של זכויותיהם, שאיפותיהם, ורצונם למימוש עצמי תוך התנגדות לשלילת האוטונומיה שלהם פרט למקרים בהם החוק מחייב זאת. אז מה בדיוק אתה רוצה פה מהפורום? לא ברור. אתה רוצה לדון על תיקונים לחוק? פנה ל: http://www.ichle.com/87091/protocols אתה רוצה לדון באנטי פסיכיאטריה? פנה לאלפי פורומים שונים באינטרנט. בברכה, ד"ר אהוד ססר ולסיום - יש הרבה אנשים שאובחנו כסובלים מסכיזופרניה ובדיעבד התברר שזה טעות - אני אישית ביטלתי את האבחנה למספר לא מבוטל של מתמודדים.

אבל יש לי הסתייגות אחרונה וחשובה שראוי שתרשם. אף סיינטולוג לא מממן אותי (גם לא מפרנס אותי אידאולוגית), מהטעם הפשוט שהכת הזאת או הארגון הזה פשוט לא מעניין אותי כהוא זה... למעשה, הפעם הראשונה שהתוודעתי אליה היתה כאשר פסיכיאטר כינה אותי סיינטולוג, ואז טרחתי לבדוק במה מדובר. אינני יודע מאיפה שאבת את הנתון הזה על "מקורות המימון", וזה די מזכיר לי, אסוציאטיבית, את החקירה שליברמן יוזם נגד ארגוני זכויות האדם והשמאל (על מקורות המימון וכו'). אני יכול לספר לך, שחלום חיי היה ללמוד פסיכיאטריה, לפחות כנער. לאחר הצבא למדתי פסיכולוגיה בין היתר, באוניברסיטה, ולאחר שעברתי אשפוז כפוי ושיקום והכרתי את המערכת על בוריה - היא הרוויחה את דעתי עליה ביושר. אחרי החוויה הטראומטית והמזוויעה שעברתי במחלקה הסגורה ואחרי אינספור סיפורים דומים ששמעתי, אכן קשה להוכיח ש"אין לך אחות", כש"אחותך" - אם לעשות שימוש באנלוגיה שלך - עומדת בכיכר העיר וצועקת הנני במגאפון. ובקשר למשל העצים - לא טיפסתי על עץ מבלי דעת, העץ פשוט ביקש כל כך יפה, ואני משתדל להיות אלטרואיסט כלפיו. בניגוד לפסיכיטארים רבים, אני גם פתוח לשמוע ביקורות ולקבל נימוקים רציונליים. כפי שדעתי כלפי הפסיכיאטריה הופיעה בהדרגה, היא עשויה להשתנות בעתיד, ביום מן הימים, במידה ואשתכנע שהיא היתה שגויה. לא התחתנתי קתולית עם העמדות שלי, אבל בינתיים אנחנו בזוגיות טובה מאד, כפי שאתה רואה. אפשר להגיד שאני מכיר קצת גם את הרמה העיונית ואת הפער בין איך שבית חולים נתפס בעיני מי שמבקר בו כרופא או סטודנט, לבין מי שמבקר בו כבן ערובה. באתי לעולם הפסיכיאטרי טבולה רסה, ודעתי התגבשה מהשטח, וצמחה מתוכו. אתה רשאי לכנות זאת בגוון של "קונספירציה" אם זה לדעתך עוזר להציג את דעותיי כהזויות, אבל יפה אתה יודע שבסך הכל מה שאמרתי שאוב מתפיסות של פונקציונליזם, או סטרוקטורליזם אם תרצה , דירקהיים ושות'. לא צריך ללכת רחוק ולהפוך את זה לסאגה של סקאלי ומולדר ב"תיקים באפילה". אולי כדאי רק שתנסח את הנקודות הבאות לפני שאתה צועק "קונספירציה": אתה כופר בזה שבעלי המפעלים המוגנים מתפרנסים מהתוצרת שלהם (פעם ראיתי את הנתונים וחשכו עיני)? אתה מתווכח עם זה שגדודים של אנשי מקצוע מרוויחים את לחמם מאגדת מחלות הנפש? אתה אדיש לכך שחברות תרופות למיניהן מגלגלות מחזורי כסף גדולים יותר ממדינות קטנות? ומה בקשר לעמותות "מלכ"ר" (עלק מלכ"ר) שצומחות תחת כל עץ רענן? כך או אחרת, קונספירציה או פונקציו', אתה פשוט מתעלם מיותר מדי פרמטרים שכתובים באותיות קידוש לבנה בכל מקום ואתר. הערה נוספת, וחיונית - הטענה שלך שהפסיכיאטריה היא מדע השתמעה מתוך כך שאמרת שבית משפט, במודל ה"אמריקני" נניח, יצטרך להתיחס לחוות דעת של מומחה פסיכיאטרי. ומדוע זה ברור לך כל כך? ההסבר היחיד שאני יכול להעלות על הדעת הוא שאתה חושב שאבחנה פסיכיאטרית היא אמת מוחלטת שמצדיקה הגבלת חירויות בסיסיות בחלק מהמקרים, עם חותמת של שופט מחוזי. הטעות היסודית מבחינה "מערכתית" היא שאשפוז פסיכיאטרי כפוי מוגדר ברוב המקרים כהליך אזרחי, ולכן הסטנדרטים שאמורים להתלוות להרשעה פלילית לא חלים בו, וזה מצער מאד, כי מדובר בדיני נפשות ולא בליטגציה שמיימית או בקרבות על מרצ'נדייז. בקשר לשאר ההערות שלך, אני מקבל את רובן, לפחות חלקית. נ.ב. השתלחתי בך בהודעה הראשונה, מכיון שהתגובה שכתבת לשירלי קוממה אותי. היא אולי היתה מתלהמת אבל לא לא במקום.

חשבתי על זה קצת הערב, והגעתי למסקנה שזה די אירוני שאתה מגדיר אותי כ"משתייך לתנועה אנטי פסיכיאטרית" (ציטוט), בעוד באותה נשימה ומשפט אתה מגדיר את עצמך כ "אגב אני לא 'ממסד', אני אני זה אני אבל נו מילא"... יכול להיות שאתה עושה פה איפה ואיפה? כי אם לא, תיכף אתחיל להפנים שאני שואב רוח גבית מהסיינטולוגיה ואתה אינדוידואל עצמאי, שבמקרה הטוב מקבל רוח גבית מארגון ההיפסטרים העולמי :-) לא פחות משעשע שאתה מאשים אותי ב"בריונות" במסגרת שיח בפורום מקוון, בשעה שבמחלקות הסגורות אחים מגודלים גוררים בני אדם, כובלים אותם למיטות פיזית, לא מטאפורית, ואונסים את גופם במחטים ומזרקים... אתה יכול לספר לי כל מיני סיפורים על זה שזה נעשה רק במקרי קיצון מהקיצוניים ביותר.. אבל אני חוויתי על בשרי דברים אחרים לגמרי שאני מתקשה לשכוח. ואתה יודע משהו, קטגורית , מספיק שזה קורה באחוז אחד מהמקרים שבתחום אחריותכם הקולקטיבית - זה כבר מצדיק את זה שכולכם תצטרפו למעגל האבטלה. אז גם אם אני "בריון", יש לשער שאני בריון קטן וחלוש מול מה שמתחולל בטריטוריה שאתה מופקד עליה כסגן מנהל מחלקה סגורה... יותר מזה, ברשותך, אני אפילו אקח את האמירה שלך כמחמאה; כבר אמרו חזל שמי שמרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים, ואידך זיל גמור. במצב דברים שכזה, אולי טוב ואפילו מוסרי להיות "בריון רשת" בעיני הממסד הפסיכיאטרי... עד כאן ההגיגים להערב.

אתה שם לב איך אתה מפרש בצורה מגמתית ודוגמטית את דברי הפונה? בהודעה שבה אתה ממליץ על אשפוז כפוי מלא במחלקה סגורה בגלל "הרעבה עצמית והזנחה" (שבעיניך עונה על הקריטריון המשולש של מסוכנות, סירוב להיבדק ומחלה שפוגעת בשיפוט), נכתב: "לא יוצא הרבה מהחדר, ממעט לאכול.." (לא: "הרעבה" ולא "הזנחה"). אולי סתם אין לו תאבון?... אולי סתם לא בא לו לפגוש בסלון את האחות הנפלאה שלא אכפת לה לכלוא את אחיה במחלקה סגורה (חוויה נהדרת, מניסיון)? גם אני מפעם לפעם "ממעט לאכול" ולפעמים "ממעט לצאת מהחדר". האם תשלח גם אלי ניידת עם צמד ביריונים מגודלים מטעם הפסיכיאטר המחוזי כדי "לאזן" אותי תרופתית ? מילא שאין כאן קשר ישיר למסוכנות וודאי שלא "פיזית מיידית לעצמו או לסביבה" - נראה שאין לך טיפת יושרה והגינות בזה שאתה לוקח טקסט שמנוסח באופן כללי, מוציא אותו מהקשרו, מקצין, מעוות וכמעט "אונס" אותו בברוטאליות. ריבונו של עולם, לאן נגיע מכאן? אם כל כך קל להחיל את קריטריון המסוכנות, מה יפריד בינו לבין יריבך הפוליטיים, מימין או משמאל? מישהו ש"לא אוכל הרבה" זה *לא* מישהו מורעב.. ובכלל, גם אם כן, ממתי כולאים אדם בלי משפט בגלל דבר כזה? ועוד באשפוז מלא ודחוף... באיזו זכות? ד.נ, אין לך לא זכות מוסרית, ובמקרה הזה גם הזכות החוקית מוטלת בספק גדול. יצאתם מדעתכם שם בממסד הפסיכיאטרי. את הדברים שאתה כותב כאן, הדעת איננה סובלת. אולי הגיע הזמן לחשבון נפש בכל זאת?

כל עניין ה"תובנה למחלה" שנעדרת לכאורה מהסכיזופרנים הוא פסיכי לגמרי כשלעצמו. (ציינת שם בסעיף 2 שלך) אתם, הפסיכיאטריה הממסדית לצורך העניין, יצרתם עולם מושגים שאין ליחיד שום יכולת להתגונן מפניו: הסיפור תמיד חוזר על עצמו כמו בריטואל: משפחה שמפנימה את המנטרות שלכם (האחות כבר יודעת "לאבחן" "סימנים שליליים"), פונה לפסיכיאטר, שמוציא הוראת אשפוז, בבדיקה מפרש את ה"מסוכנות" ביד חופשית וכאוות נפשו ללא שום בקרה (כי "מסוכנות" עתידית זאת אבחנה רפואית ומדעית כמובן..), מתייג את האדם כחולה וכחסר תובנה למחלה. ומכאן, האדם יכול לערער רק בדיעבד על כל הדבר הזה, לועדה שיושבים בה שני פסיכיאטרים ורק משפטן אחד במיעוט, וזה כשהוא כבר מופצץ במינונים גבוהים ובפוסט טראומה מהכליאה במחלקה הסגורה, והוא צריך להוכיח את שפיותו (בניגוד להליך רגיל שם נטל ההוכחה הוא על התובע) ... מי יגול עפר מעיניך קפקא!

אני משתוקק להיות כבר עורך דין ולעשות ממכם קציצות פעם אחר פעם בבתי משפט. יש עוד כברת דרך , אבל עוד תתגעגעו לימים שרק ליהגתי בפורומים... :)

שלום אלעד. אתה "מפציץ" את הפורום בנושאים על הלגיטימיות של הדיציפלינה הפסיכיאטרית ובנושאים משפטיים שונים. שוב, זהו לא נושא הפורום הספיציפי הזה שנועד לתת מידע לסובלים מסכיזופרניה ומשפחותיהם. וכרגיל - אתה מסלף את דבריי. אחזור שוב - אשפוז בכפיה נשקלת רק כמוצא קיצוני ואחרון לאחר שנמצא שבן אדם מסכן את סובביו או את עצמו באופן ממשי כתוצאה מתכנים פסיכוטים. בוודאי שעדיף שלא יהיו אשפוזים בכפיה. ההמלצה שלך שכל הטיפולים הפסיכיאטרים יינתנו ע"י רופאי משפחה (שאין להם הכשרה בעניין) היא אמנם תמוהה, אך עולה בקנה אחד בגישה שלך של ה"אנטי פסיכיאטריה". אני מפנה אותך (שוב) לתשובה שלי אליך בנושא: http://www.doctors.co.il/forum-4040/message-3661#message-3661 בברכה, ד"ר אהוד ססר

ראשית אני מצטערת על הטראומה שעברת בעברך, יכול להיות שזו היתה חזקה כל-כך עד שסימאה את עינייך או גרמה לך לעוות טקסטים שאתה קורא... אשאיר לד"ר ססר את האופציה להגיב על הטענות שהעלית כלפיו וגם לגבי כל העניין המשפטי ,קטונתי. לגבי הטענות כלפיי או כפי שהחלטת לתאר אותי "האחות הנפלאה" א.לא אני אלא כמה פסיכאטרים איבחנו את אחי הצעיר כסובל מסכיזופרניה עם סיפטומים שליליים.(שלפי כל מאמר שיצא לי לקרוא בשנה האחרונה הם אכן התסמינים מהם הוא סובל) ב. המשפחה שלי ואני לא מפנימים מנטרות ואחת הסיבות לכך הוא שאחי הגדול סבל בעבר מהתקף פסיכוטי עקב שימוש בסמים הזייתים ולאחר שהפסיכאטרים טענו כי מבחינת מנטלית הוא חזר לגיל ארבע ושלעולם הוא לא ישתקם,לא יהיה עצמאי ולא ינהל מערכת יחסים זוגית טענות שהופרכו עקב עבודה קשה של הוריי ושלנו כמשפחה תומכת,אנו משתדלים לא לקבל כל אבחנה כתורה מסיני... ג. מה גם שלאחר שהמליצו לנו על שיקום יום והלכנו לבקר בשלוותה ודי הזדעזנו מהחוויה ומכך שאין הפרדה בין חולי שיקום היום לחולים במצב קשה יותר החלטנו לנסות בכל מחיר טיפולים פרטיים על מנת לחסוך ממנו טראומות. ד. אם תקרא שוב את פנייתי ,לא ביקשתי שום המלצות על אשפוז בכפייה , שאלתי בפשטות האם יש לנסות לדובב אותו לדבר ולאכול או להניח לו לנפשו... ה. אולי בתור "אחות נפלאה" עליי פשוט לראות את אחי נרקב בחדרו ולקוות שיעבור לו... שוב, אני באמת מצרה על מה שעברת ללא שמץ של ציניות אבל כדאי שתקח בחשבון שמשפחה שביום בהיר אחד נקלעת למצב כה קשה ואין לה את הכלים להתמודד מחפשת תשובות וזו הסיבה שאני נמצאת פה בפורום , לא בשביל להתקל בתגובות אגרסיביות של אדם כמוך שאין לו שום הכרות עמי או משפחתי שהדבר האחרון שאנו מנסים הוא לנסות לאשפז את אחי בכפייה על מנת לפתור את הבעייה. מאחלת לך המשך ערב נעים שירלי

אני מעריך שאכן יש לך כוונות טובות, ממה שמשתמע כאן, ולכן אני טורח לכתוב לך את הדברים הבאים. בבקשה קראי עד הסוף: כדאי שתדעי שבאשפוז בכפיה כמו זה שהדוקטור מציע פה בלי להניד עפעף, אין לאחיך שום סיכוי "להתרפא" , נהפוך הוא, במחלקה הסגורה התנאים כל כך ירודים והיחס כל כך מחפיר, שלרוב זה רק יצרוב בו טראומה נוספת ויחמיר את מצבו, שלא לדבר על הטיפולים האגרסיביים (מבחינת מינונים) שניתנים שם. באשר ל"מאמרים" שקראת, ולפסיכיאטרים ש"אבחנו". פה אנחנו כבר נכנסים למחלוקת עתיקה. הפסיכיאטריה רואה בנפש האדם איבר בגוף, ממש כמו מעי גס או כבד או רקמת שריר. זה סוג קיצוני ומבהיל של מטריאליזם פרוע ויומרני. הבעיה היא כפולה כשמכירים את המילייה, קוראים ספרות שנכתבה ע"י פסיכיאטרים ומבינים שהם עצמם מתיחסים לנפשם שלהם, כאל ציפור שיר שברירית, בעוד מטופליהם הם סוג של מכונית שהלך לה הרצועת טיימינג, עניין מכאני נטו. אני חולק על התזה הזו ומחזיק בהשקפה הומאנית יותר. לדעתי נפש האדם לא יכולה "לחלות". וגם למה שנתפס על ידי הפסיכיאטרים כ"מחלה", יש מקום של כבוד. שנית כל, אני סבור שהפסיכיאטריה הינה בכלל היא פסאודו-מדע. כפי שאת יודעת, אין דרך לאבחן מחלת נפש, הכל תמיד סובייקטיבי ופתוח לאינספור הטיות. איפה שיש שני פסיכיאטרים יש שלוש אבחנות שונות, וודאי שאין כל סריקה, הדמיה או בדיקת דם\שתן שיכולות לתת אינדיקציה לקיומה של מחלה. יש מאחורי ה"רפואה" הפסיכיאטרית מערכת שלמה של הנחות יסוד מפוקפקות החל מהרמה ה"פילוסופית" (מטריאליזם מתי שטוב ונעים לפסיכיאטר, מתלבש בול על מרקס וניטשה לטעמי), וכלה בהשגות קריטיות לגבי "מדעיות" השיטה (עם מדע כזה מי צריך מחקר בסיסי ומעבדות..?) . אם יצא לך לפגוש עוד "סכיזופרנים" מלבד אחיך ולהכירם לעומק (אני כותב לך את זה כמי שהכיר עשרות רבות של "חולי נפש" מתויגים), היית רואה שהמכנה המשותף היחיד שאולי ניתן למצוא ביניהם הוא "סינדרום סטוקהולם" ביחס למערכת\לפסיכיאטרים. מעבר לזה, ניכר שהאבחנות הדכאניות כל תכליתן היא למיין ולקטלג את המגוון האנושי, ולעשות במיון הזה שימוש ככלי שיטור פוליטי וחברתי. (אני מת שיעשו מחקר פעם ויבררו לאיזה מפלגות הפסיכיאטרים מצביעים ולאיזה ה"חולים" שלהם המודרים מהחברה במחלקות הסגורות ובמועדוני 'אנוש' - אני מאמין שהארץ תרעש כהסטטיסטיקה תתפרסם) ההבדל בין הפסיכיאטרים לבינך הוא שאת רואה את אחיך כאדם שסובל, והם רואים אותו כחולה פגום (ואם הנפש פגומה, מה נשאר מהאדם? כנראה שיש פה גם מרכיב גזעני דה פקטו, כמה שלא נעים לשמוע זאת..). אני מקווה שתדעי לעשות את ההבחנה הנדרשת, ותביני שהפסיכיאטרים משתמשים באבחנות בצורה שתכליתה היא להשפיל את האדם, ולא לעזור לו לעזור לעצמו. אני חושב שאני לא צריך להוכיח את זה יותר, כי ד"ר ססר עושה את זה יפה מאד בשבילי לכל אורך הפורום, לרבות בהודעה שהוא שלח לך, המנוסחת לקונית ו"מקצועית", אבל מאחוריה המוני אנשים מסכנים שמשתינים על עצמם במיטות קשירה במחלקות סגורות, ובצד השני של המאזניים חברות תרופות שמגלגלות מליונים ותעשית שיקום ואנשי מקצוע שמתפרנסים מזה. אני תמיד מעדיף להביט ב"דאון סייד". ושוב בנימה אישית: אני רוצה להדגיש שמה שחשוב לי זה קודם כל שתפסק הכפייה. אם אחיך ירצה לקחת תרופות מרצונו החופשי מה טוב, אבל תדעי לך , שבהגדרה - איפה שיש כפייה, אין ריפוי - ודאי שלא בטווח הארוך. ה"סימפטומים" (לכאורה) אולי עוברים זמנית, אבל הנפש נשארת מצולקת ומרוסקת מהכפייה הפסיכיאטרית, וכל יום של כליאה, אפילו בלי קשירות וזריקות, מותיר חותם שאף פסיכיאטר לא מסוגל להסיר.

את צודקת שנסחפתי בלהט הדברים, ונשמע שהגישה שלכם היא טובה ובריאה. באמת מה שכתבתי עליך לא היה במקום. אני מאמין שגם אם את לא "קונה" עכשיו את כל מה שכתבתי בהודעה הארוכה פה, אחרי תקופת היכרות מסויימת עם מה שיש לעולם הפסיכיאטריה והשיקום להציע - תפתחי יכולת להבין ולקבל את העמדות שהבאתי כאן, או לפחות להיווכח שקשה מאד לערער אותן לנוכח המציאות העגומה. אני מודע לזה שהרבה יותר קל למכור את השקפת העולם שלי למי שמכיר את המערכת מעט מאשר לאנשים מ"בחוץ" (כמו סטודנטים פלצנים למדעי החברה שאני פוגש פה ושם שבטוחים שמדובר בדברי אלוהים חיים)... אלה החיים. פעם קיפחו את הנשים, אח"כ את השחורים, ועכשיו הקורבן התורן זה "חולי הנפש". בסוף זה יעלם מהעולם. אני באמת מאמין בזה.

אלעד, אני כל כך מסכים איתך, בכל דבר ודבר שלך! אם היה אפשר לעשות לך לייק סמוך עליי שהייתי עושה! אין לי אלא לפרגן לך בברכת כל הכבוד, והמשך כך! האנושות זקןקה לאנשים אידיאליסטים כמוך! אני מודה לך מקרב לב על האומץ במלחמתך הקשה מנשוא נגד הסדיזם הפסיכיאטרי, ומקווה מקרב לב שתמשיך לכתוב כאן בפורום. יש מצב שימחקו לי את ההודעה הזאת, אך אם אתה יכול ליצור עמי קשר בפרטי אודה לך מאוד! [email protected]תודה!

שלום, כמה מקבל אדם שיש לו 100% נכות נפשית מביטוח לאומי? האם הפסיכיאטר המטפל צריך ליידע את ביטוח לאומי לגבי מצב החולה מתי מצבו משתפר או חלילה נהיה גרוע יותר? תודה מראש, יעל

שלום. 1) כ-2300שח קצבה. אם יש ילדים אז יותר. בנוסף ניתן לקבל סיוע בשכר דירה (עוד כ-700שח). כמו כן ניתן לקבל מגוון שירותים מועדת סל שיקום (עזרה במגורים, לימודים, תעסוקה, חיי חברה ועוד). 2) הפסיכיאטר לא חייב ליידע את ביטוח לאומי. בד"כ אם מדובר בפעם הראשונה שמקבלים אחוזי נכות אז הנכות היא זמנית ויש ועדה חוזרת לאחר כשנה. בברכה, ד"ר אהוד ססר

שלום רב, במה התרופה אינווגה שונה מסוליאן? האם אינווגה יכולה לשמש כטיפול למצב פסיכוטי חד פעמי או שאינווגה משמשת רק לטיפול במחלת הסכיזופרניה או הפרעה בי פולרית? איזה תרופות משמשות לטיפול בסכיזואפקטיביות? האם סכיזואפקטיביות מחלה יותר קלה מסכיזופרניה? כשהתרופה עוזרת ונעלמים כל סימני המחלה כולל השליליים סימן שאותו אדם מבריא? האם אותו אדם שימשיך ליטול את התרופה באותו המינון למשך שנים יובטח לו כי לא יחזרו סימני המחלה? (אני מדברת על תרופת אינווגה 9 מ"ג ביום). תודה מראש, ליאת

שלום. 1) אינווגה וסוליאן הן שניהן תרופות אנטיפסיכוטיות ומכאן שניתן להשתמש בהן למגוון מצבים שבהם יש מרכיב פסיכוטי (לא רק סכיזופרניה). זה כולל גם מצבים של פסיכוזה חד פעמית. במקרה כזה יש שאלה טכנית - קופות החולים נותנות את התרופות החדשות בהנחה של 85% רק למקרים מסויימים (סכזופרניה, הפרעה סכיזואפקטיבית, הפרעה ביפולרית) ובשאר המקרים יהיה צורך לשלם מחיר מלא אם רוצים את התרופות החדשות. 2) בהפרעה סכיזואפקטיבית מטפלים גם בתרופות אנטיפסיכוטיות (כאמור לעיל) וניתן לשלב גם תרופות "מייצבות מצב רוח" (כגון ליתיום, טגרטול, דפלפט, למיקטל) אן תרופות נוגדות דכאון (רק במקרה שלא היו מצבים מאניים בעבר). 3) להפרעה סכיזואפקטיבית יש בד"כ פרוגנוזה (מהלך) פחות קשה מסכיזופרניה אך כמובן שאי אפשר לומר לגבי מקרה ספציפי. בכל מקרה ההפרדה בין סכיזופרניה והפרעה סכיזואפקטיבית היא די מלאכותית ומדובר למעשה בוריאציות בציר האפקטיבי (של מצב הרוח). 4) סימנים שליליים יותר עמידים לטיפול מאשר סימנים חיוביים ובמקרים רבים נשארים אתם באופן חלקי, גם כשהטיפול עוזר לתסמינים חיוביים. כמובן שיש מקרים שגם יש שיפור בסימנים השליליים (ניתן לראות תשובות מפורטות יותר בנושא בשרשורים אחרים בפורום). בכל מקרה אי אשפר "להבטיח" שלא יחזרו סימני מחלה, אולם הסטטיסטיקה אומרת שכאשר מקפידים על טיפול ומעקב הסיכוי לחזרה של המחלה נמוך בהרבה. בברכה, ד"ר אהוד ססר

שלום. לאחרונה שוטטתי בפורום, וראיתי איך אתה בלי בושה ממליץ על אשפוז כפוי לבן אדם, עקב לא פחות מהזנחה עצמית, שאין שום קשר כלשהו בינה לבין מסוכנות. אז רציתי לשאול, אם אתה מסוגל למשל לקשור את הילדים שלך? ולתת להם תרופות משנות תודעה במידה ויתפרעו? וגם רציתי לשאול, האם פשוט מלמדים פסיכיאטרים להיות סדיסטים באוניברסיטה, או שזה פשוט האופי של מי שהולך ללמוד את המקצוע הזה. האם בעצם הפסיכיאטרים, הם החולים החולניים האמיתיים כאן? אם אתה פחדן אתה תמחק את ההודעה.

מבוא לסוציולוגיה: הוכח מדעית שאנשים נוטים לציית לסמכות ולהכנס לתפקיד ול"מדים" שלהם. ראה למשל את ניסוי זימבארדו\סטאנפורד, את מילגראם, וכיו"ב. אנשים תמיד נכנסים ל"תפקיד", במיוחד כשהוא מערב סמכות -- בין אם זה רופא, מורה, שוטר, חייל, פסיכולוג, או בוס במקום העבודה. אין פה רעים וטובים - יש מערכת שהיא לא מוסרית ולא אתית, וצריך לפרק אותה דרך חקיקה הומאנית יותר, בכדי להגן על הפסיכיאטרים ולמנוע מהם את האילוץ להיות פושעים בעל כורחם, לא כל שכן מעורבים במעשי פשע עקב הפיתוי שבכח אינסופי מול בני אדם חסרי אונים. הנחת הבסיס צריכה להיות שרוב בני האדם רעים מיסודם, ושאלמלא מפקחים עליהם ומגבילים אותם בחוק ("מוראה של מלכות" כלשון חזל), הם יהנו מהתאכזרות כלפי זולתם. הדרך הנכונה לדעתי היא להעביר את המערכת של הכפייה לידיים משפטיות, ז"א ששופט יהיה היחיד שמוסמך לאשפז, ובתוך המחלקות הסגורות, לאפשר רגולציה כבדה: ביקורים של הצלב האדום, של הסנגוריה, של שופטים, ושל עיתונאים. אני רציני לגמרי. אין סיבה שזה יהיה שונה מבית סוהר רגיל, שבו יש בקרה חוץ ממסדית (והאמת שגם בתי הסוהר בארץ לא אידאלים מהבחינה הזאת, אבל בתי החולים הפסיכיאטרים קרובים יותר למתקני שב"כ ביחס לרמת הפתיחות שלהם - כמובן שפה זה נעשה בשם "סודיות רפואית", ואילו בשב"כ תחת נימוקים של "ביטחון המדינה" - - אבל ראה מה המחיר האיום של שמירה פנאטית על "סודיות" זו, מול הרווח הזעום שבצידה)....

שלום. יש הרבה דיסאינפורמציה בפורום לאחרונה. בוודאי שאין המלצה לאשפוז בכפיה בן אדם על סמך הזנחה עצמית בלבד. זכותו של כל אחד להזניח את עצמו כאוות נפשו, ללא כל ציניות. אבל - אם ההזנחה נובעת ממניעים פסיכוטים (למשל, "חייזרים אמרו לי לא לאכול או לשתות"), וזה מגיע למצב שזה כבר ממש מסכן את בריאותו - אז יש מקום לשקול אשפוז כפוי לצורך קבלת טיפול פסיכיאטרי (שבד"כ עוזר, למרות טענותיך). זאת לא דעתי, זאת דעת המחוקק. ניתן גם לראות את תשובתי בשרשור הקודם ב: http://www.doctors.co.il/forum-4040/message-3661#message-3661 ועוד משהו ל"אלעד" - בתי החולים הפסיכיאטרים נמצאים בפיקוח ורגולציה מלאה. יש גישה חופשית לעורכי דין, למשפחות, עיתונות, לגורמים ממשרד הבריאות, למשטרה ולמי שלא תרצה. לא הבנתי את הקשר לצלב האדום (חוץ מההקבלה המוטעית שלך שמדובר במטעני כליאה) ואין בבתי חולים שבויי מלחמה ככל הידוע לי. ולגבי הסוגיה המשפטית - התייחסתי בתשובתי הקודמת, ושוב - זהו לא פורום שנועד לדון בצדקתו או באי צדקתו של החוק. אשמח עם הפניות הפורום יכבדו את מטרת הפורום המוצהרת. בכל אופן - יש תחושה שטיפסתם על העץ הלא נכון ובמקום הלא הנכון, וזה מפריע לשאר משתתפי הפורום שרוצים לקבל מידע ועזרה נפשית. בברכה, ד"ר אהוד ססר.

מה יכול לקרות במידה ואדם סכיזופרן לוקח ריטאלין? האם אין שום אפשרות שאדם כזה יקח ריטאלין ושזה יעזור לו? יש לציין שאני מכיר מישהו שחולה בסכיזופרניה ולקח ריטאלין וקיבל תוצאות נורא חיוביות... תודה, סכיזו

שלום. ריטאלין היא בסה"כ תרופה טובה שעוזרת למצבים של הפרעת קשב וריכוז. היא לא עוזרת למי שאין את ההפרעה הזו. יחד עם זאת יש להיזהר במתן ריטאלין למתמודדים עם סכיזופרניה. ריטאלין יכולה במקרים מסויימים לגרום לפסיכוזה, מצב שממילא מתמודדים עם סכיזופרניה נמצאים לגביו בסיכון מוגבר. כמה מילות הסבר (מפושטות למדי) על מנגנון התרופה - התרופה מעלה (בין השאר) את החומר שקרוי דופאמין במוח, חומר שיכול לגרום לפסיכוזה. בנוסף - האבחון של הפרעת קשב אצל מתמודד עם סכיזופרניה הוא בעייתי - ממילא יש להרבה מתמודדים עם סכיזופרניה בעיה בקשב וריכוז, בעיה שקשורה לפגיעה בתפקודים ה"אקסקוטיבים" שנגרמים ע"י הסכיזופרניה - ולא על רקע הפרעת קשב. לכן מתן ריטאלין לא יעזור אלא להיפך. שורה תחתונה - בגדול לא מומלץ לךמתמודדים עם סכיזופרניה לקחת ריטאלין. בברכה, ד"ר אהוד ססר

האם ישנם פסיכיאטרים פרטיים שעובדים בשיתוף עם הכללית ומסובסדים עקב כך? (עלות טיפול זולה) איפה למצוא פסיכיאטרים שעובדים אם הכללית, אך אינם(!) עובדים במרפאת רמת חן, באיזור של תל אביב וצפון תל אביב. תודה.

שלום. בוודאי שיש פסיכיאטרים שעובדים עם הקופות (כולל קופ"ח כללית). פשוט תיכנס לאתר של קופ"ח כללית (ב-http://www.clalit.co.il/he-il) ותעשה חיפוש רפואים לפי התמחות פסיכיאטריה ואיזור מגורים במרכז. בברכה, ד"ר אהוד ססר

איך אפשר לדעת מתי זה דכאון ומתי זה בעצם תסמינים שליליים? תודה רבה.

שלום דוד. לפעמים אכן קשה להבדיל בין סימנים שליליים לדכאון. בשני המצבים יש חוסר מוטיבציה, השטחת אפקט (צמצום הבעות פנים), מיעוט דיבור. בכל אופן בדכאון העניין של הירידה במצב רוח יותר בולטת. כמו כן יכולות להיות סימנים נלווים כגון נדודי שינה, הפרעה בתאבון ואף מחשבות אובדניות שאין בד"כ בתמונה של סימנים שליליים בלבד. בנוסף יש לציין שבמקרים רבים יש שילוב של שניהם - הרי גם מתמודדים עם סכיזופרניה יכולים להיות בדכאון. בכל מקרה מומלץ לפנות לפסיכיאטר לצורך אבחון מעמיק יותר. בברכה, ד"ר אהוד ססר

שלום,חבר שלי מזה 4 השנים היה מאושפז פעמיים כבר בבית חולים לחולי נפש. וכל פעם הוא יוצא משם כמו חדש ואז אחרי כמה זמן מפסיק לקחת את הכדורים שלו ומצבו מתדרדר...הוא מתחיל להתרחק מכולם. לא עונה לטלפונים ומפחד מהעולם ואפילו ממני...הבעיה שהוא לא מאמין שיש לו בעיה, הוא חושב שהכניסו אותו לשם בלי סיבה, הוא פשוט לא מוכן להודות שיש לו בעיה. עכשיו שנה וחצי בערך הוא היה בסדר לקח את הכדורים ותפקד ועבד והכל...לפני כ 4 חודשים הוא הפסיק לקחת את הכדורים שלו וחזר לעשן סמים שזה גם עושה לו רע...ובשבועיים האחרונים אני ממש רואה התדרדרות במצבו, אני רואה שוב את אותם הסימפטומים שהיו לו כבר...הוא אפילו גירש אותי מהדירה שלנו ובקושי מדבר איתי בטלפון...ואני ממש לא יודעת מה לעשות, כי אי אפשר לדבר איתו על העניין הוא ישר חושב שאני מנסה להרע לו וישר נכנס ללחץ כי הוא בטוח שהכל הסדר איתו וכולם רק רוצים לפגוע בו...אבל מצד שני אני לא יכולה פשוט לשבת ולחכות עד שהוא שוב יתדרדר ויצטרכו לאשפז אותו?!וזה גם גורם לי להרבה לחץ ופחד נוראי כי אני מתגעגעת לאדם שהולך ונעלם שוב...אז אם תוכל לעזור לי, אולי איך או מה לעשות או להגיד לו כדי שיקשיב לי ויבוא לקבל טיפול מרצון לפני שיהיה מאוחר מידי והוא יצטרך להתאשפז שוב...או גרוע מזה...אני ממש דואגת. אודה אם תענה לי בהקדם. תודה ענת.

שלום ענת. את מתארת נושא כאוב שחוזר על עצמו שוב ושוב במשפחות ובני זוג של מתמודדים עם סכיזופרניה וכבר היו מספר התייחסות בנושא כאן בפורום (גם לאחרונה) - הנושא של סירוב לקבל טיפול, חוסר התובנה למחלה, הירידה בתפקוד וכד'. אתמקד בדברים העיקריים הרלוונטים לגבי מקרה זה. אני מתנצל על כך שחלק מהדברים כבר כתבתי בפניות קודמות. 1) איך משכנעים מתמודד ליטול טיפול תרופתי? זוהי עובדה ידועה (ומצערת) שמטופלים הסובלים מסכיזופרניה נוטים להפסיק את הטיפול התרופתי על דעת עצמם (מחקרים מצביעים על שיעורים של 60-80% שמפסיקים את הטיפול על דעת עצמם תוך שנתיים), ושזאת אחת הסיבות המרכזיות להישנות של התקפים פסיכוטים ואשפוזים חוזרים. לצערנו אין תשובה קלה לדרכי התמודדות עם סוגיה זו, מכיוון שאחד המאפינים של מחלת הסכיזופרניה הוא חוסר התובנה למחלה עצמה. הדרך הטובה ביותר – יצירת קשר טיפולי טוב של המטופל עם הפסיכיאטר המטפל. כך ניתן לבחור תכשיר שיתואם אישית למטופל מבחינת תופעות לוואי, השפעות סדטיביות וכד', וכך להגביר את הסיכוי שהוא ייטול את הטיפול. אפשר גם לשקול טיפול בזריקות ארוכות טווח (פעם ב-2 עד 4 שבועות) שמבטל את הצורך בטיפול יום יומי. אם הוא לא מסכים להגיע לבדיקה - ניתן לארגן ביקור בית של רופא משפחה או עו"ס סוציאלי (דרך הרווחה) או לחילופין ביקור בית של פסיכיאטר פרטי (בתשלום). 2) לגבי סוגיית התובנה: את מציינת שחברך מסרב להכיר בכך שהוא סובל מבעיה נפשית ושהוא צריך טיפול, וכאמור אחד המאפיינים של מחלת הסכיזופרניה הוא חוסר התובנה למחלה עצמה. אין דרך קלה להתמודד עם בעיה זו (שהיא אחד הגורמים לחוסר דבקות בטיפול התרופתי כמו גם סירוב להליך שיקומי). דרך אחת (כפי שנתכב לעיל) – יצירת קשר טיפולי טוב של המטופל עם גורמים המטפלים (הפסיכיאטר המטפל, עו"ס, רופא משפחה וכד'). כך ניתן להגביר את האמון וליצור אווירה בה ניתן יהיה להתאים טיפול תרופתי, פסיכולוגי ושיקומי אישי, דבר שיוכל להביא לשיפור גם בתחומים של תובנה, איכות חיים, מיומנויות חברתיות וכד'. 3) לגבי הצורך באשפוז: לפי התאור שלך הוא לא מסובן לסביבה אך נראה שיש מרכיב של מסוכנות עצמית (כגון הזנחה עצמית). נראה שיש מקום לשקול אשפוז לצורך איזון תרופתי והליך שיקומי. במידה והוא לא מסכים ניתן לשקול אשפוז כפוי - לפי החוק לטיפול בחולי נפש (1991) כשמטופל מציג התנהגות המסכנת את עצמו או את סובביו כתוצאה ממחלתו יש מקום לשקול אשפוז כפוי. ניתן לפנות לפסיכיאטר המחוזי בבקשת הוראת בדיקה פסיכיאטרית כפויה. יש מספר אפשרויות מעשיות לפעולה. העדיפה ביותר היא לארגן ביקור בית של גורם מטפל (רופא משפחה, עובד סוציאלי או פסיכיאטר פרטי) והם יפנו לפסיכיאטר המחוזי במקרה הצורך. אפשרות נוספת (פחות מומלצת) היא פניה ישירה לפסיכיאטר המחוזי (עדיף בכתב). 4) קבוצות תמיכה למשפחות (נכון גם לגבי בני זוג): התמיכה בבני המשפחה היא חשובה ביותר לצורך התמודדות עם בן משפחה הסובל מסכיזופרניה. לפעמים חשוב לא פחות ללמוד במה _לא_ להתערב (יש משפחות שמעורבות "יותר מדי" בחיי בן המשפחה החולה ובכך גורמים רק להחרפה במצבם). בכל אופן אני לא יודע מאיזה אזור אתם, אבל אני יכול לומר שבהרבה מרפאות לבריאות הנפש יש גם מסגרות של תמיכה במשפחות (בד"כ קבוצות שבועיות). יש ליצור קשר עם המרפאה שלכם ולברר. כמו כן, תמיד ניתן לפנות למסגרות פרטיות (שעולות כסף). וכמו תמיד - כדי לקבל תשובות ספציפיות יותר ומותאמות לגבי חברך יש לפנות לפסיכיאטר המטפל. בברכה, ד"ר אהוד ססר

ד"ר ססר שלום רב, שאלתי היא זו: כיצד ניתן לבדוק אם אכן סכיזופרניה הינה תורשתית, איזה בדיקות דם או בדיקות אחרות יכולים להעיד על סכיזופרניה כמחלה גנטית?

שלום. סכיזופרניה היא הפרעה מורכבת עם מרכיבים תורשתיים רבים וסבוכים (מה שקרוי "מולטיפקטוריאלי") ולכן אין גן יחיד שאחראי על המחלה שניתן לבדוק. לכן גם אין בדיקת דם יחידה שיכולה לאבחן סכיזופרניה. יש גנים שמעלים את הסבירות אך מדובר בסטטיסטיקה בלבד. בשורה התחתונה התורשתיות של סכיזופרניה היא מוכחת ברמה של מחקרים אפידמיולוגים (וכבר התייסתי לכך בעבר בפורום), למשל אם יש הורה שסובל מסכיזופרניה הסיכון של הילדים עומד על כ-12% לעומת 1% בכלל האוכלוסיה ואם שני ההורים סובלים אז הסיכון אצל הילדים עולה לכ-40% וכו' (גם כשמדובר במחקרי אימוץ שמבטלים את האפקט הסביבתי). בברכה, ד"ר אהוד ססר

היי אני בת 26, עברתי אירוע פסיכוטי לפני שנתיים, כתוצאה מסדנת ויפאסנה ושימוש בסמים. הייתי בכפר איזון ואפשר לומר שהחלק הקשה מאחורי.. מאז חזרתי לעבוד וללמוד באוניברסיטה, אבל לא קל לי.. ממש קשה לי ללמוד. לפני העניין, נחשבתי לחכמה מאוד והיה לי די קל. עכשיו קשה לי ממש, כאילו נהייתי טיפשה יותר.. ואלו גם חבר'ה חדשים בלימודים וקשה לי גם חברתית. בגלל התרופות (סרוקוול 200 מ"ג ואפקסור 75 מ"ג) העליתי 20 ק"ג, וגם בגלל זה מאוד מוזר לי ליצור קשרים חברתיים. מאז ועד היום לא הכרתי אף בחור. הייתי מאוד מרוכזת בעצמי ובשיקום. חלק מהחברים והחברות התרחקו, באופן טבעי, המשיכו בחיים - לימודים, זוגיות והכל ויצא שאני מבלה המון זמן לבד... כאילו "השתקמתי" והכל, אבל עדיין קשה. הפסקתי ליטול את הסרוקוול לפני 4 חודשים ומאז יותר קשה לי להתארגן. אני עדיין מטופלת בכדורים נגד דיכאון, הרופא הציע לעבור לסימבלטה. רציתי לברר: 1. האם יכול להיות שהאינטיליגנציה נפגעה בעקבות הפסיכוזה? 2. האם אירוע פסיכוטי ראשון וחולף זו אבחנה, ומה מפריד בין אבחנה זו לבין סכיזופרניה או מאניה דיפרסיה? 3. האם יכול להיות שהפסקת הסרוקוול היתה מוקדמת מידי או לא הדרגתית מספיק? כי פתאום אני מוצאת שאני פחות פעילה ומחוייבת לעבודה וללימודים.. תודה וסליחה על החוסר-סדר בטקסט, אבל כמו שאמרתי נימאס לי להיות מסודרת ולדאוג שהכל יהיה בסדר כל הזמן..

נראה לי שאני נמצא במקום די דומה לשלך, אני בערך בגילך, ועברתי חוויות דומות. אשמח לדבר איתך על זה. אני חושב שאולי אוכל לתת לך נקודת מבט קצת אחרת ממה שבדרך כלל מקבלים בפורומים מקצועיים כאלה. וגם אם לא מאד מעניין אותי לשמוע מה שיש לך להגיד כי את נשמעת חכמה. אם תרצי , כתבי לי, הדוא"ל שלי: [email protected]

כתוצאה משימוש בסמים. גם לי המליצו ללכת לכפר איזון אך הגמילה הייתה חשובה יותר ובסוף הלכתי למרכז גמילה לכ3 חודשים. כמוך הקטע ''הקשה'' מאחורי זאת אומרת הפסיכוזה. הרבה זמן הייתי במשבר אך בסופו של דבר התחלתי לעבוד ,אבל בכל מקרה זה לא כמו פעם .אני גם התרכזתי רק בשיקום וזה עלה לי במחיר של חברים ,ידידות ועוד. בקשר לכדורים האנטי פסיכוטיים...אני כרגע על זיפרקסה 10 מ''ג. וכל פעם שניסתי להוריד המוטיבציה שלי ירדה ולא רציתי ללכת לעבוד או להיות פעיל ,אז החלטתי שאין מה לעשות וכרגע אני יישאר עליהם. בכל מקרה מאחל לך שתרגישי טוב .

את מדברת על ה"מחלה" שלך כאילו מדובר בעובדה מדעית, ולא באבחנה סובייקטיבית. לשאלותיך: 1. יכול להיות שהאינטיליגנציה שלך נפגעה כי הפסקת לקרוא ספרים טובים והתחלת להקשיב לפסיכיאטרים ולערוץ 2. המלצתי: מנוי לספריה העירונית, ולכתבי עת טובים. מחלות נפש בפירוש לא פוגעות באינטיליגנציה. אם כבר, אז יותר אנשים לא אינטיליגנטים (משכבות סוציו אקונומיות נמוכות) מוגדרים סטטיסטית כחולי נפש, מכיון שאין להם כסף לפסיכיאטר קצפת פרטי ולעורך דין טוב שיחלץ אותם מהאשפוזים הכפויים הנוראיים והדבקת האבחנות השרירותית. 2. אירוע פסיכוטי זה שוב, עניין סובייקטיבי למהדרין. למי יש את הזכות לקבוע שאת "פסיכוטית"? בעיני לכל מגוון ההתנהגויות והמחשבות האנושיות יש את הזכות המלאה להקרא נורמליות וטובות. אם הפסיכיאטרים חושבים שאת פסיכוטית זה מפני שהם גזעניים ורואים במצב הנפשי שלך דבר פגום או לא ראוי. הם צריכים להתבייש בהיותם תעתיק מתוחכם של היחס לשחורים ולאינדיאנים ולנשים בארה"ב לפני כמה שנים. אין הבדל בין סכיזופרניה למאניה דיפרסיה מכיון שאין שום מכנה משותף בין כל הסכיזופרנים כקבוצה וכנל הביפולארים. המכנה היחיד הוא שכולם נכנסו לרדיוס המסוכן של האבחנות. סטטיסטית, הוכח מחקרית שכמעט כל מי שנקלא למצב של אבחון פסיכיאטרי יוצא עם תוית של אבחנה (זה דומה אגב לאחוזי ההרשעות בפלילים במדינת ישראל, 98% כמדומני). אלא שבפסיכיאטריה זה טבעי ומוצדק הרבה יותר מפלילים. כי אצל הפסיכיאטר אין לך יצוג ואין הליך הוגן, הכל שרירותי, דוגמטי, ומגמתי. יש אקסיומות ברורות, ואת מבחינתם סובייקט שמותר לעשות לו מה שרוצים ולהוציא עליו כל דיבה שהיא. 3. זה עניין של טעם. הסרוקוול עשה לך טוב? אם עלית ב20 קילו ונחשפת לסיכון לסוכרת ומחלות לב (פועל יוצא של עליה כזאת במשקל), לא ברור מה הטעם בהמרת "מחלה" דימיונית בפוטנציאל למחלות אמיתיות. אבל אם זה עושה לך כל כך נעים, קחי את המינונים שטובים לך. רק את יודעת. ואגב, כל גלגול האחריות שלך על התרופות היא פתטית. התרופות לא שולטות בחייך אלא רק הרעיונות הפילוסופיים השגויים. התרופות אולי קצת משמינות ומעייפות, אבל את ההחלטה להיות מחויבת ללימודים ולעבודה היא רק שלך ! (ואני אומר את זה כאדם שיודע דבר או שניים על סכיזופרניה ותרופות). אין לך מה להתנצל על חוסר סדר בטקסט. אף אחד לא ירשום לך פה בתיק הרפואי "חשיבה לא מאורגנת" - ומי שירשום לך דבר כזה יכול לקפוץ לי. את בסדר ותמיד היית בסדר. מי שלא בסדר זה אלה שמדביקים לכולם אבחנות, והפכו להיות דת חדשה.

שלום. לא תמיד קל לחזור למסלול חיים "רגיל" אחרי התקף פסיכוטי. יש היבטים פסיכולוגים, סוציאלים ושיקומיים שדורשים התייחסות מקיפה. אני גם לא יודע מה האבחנה אצלך (אם מדובר בסכיזופרניה או "רק" פסיכוזה כתוצאה משימוש בסמים) וגם במקרה זה יש התייחסויות שונות. בכל מקרה אנסה להתייחס לשאלותיך: 1) את שואלת אם האינטלגניצה נפגעת בעקבות פסיכוזה. השורה התחתונה היא שהיא לא אמורה להפגע אך זו סוגיה מורכבת. ידוע שלמתמודדים עם סכוזפרניה יש לעיתים פגיעה קוגניטיבית בתחומים של זכרון עבודה (working memory) ותפקודים אקסקוטיבים (executive functions) שיכולים לפגוע ביכולות של ריכוז, תכנון ומוטיבציה. למרות שלא מדובר ישירות באינטלגנציה, זה כן יכול להפריע ביכולת למידה. כמו כן מחקרים מראים שהתקפים פסיכוטים חוזרים מחמירים את הבעיה. 2) ארוע פסיכוטי בפני עצמו אינו מצביע בהכרח על סכיזופרניה ולמעשה מקרים רבים של פסיכוזה קשורים דווקא להפרעות אחרות, בין השאר דכאון פסיכוטי, פסיכוזה כתוצאה מסמים, הפרעה דוקוטבית ("מאניה דפרסיה"), הפרעה דלוזיונלית, הפרעות אישיות קשות ומגוון מחלות גופניות שיכולות להתבטא בפסיכוזה. לכל אחד ממצבים אלה יש מהלך אחר והשלכות שונות. לצורך אבחון יש צורך בבדיקה מעמיקה אצל פסיכיאטר, ועדיף בדיקות חוזרות לאורף ציר הזמן. את שואלת איך מבדילים בין סכיזופרניה להפרעה דוקטובית - ההבדל בגדול זה שיש דגש אפקטיבי (כלומר דכאון או מאניה) בהפרעה דוקוטבית ובסכיזופרניה יש מצבים פסיכוטים ללא קשר למצב האפקטיבי כמו גם התפתחות של סימנים שליליים. 3) את שואלת אם הפסקת הסרוקוול היתה מוקדמת מדי. יש להסתכל על מבחן התוצאה - יותר קשה לך להתארגן. יחד עם זאת קושי הארגון יכול להיות גם מסיבות אחרות (כגון דכאון) לכן לא אוכל לומר לך באופן ישיר מה גורם למה. יש לפנות לפסיכיאטר המטפל. בכל אופן, אם היתה בעיה של עליה במשקל עם הסרוקוול, תמיד ניתן להחליף לתכשיר נוגד פסיכוזה אחר שלא מעלה במשקל (כגון סוליאן או גאודון). בברכה, ד"ר אהוד ססר

שלום ! בעלי מטופל בריספונד 2 מג' ליום. מאחר והוא כל הזמן ישן ובלי מוטיבציה הרופאה חושבת שהוא בדיכאון ונתנה לו כדור נוגד דיכאון. שאלותיי הם: איך אפשר להיות בטוחים שזה דיכאון ולא חלק מהסימנים השליליים? האם במידה ואלה סימנים שליליים כדור נוגד דיכאון אמור לעזור? ואם אכן מדובר בדיכאון תוך כמה זמן אמור הכדור להשפיע? בתודה מראש.

אני לא מומחה, אבל אם מדובר בכדור SSRI הוא יתחיל להשפיע אחרי בין שבועיים לחודש. תחפשי את שם הכדור בויקיפדיה (הגרסה האנגלית) כדי לדעת אם הוא בקבוצה של SSRI.

שלום. את אומרת שבעלך סובל מתסמינים של חוסר מוטיבציה ועודף שינה. יכולים להיות מסבר הסברים, בין השאר: 1) דכאון. במקרה כזה ניתן לטפל בתכשירים נוגדי דכאון. ההשפעה בד"כ כלל לוקחת 2-4 שבועות ולפעמים יותר (עד 10 שבועות). 2) סימנים שליליים של המחלה (ראי גם דיונים אחרים בפורום). במקרה כזה הטיפול אינו פשוט וכולל היבטים שיקומיים וחברתיים. ליתר פירוט פני לשרשור http://www.doctors.co.il/forum-4040/message-2603#message-2603 3) תופעות לוואי של הריספרדל, בעיקר אם מדובר בעליה ברמה של הורמון בשם פרולקטין. ניתן לבדוק זאת בבדיקת דם פשוטה. יש לפנות לפסיכיאטר המטפל כדי לעבור בירור מעמיק במה מדובר ולקבל טיפול בהתאם. בכל מקרה, לפי מה שאת מתארת יש סבירות גבוהה שמדובר בדכאון ואין סיבה שלא לקבל טיפול. המינון של ריספרדל (2מג) הוא נמוך יחסית ונדיר שיש תופעות לוואי במינונים אלה. בברכה, ד"ר אהוד ססר

אושפזתי בעבר בבית חולים פסיכיאטרי (לא בבית החולים שאתה עובד בו), במחלקה סגורה באשפוז כפוי. ביום השני לאשפוז במחלקה, נקשרתי לשעות רבות, למרות שבפירוש לא הייתי אלים כלל, רק מפני שקיללתי את אחד מאנשי הצוות, מתוך התסכול שהיה לי - שנעלו אותי בבית חולים בניגוד לרצוני. העונש על הקללה היה קשירה ארוכה. לאחר כשעתיים שעות שהייתי קשור לבד על הגב, היה לי קר מאד, הייתי צמא, וביקשתי ללכת לשירותים. האחים אמרו לי שהם לא רוצים לשחרר אותי עדיין. בסופו של דבר לא היתה לי ברירה והשתנתי על עצמי, הרגשתי תחושה נוראית של השפלה שעד היום רודפת אותי. מאז ועד היום, כמה שנים אחרי אני סובל מטראומה, לא רוצה לדבר עם אנשי מקצוע, ואיבדתי אמון בכלל בכל מי שקשור לבריאות הנפש, סובל מסיוטים בגלל האקט הקשירה והחוסר אונים, וכל הזמן סובל מפלשבקים עם הפרצופים של האחים והפסיכיאטרית שלא מוכנים לשחרר אותי לשירותים. ביום השואה, כשכולם עומדים דום בצפירה וחושבים על אושוויץ ועל רכבות, אני חושב על בית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה. רציתי לשאול אותך, לא כפסיכיאטר, אלא קודם כל כאדם, האם אתה מסוגל להזדהות עם החוויה? האם פעם התנסית בלהיות קשור במשך 4-5 שעות בידיים וברגליים מלא בשתן של עצמך, נעול במחלקה סגורה עם אבחנה של "חולה נפש שאינו מודע למחלתו", ובלי שאף אחד מקשיב לך ? האם אתה מאמין באמת ובתמים שלקשירות האלו ולכליאות, יש ערך רפואי שיש בכוחו לעזור לאדם במצב של מצוקה בדבר העדין והיפה הזה שעוד אפשר לקרוא לו "נפש האדם"? האם אתה ישן טוב בלילה? כי אני מאז אותו אירוע - לא ישן כבר לילות רבים. אשמח לשמוע את דעתך המקצועית, אם יש לך אומץ להגיב ולא למחוק את ההודעה.

שלום אלעד. ברור שעברת חוויה מאד קשה. כמה מילים על קשירות במחלקות פסיכיאטריות סגורות. אני בוודאי שלא מכיר את המקרה הספציפי שלך ולכן לא אוכל להתייחס אליו באופן ישיר. באופן כללי יש לומר שהקשירה הפיזית היא המוצא האחרון בכל הטיפולים הפסיכיאטרים, וזאת רק כשיש חשש לסיכון מיידי של האדם לעצמו או לסובביו - כלמור ההערכה הקלינית של הרופא הוא שאם לא ייקשר כעת - יש סבירות גבוהה ביותר שיתקוף בן אדם אחר או יגרום לעצמו נזק (כלומר ינסה להתאבד) על רקע מצבו הנפשי. בפועל רוב הקשירות נעשות אחרי שבן אדם תקף מישהו במחלקה ועדיין משתולל. מובן שקשירה היא שלילה מוחלטת של האוטונומיה של האדם ולכן השימוש הוא רק במקרים קיצוניים כשאין ברירה אחרת. כמו כן הקשירה אינה עונש כלל ועיקר - היא צורת טיפול למקרים של אלימות קיצונית. ככלל - פסיכיאטרים אינם משתמשים במושגים של "ענישה" - הרי אנחנו רופאים שמטפלים בבני אדם ולא שוטרים או שופטים ש"מענישים" אנשים. אם במקרה שלך נפלו טעויות בשיקול הדעת לגבי הקשירה - ניתן לפנות לנציב קבילות בבית החולים בו אושפזת. לפעמים אפילו רופאים עושים טעויות (וכאמור - איני מכיר את המקרה הספציפי ולכן לא אוכל לחוות דעתי אם באמת היה חשש סביר למסוכנות פיזית באותו הרגע). אתה שואל אם אני ישן טוב בלילה - אני לא ממש מבין את השאלה. הרי לא טיפלתי במקרה שלך ואני לא מכיר אותך. אני גם לא מבין את ההערה "אם יש לך אומץ להגיב". בפורום אני מתייחס לכל אחד ולסוגיות שהוא מעלה באופן מקצועי וענייני, גם אם הם מעלים ביקורת על הממסד הפסיכיאטרי. יש לא מעט פניות ברוח זו ואתה מוזמן לקרוא את תשובותיי. ומעולם לא מחקתי הודעה. בברכה, ד"ר אהוד ססר

תודה על ההתייחסות. בדרך כלל אני רגיל שפסיכיאטרים מוחקים את הודעותיי כשאני כותב בעניינים האלה, ולכן אני מופתע כאן לטובה ומעריך את זה שיש לך נכונות ופתיחות לשמוע ביקורת. כששאלתי האם אתה ישן טוב, שאלתי מתוך זה שקראתי שאתה ס' מנהל מחלקה סגורה, שמן הסתם קורים בה דברים כאלו לעיתים קרובות. לדעתי, יש בלבול עצום בעולם המושגים הערכי של הפסיכיאטרים שעובדים בממסד, שאחת הפונקציות שלו היא כפיית טיפול על מי שנתפס על ידם כחולה. למיטב הכרתי, ה"טעות" היא לא ב"שיקול הדעת הרפואי", אלא בשיקול המוסרי שבכלל טוען, שמותר במדינה דמוקרטית לקשור אנשים ולכלוא אותם ללא משפט, כשנטל ההוכחה ל"חפותם" (-כלומר, שפיותם, או 'אי מסוכנותם') מוטל עליהם, ולא על מי שכולא אותם. זהו שורש כל הרע. ברגע שאתה נותן לרופאים מנדט לעשות כאלה דברים - הדרך לשרירותיות ולניצול סמכות לרעה - קצרה מאד. אני לא חושב שאתה וחבריך הרופאים רעים מיסודכם כבני אדם, אבל אני חושב שהצייתנות למערכת פוגענית היא שגורמת לכם לעשות מעשים רעים. אני לא כועס על האח הבריון והאטום שקשר אותי סתם, אלא על האנשים ששלחו אותו ומשלמים לו לבצע את תפקידו. תדע לך שהדברים שאני כותב הם פחות או יותר העמדה הרישמית של איגוד הפסיכיאטריה הישראלי, שכמובן מעדן את זה הרבה יותר, ומציג את התמונה כאילו הפסיכיאטרים הם בכלל קורבן, אבל מילא. גם במשפט האמריקני הפסיכיאטריה הישראלית לא היתה נתפסת כחוקתית, אלא שבמדינה שבה השב"כ הורשה לענות עד לפני כמה שנים - אנחנו עדיין מפגרים אחרי האבות המייסדים של ארהב שחיו לפני 200 שנה. אני לא חושב שהמקרה שלי יוצא דופן. כמי שמעורה שנים רבות במערכת בריאות הנפש, ומכיר את הנושא לפני ולפנים, אני רוצה להגיד לך שהחוויה הזו שתארתי חוזרת על עצמה שוב ושוב, פעמים רבות, לרוב אצל אנשים חסרי כושר ביטוי ממעמד סוציו אקונומי נמוך שרק מרגישים אינטואיטיבית שנעשה להם עוול. לפי דעתי, אם אתה תופס את עצמך כאדם מצפוני, אתה צריך לשקול לעומק את הנקודות הבאות: 1. האם הגיוני בעיניך במדינה דמוקרטית לעבוד בגוף שגוזל חירויות בסיסיות מאנשים, על סמך קריטריונים מעורפלים של "מסוכנות", והערכות סובייקטיביות של רופא יחיד שנעשות בתוך 30 דקות של אינטייק במיון הפסיכיאטרי, כנגד אדם ללא יצוג ? האם סבירה בעיניך האבחנה "חוסר תובנה למצב\למחלה" , שמשמעותה המעשית היא פגיעה אנושה ביכולתו של האדם המאושפז להגן על עצמו לאחר שכבר מתכנסת ועדת ערר? הרי האבחנה הזאת היא "הרעלת בארות" שמשמידה מראש כל סיכוי להגנה עצמית בועדה או בעירעור למחוזי. לדעתי לא רק שהיא לא חוקתית, היא גם לא הגונה ופסולה. לעניין ה"מסוכנות": האם ידוע לך למשל שסטטיסטית, עובדתית, פסיכיאטרים מעורבים יותר בפלילים והתאבדויות מאשר מטופליהם? לפיכך ,האם לא כדאי להקל את קריטריון האשפוז הכפוי ביחס לפסיכיאטרים ספציפית. כנל כלפי רופאי השיניים, אוכלוסיה אובדנית במיוחד - וזאת בכדי להגן עליהם? האם הגיוני בעיניך באותה מידה לאשפז בכפיה ראשי משפחות פשע ללא משפט? (למרות שאותם קשה יותר, כי יש להם כסף לעורכי דין טובים). איפה הרעיונות האלו בכלל מציבים את כל העיקרון במשפט הפלילי שמעניק הגנות וסעדים לחשוד\נאשם? אני כמובן יודע שזאת בעיניך "רפואה" באותה מידה שאתה יודע שאתה עוסק בתורה של ספקולציות ניחושים והערכות. (שזה כמובן לגיטימי במסגרת חופש העיסוק, אך לא מספיק בכדי לבצע שלילת חירויות ומעשים אלימים, כמו מה שעברתי על ידי המערכת הזאת) האם אתה רואה איפה כדור השלג הזה שמתחיל בפסיכיאטריה-הממסדית יעצר? כי אני לא רואה. 2. האם לדעתך, בכלל יתכן, לוגית, "ריפוי" בסיטואציה של כפייה וסכנת ענישה תמידית (קשירות, זריקות) ? האם הדרישה ממאושפז בכפייה לקבל "תובנה למצבו" כתנאי לשחרור (כפי שחוויתי על בשרי), לא מזכירה לך קצת את 1984 או משטרים אפלים אחרים - נניח, חינוך מחדש בסין של מאו ? אני יודע שהנסיבות שונות, אבל הרעיון דומה ומטריד. 3. האם אתה מסוגל להבין איך אדם שנקלע לסיטואציה של כליאה בעודו ממילא שרוי במצב של מצוקה נפשית מרגיש? אתה מסוגל לדמיין את זה? וכאן אני מתיחס לעניין באופן רחב - לא רק למימד האלים של מיטות הקשירה. האם אתה מסוגל להבין שעבור מי שנמצא בפיג'מה ונעול מאחורי דלתות - אתם נתפסים כמפחידים ואפילו אימתניים, ושגם אם הוא מחייך אליכם יפה ו"משתף פעולה עם הטיפול" , זה רק ממקום של כניעה לכח, וכתוצאה מפחד? הארכתי בדבריי רבות, אבל אולי עוד מילה אחרונה לסיום. אחרי מחשבה רבת שנים בנושאים הללו, הגעתי למסקנה שההבדל העקרוני ביני לבין הפסיכיאטרית שאשפזה אותי בזמנו הוא כזה: אילו מחר היתה קמה, נניח, תנועה פוליטית שהיתה אומרת שהפסיכיאטריה היא מסוכנת ויש להוציא מחוץ לחוק - אני הייתי הראשון שהיה קם לטובת הפסיכיאטרים, וצועק ברחובות שפוגעים בחופש הביטוי והעיסוק והפולחן ומה לא. אבל הפסיכיאטרית הזאת, לא היתה עושה בשום פנים ואופן אותו דבר למעני. על סיפור ההפגנה הנאונאצית המפורסמת בעיירה היהודית סקוקי בשנות ה70 בארה"ב, יצא לך לשמוע? זוכר מי היו ראשי האגודה לזכויות האזרח שם באותם שנים? בברכה, אלעד

כיצז מזהים אצל בן זוג סכיזופרניה? לוקח לוזפין 5 שנים ופעם אחת היה מאושפז לפני 5 שנים..... כיצד מזהים שהוא הולך לתקוף?קראו כמה פעמים בשנתיים האחרונות שתקף אותי כי לא נראה לא כמה דברים שעשיתי,לא מרים ידיים אבל ניהיה מפחיד..

שלום. את שואלת איך אפשר לזהות, כלומר לנבא, שאדם הסובל מסכיזופנריה הולך להיות אלים. ראשית, יש לחזור ולהדגיש שהרוב המוחלט של אנשים המתמודדים עם סכיזופרניה אינם אלימים. ולעניין עצמו - סוגיית ניבוי אלימות אצל אנשים הסובלים מסכיזופרניה אינה פשוטה כלל ועיקר. לא תמיד יש סימנים מקדימים ברורים. לפעמים ההחמרה היא פתאומית. ולמרות כל האמור לעיל, יש מספר סימנים שיכולים לעזור בזיהוי מצבים עם פוטנציאל של אלימות, כגון: 1) רקע של אלימות בעבר. 2) אם יש שימוש בסמים (מכל הסוגים) או אלכוהול. 3) אם יש איומים. 4) אם יש גישה לנשק (חם או קר). 5) דפוסים חוזרים של כעס או עוינות 6) נהיגה לא זהירה. 7) חוסר תעסוקה. 8) חיים בתנאי צפיפות ורעש. בכל מקרה - אם יש לך חשש כלשהו - מומלץ לפנות בהקדם לפסיכיאטר המטפל שלו כדי לחשוב על התאמת טיפול חלופי ו/או צורך באשפוז. בברכה, ד"ר אהוד ססר

שלום אני מקבלת גאודון השאלה שלי היא האם אוכל בעתיד להכנס להריון ואם יש סכנה לילד?

שלום. לפני כניסה מתוכננת להריון חשוב לעבור יעוץ אצל הפסיכיאטר המטפל. זכותו של כל אדם להיות הורה, גם למתמודדים עם מחלות נפשיות. במידה ומחליטים שרוצים ילדים - כדאי לפנות לייעוץ עוד בשלב התכנון (יש יותר מדי מקרים בהם מתמודדות עם הפרעות נפשיות נכנסות להריון קודם ושואלות שאלות אחר כך, ואז זה כבר מאוחר מדי להתאים את הטיפול התרופתי באופן שימזער את הנזקים האפשריים לעובר). מבחינה תרופתית לפעמים צריך לשנות את הטיפול. כמו כן ההכנה להריון הוא לא רק עניין תרופתי - יש לבחון את היכולות התפקודיות, את מערכת התמיכה וכד'. יש להכין את המתמודדת לאפשרויות של משברים (בד"כ בשבועות לאחר הלידה) ולהיערך בהתאם. כמו כן יש לקחת בחשבון את המרכיב התורשתי של סכיזופרניה - יש כ-12% סיכוי שההפרעה תעבור לילד (ו-40% עם גם בן הזוג חולה). מצד שני - רוב הסיכוי (88%) הוא שלא. ולגבי גאודון - תרופה יחסית בטוחה בהריון (למרות שאין אף תרופה בטוחה ב-100%). בברכה, ד"ר אהוד ססר

האם איתי בן דרור היה חולה סכיזופרניה? ממש נבהלתי..............

שלום. לא בדקתי אותו אישית, לכן איני יודע. וגם אם כן הייתי בודק אותו - אז זה היה במסגרת חסיון רפואי. בברכה, ד"ר אהוד ססר

בס"ד תפסיקו לחשוב שהרוצחים הם סכיזופרנים די חלאס אני מכירה אישית 4 סכיזופרנים וכולם אנשים טובים צדיקים זה בעיה בחומר שנמצא במח זה לא מידות

חולה שלא עבר אבחון. מתנהג בגסות עצבני, וכול הזמן מקטר שאנו הורסים לו את החיים. בגללנו הוא הגיע למצב הנוראי הזה. ולא מוצא את עצמו בחיים. אסור לנגוע לו בדברים לא רוצה שהחדר יהיה מסודר ואם מציעים לו פתרון, הוא מתפרץ ומשתולל. לא מוכן לגשת לפסכיאטר, איך מתנהגים איתו.

שלום. כמובן שאי אפשר לאבחן אותו דרך פורום אינטרנט. מומלץ שייבדק ע"י פסיכיאטר. אם הוא לא רוצה להגיע לבדיקה אפשר גם דרך ביקור בית (באופן פרטי). בברכה, ד"ר אהוד ססר

אחי הצעיר(23)אובחן לפני כשנה כחולה סכיזופרניה (סיפטומים שליליים) במהלך השנה הוא היה במספר טיפולים פסיכאטרים ונטל כדורים לסירוגין (התקופה הארוכה ביותר בה הצליח להתמיד היא כחודש), כרגע הוא לא נוטל תרופות ולא מוכן לשמוע על כך,בשבוע האחרון הוא יצא מחדרו פעמים אחדות, מעט לאכול ולדבר ....האם במצב כזה עלינו להניח לו להתבודד או לנסות לשכנע אותו לתקשר איתנו? ובאופן כללי האם יש למישהו המלצה איך לשכנע אותו לקבל טיפול? האם כדאי לתת לו לקרוא מאמרים על סכיזופרניה או שזה יכול להכניס אותו ללחץ ? אודה לכל תשובה ...

ראי תשובה בפנייתך הקודמת. בברכה, ד"ר אהוד ססר

שלום! אני קוראת בפורום ואני רוצה להציע את המרכז החברתי של "אנוש" בו אני עובדת כמדריכה. אנחנו מרכז לצעירים (גילאי 18-34) בלב ת"א (כיכר מסריק). אנחנו פועלים יומיים בשבוע, בימי ראשון ושלישי בין השעות 16:30-19:30. יש לנו המון פעילויות מעשירות כמו אומנות, כתיבה, בישול, דיונים חברתיים וכדומה. רכזת המועדון ואני מנהלות מעקב צמוד אחר כל אחד מהמתמודדים המגיע למועדון ומסייעות לקידומו בכל דרך שאנחנו יכולות. במקום נמצא גם צוות מסור של סטודנטים מתנדבים. מתקיימות שיחות קבוצתיות ואישיות. זהו מקום של רוגע עבור הצוות והמתמודדים כאחד.האוירה היא משפחתית וחמה מאוד והסיסמא שלנו היא- "מי שבא, ברוך הבא!" מזמינות אתכם ואת קרוביכם, אליהם זה רלוונטי, ליצור איתנו קשר: אילה נירגד, מנהלת מועדון: 0527958554 קרין לוי, מדריכה שיקומית: 0509198838

ד"ר ססר שלום רב, רציתי לדעת אם יש השפעה של נטילת כדורים אנטיפסיכוטיים בתקופה ממשוכת(בערך כ- 18 שנה) מסוג זיפרקסיה,סרקוול,פרפנאן, על איכות וספירת הזרע של הגבר אשר הינו מצוי כרגע בטיפולי פוריות.

שלום אביטל. לא הבנתי אם הוא מטופל כרגע או מדובר בטיפול בעבר. בכל מקרה, טיפול נוכחי בתכשירים נוגדי פסיכוזה בהחלט יכול לפגוע בפוריות (הן אצל נשים והן אצל גברים). בד"כ ה"אשם" הוא עליה ברמת ההורמן פרולקטין. בד"כ הכל חוזר לנורמה עם הפסקת הטיפול. בכל מקרה מומלץ לבצע בדיקות דם לפרולקטין כמו גם פרופיל הורמונלי. בברכה, ד"ר אהוד ססר

שלום ד"ר רציתי לשאול אם יש כמה דרגות למחלה? והאם אנשים שחולים בזה ומטופלים קבוע בכדורים אכן לא מסוכנים? עוד משהו האם זאת מחלה אשר יכולה לגרום למשהו מסוכן אם אכן מטופלים קבוע כלומר סיכון חיי אדם?

היי, העניין הוא להיות מטופל קבוע וזה להכיר בזה שזה מחלה כרונית. הבעיה מתחילה בזה שבן אדם לא מודע למחלה ואז אולי הוא יכול להיות מסוכן. אבל רוב האנשים שמתמודדים עם המחלה לא מסוכנים. אפשר לחיות חיים מועילים עם המחלה. אני מתמודדת עם מחלה זו. עדי

שלום. כמו לכל מחלה, גם בסכיזופרניה יש דרגות חומרה מהקל לקשה. באופן כללי מתמודדים עם סכיזופרניה אינם מסוכנים יותר מאשר שאר האוכלוסיה. יחד עם זאת במצבים פסיכוטים לא מאוזנים מתמודד עם סכיזופרניה יכול להיות מסוכן (למשל אם הוא שומע קול הפוקד עליו לתקוף). בכל אופן יש לקחת את הדברים בפרופורציה - מעל 95% מהפשעים האלימים אינם מבוצעים ע"י חולי נפש והרוב המוחלט של המתמודדים עם סכיזופרניה אינם אלימים כלל ועיקר. בברכה, ד"ר אהוד ססר

אוקיי הבנתי בקשר לקולות שדברת עליהם איך אני אמורה לדעת שזה קורה? ואפילו לנוטלים תרופה 5 שנים?אני נשואה לאחד כזה ויש לי פחד מהקולות האלה.....

הי, התחלתי לאחרונה לצאת עם בחורה. שנינו מעל גיל 30 ולכן טבעי שנחשוב על ילדים. לבחורה יש אח, חולה סכיזופרניה - אובחן בגיל 16. לאמא שלי יש אח חולה סכיזופרניה שאובחן בגם באיזור גיל 13-16. לאמא שלי לפני כמה חודשים החלה ללקות בתופעות של מחלת בי-פולאר (היא בת 60). לשאלה: מה ההסתברות של ילד שיוולד לשנינו ללקות בסכיזופרניה או ביפולר, ביחס להסתברות הכללית באוכלוסיה למחלות אלו? תודה!

שלום. שאלות אלה חוזרות על עצמן לא מעט בפורום. יש אפילו הפניה לסוגיה זו בראש הפורום ("גנטיקה וסכיזופרניה"). בכל מקרה להלן התשובות: ההשלכות הגנטיות - לאח של אדם הסובל מסכיזופרניה יש סיכוי סטטיסטי של 8% ללקות גם כן בהפרעה זו. במקרה שבת זוגך לא תלקה בהפרעה (כאמור סיכוי של 92%) הסיכוי שהמחלה תעבור לילדים זהה לכלל האוכלוסייה (1%). במידה ובת זוגך כן תלקה בהפרעה זו הסיכוי שזה יעבור לילדים עומד סטטיסטית על 12%. כנ"ל לגביך (האחוזים של התורשה בהפרעה ביפולרית הם מעט גבוהים יותר מאלה של סכיזופרניה אך בסה"כ באותו סדר גודל). בברכה, ד"ר אהוד ססר

שאלה 1: האם עצם העובדה שלשנינו יש סכיזופרניה בעץ המשפחתי אומר שעלינו לחבר את האחוזים כדי לדעת את ההסתברות שלילד שלנו יהיה את זה? כלומר, נניח לילד שלה, לא ממני (מאדם נקי מהפרעות גנטיות) - 1%. לילד שלי, לא ממנה - 1%. אז לילד שלנו ביחד זה 2% ? שאלה 2: מהם האחוזים שלי לגבי סכיזופרניה? האם זה יכול להיות אותם האחוזים כמו בת הזוג, למרות שאני הרבה יותר רחוק (דוד בניגוד לאח). שאלה 3: האם לעובדה שאצלי יש בי-פולר וגם וסכיזופרניה בעץ המשפחתי - שתי תופעות - מגדיל את ההסתברות של אחד מהם? או שבכלל אין קשר גנטי ביניהם? שאלה 4: אמרת שאם אני בריא , אז ההסתברות שזה יעבור לילדיי הוא 1%, למרות שיש היסטוריה משפחתית (דוד). איך זה ייתכן? יכול להיות שאצלי זה רצסיבי ואצל הילד זה יהיה אקטיבי? לשאלתך הראשונה - חרשתי את האינטרנט אחר תשובות, אך לכל השאלות שרשמתי לא מצאתי תשובות קונקרטיות.

שלום לך שמי מיה אני בת 36 וחברי בן38 אנחנו יוצים כשנה ולא מזמן עברתי לגור איתו ולאחרונה גיליתי שחברי חולה סיכזופרניה הוא לא יודע שאני יודעת אבל הרגשתי שמשהוא לא בסדר איתו מצאתי מסמכים. יש לו כל הזמן מצבי רוח על כל דבר הכי קטן הוא עושה רעש ואחרי כמה דקות הוא מתנצל מבקש סליחה לקחתי את זה מאוד קשה וחברה אמרה לי שהיא תעשה הכל כדאי שלא נהיה יחד כי היא דואגת לעתיד שלי אני בדיכאון ולא יודעת מה לעשות אם המצב ואך להגיד לו פתאום שאני לא מעוניינת להמשיך איתו את הקשר אני לא יודעת בדיוק אם זה המקום אבל מאוד קשה לי אם זה ואני לא יודעת למי לפנות כי אני לא חושבת שאני יצליח להתמודד אם כזה דבר אבל מצד שני קשה לי לוותר עליו תודה מראש שבת שלום מיה

שלום מיה. חשוב שתהיה פתיחות בנושא כמו גם ידע על המחלה. רק אז תוכלי לקבל בחלטה מושכלת בעניין. יש לומר שיש לא מעט מתמודדים עם סכיזופרניה שמקיימים חיים זוגיים מלאים עם בני זוג שלא סובלים מהמחלה. יחד עם זאת יש לא מעט קשיים שיכולים לנבוע מחוסר ידע וחוסר נסיון. לכן אני ממליץ לך לפנות לקבוצות תמיכה למשפחות: התמיכה בבני המשפחה היא חשובה ביותר לצורך התמודדות עם בן משפחה הסובל מסכיזופרניה. לפעמים חשוב לא פחות ללמוד במה _לא_ להתערב. בכל אופן אני לא יודע מאיזה אזור את, אבל אני יכול לומר שבהרבה מרפאות לבריאות הנפש יש גם מסגרות של תמיכה במשפחות (בד"כ קבוצות שבועיות) ויש גם ארגונים בלתי תלויים כגון מל"מ. יש ליצור קשר עם המרפאה שלכם ולברר. כמו כן, תמיד ניתן לפנות למסגרות פרטיות (שעולות כסף). בברכה, ד"ר אהוד ססר

אחי הצעיר(23)אובחן לפני כשנה כחולה סכיזופרניה (סיפטומים שליליים) במהלך השנה הוא היה במספר טיפולים פסיכאטרים ונטל כדורים לסירוגין (התקופה הארוכה ביותר בה הצליח להתמיד היא כחודש), כרגע הוא לא נוטל תרופות ולא מוכן לשמוע על כך,בשבוע האחרון הוא יצא מחדרו פעמים אחדות, מעט לאכול ולדבר ....האם במצב כזה עלינו להניח לו להתבודד או לנסות לשכנע אותו לתקשר איתנו? ובאופן כללי האם יש למישהו המלצה איך לשכנע אותו לקבל טיפול? האם כדאי לתת לו לקרוא מאמרים על סכיזופרניה או שזה יכול להכניס אותו ללחץ ? אודה לכל תשובה ...

שלום שירלי. את מתארת נושא כאוב שחוזר על עצמו שוב ושוב במשפחות של מתמודדים עם סכיזופרניה וכבר היו מספר התייחסות בנושא כאן בפורום - הנושא של סירוב לקבל טיפול, חוסר התובנה למחלה, הירידה בתפקוד וכד'. אתמקד בדברים העיקריים הרלוונטים לגבי מקרה זה. אני מתנצל על כך שחלק מהדברים כבר כתבתי בפניות קודמות. 1) איך משכנעים מתמודד ליטול טיפול תרופתי? זוהי עובדה ידועה (ומצערת) שמטופלים הסובלים מסכיזופרניה נוטים להפסיק את הטיפול התרופתי על דעת עצמם (מחקרים מצביעים על שיעורים של 60-80% שמפסיקים את הטיפול על דעת עצמם תוך שנתיים), ושזאת אחת הסיבות המרכזיות להישנות של התקפים פסיכוטים ואשפוזים חוזרים. לצערנו אין תשובה קלה לדרכי התמודדות עם סוגיה זו, מכיוון שאחד המאפינים של מחלת הסכיזופרניה הוא חוסר התובנה למחלה עצמה. הדרך הטובה ביותר – יצירת קשר טיפולי טוב של המטופל עם הפסיכיאטר המטפל. כך ניתן לבחור תכשיר שיתואם אישית למטופל מבחינת תופעות לוואי, השפעות סדטיביות וכד', וכך להגביר את הסיכוי שהוא ייטול את הטיפול. אפשר גם לשקול טיפול בזריקות ארוכות טווח (פעם ב-2 עד 4 שבועות) שמבטל את הצורך בטיפול יום יומי. אם הוא לא מסכים להגיע לבדיקה - ניתן לארגן ביקור בית של רופא משפחה או עו"ס סוציאלי (דרך הרווחה) או לחילופין ביקור בית של פסיכיאטר פרטי (בתשלום). 2) לגבי סוגיית התובנה: את מציינת שאחיך מסרבת להכיר בכך שהוא סובל מבעיה נפשית ושהוא צריך טיפול, וכאמור אחד המאפיינים של מחלת הסכיזופרניה הוא חוסר התובנה למחלה עצמה. אין דרך קלה להתמודד עם בעיה זו (שהיא אחד הגורמים לחוסר דבקות בטיפול התרופתי כמו גם סירוב להליך שיקומי). דרך אחת (כפי שנתכב לעיל) – יצירת קשר טיפולי טוב של המטופל עם גורמים המטפלים (הפסיכיאטר המטפל, עו"ס, רופא משפחה וכד'). כך ניתן להגביר את האמון וליצור אווירה בה ניתן יהיה להתאים טיפול תרופתי, פסיכולוגי ושיקומי אישי, דבר שיוכל להביא לשיפור גם בתחומים של תובנה, איכות חיים, מיומנויות חברתיות וכד'. 3) לגבי הצורך באשפוז: לפי התאור שלך הוא לא מסובן לסביבה אך נראה שיש מרכיב של מסוכנות עצמית (הרעבה עצמית, הזנחה). נראה שיש מקום לשקול אשפוז לצורך איזון תרופתי והליך שיקומי. במידה והוא לא מסכים ניתן לשקול אשפוז כפוי - לפי החוק לטיפול בחולי נפש (1991) כשמטופל מציג התנהגות המסכנת את עצמו או את סובביו כתוצאה ממחלתו יש מקום לשקול אשפוז כפוי. ניתן לפנות לפסיכיאטר המחוזי בבקשת הוראת בדיקה פסיכיאטרית כפויה. יש מספר אפשרויות מעשיות לפעולה. העדיפה ביותר היא לארגן ביקור בית של גורם מטפל (רופא משפחה, עובד סוציאלי או פסיכיאטר פרטי) והם יפנו לפסיכיאטר המחוזי במקרה הצורך. אפשרות נוספת (פחות מומלצת) היא פניה ישירה לפסיכיאטר המחוזי (עדיף בכתב). 4) האם כדאי לתת לו מאמרים על סכיזופרניה? בגדול - כן. ככל שאדם מכיר את מצבו טוב יותר, הוא יכול לקבל החלטות מושכלות יותר לגבי הצורך בטיפול ושיקום (מה שקרוי psychoeducation). יחד עם זאת יש לזכור שכאשר מדובר במצב פסיכוטי ללא תובנה למחלה - הוא עלול להתייחס בחשדנות מסויימת לכתובים. 5) קבוצות תמיכה למשפחות: התמיכה בבני המשפחה היא חשובה ביותר לצורך התמודדות עם בן משפחה הסובל מסכיזופרניה. לפעמים חשוב לא פחות ללמוד במה _לא_ להתערב (יש משפחות שמעורבות "יותר מדי" בחיי בן המשפחה החולה ובכך גורמים רק להחרפה במצבם). בכל אופן אני לא יודע מאיזה אזור אתם, אבל אני יכול לומר שבהרבה מרפאות לבריאות הנפש יש גם מסגרות של תמיכה במשפחות (בד"כ קבוצות שבועיות). יש ליצור קשר עם המרפאה שלכם ולברר. כמו כן, תמיד ניתן לפנות למסגרות פרטיות (שעולות כסף). וכמו תמיד - כדי לקבל תשובות ספציפיות יותר ומותאמות לגבי אחיך יש לפנות לפסיכיאטר המטפל. בברכה, ד"ר אהוד ססר

- ככל הידוע לי. ראוי לסייג, שאינני עו"ד, עדיין, ומובן שאין בינינו יחסי עו"ד לקוח מכל סוג שהוא וכו'. אך למיטב הבנתי, "מרכיב של מסוכנות עצמית" כמו זה שאתה מתאר, יתפס אצל השופט הסביר כניצול לרעה של החוק, או במקרה הטוב, אם תיפול על שופט שמרן, כגלישה מפרשנות מרחיבה אל עבר התחום האפור. מכל מקום , כוונת המחוקק לא היתה לכפות טיפול על אנשים ש"מזניחים את עצמם", אלא רק כאלה שעומדים עם סכין ביד וצועקים שהם הולכים לחתוך את הורידים - בזה הרגע. בכל פעם אני נדהם לראות לאן הניסוח המרושל של החוק מוביל - בין אם זה רישום האבחנה "מסוכן לעצמו וסביבתו סיכון פיזי מיידי" כחלק מהאנמנזה (באופן אוטומטי, לצד כל הבבלת הפסיכיאטרי, מאז התיקון לחוק של '91) , ובין אם זה עיקום ועיוות המציאות בכדי להכניס כל נבדק שהוחלט לאשפזו בכפייה ,בכל מחיר, לקטגוריה של ה"מסוכנות" המיידית. אז לא, ד"ר ססר, החוק לא מתיר להכניס אנשים במצב כזה לאשפוז כפוי אלא במקרה הגרוע - לטיפול מרפאתי כפוי בלבד, וגם זה עם הרבה קרדיט על חשבון חירויות הפרט, ורק אם אין חלופה אחרת (אתה בטוח שאין? תוכל לעמוד בחקירה נגדית פה?) . לידיעתך, החוק (אם אינני טועה זה מופיע במסגרת החוק לטיפול בחולי נפש 91, אבל אולי זה מופיע במקום אחר - אך בודאות קיים בקודקס) - נותן לחולה סעדים המגינים עליו מפני אשפוז שווא כדוגמת זה שאתה מציע כאן. העונש שהמחוקק קבע בגין אשפוז שרירותי שכזה הוא 5 שנים (3 שנים נוספות על הפעלת אמצעי כפייה במסגרתו, בהתאמה, שמן הסתם יהיו תקפים כאן באופן מובנה כיון שכל האשפוז אינו חוקי). לדבר היו תקדימים בעבר (חיפוש פשוט באתרים המפרסמים פס"דים יתן לך שלל דוגמאות), ועל הרבה פחות מכך פסיכיאטרים ננזפו על ידי בית המשפט, מה גם שבכל מקרה תהיה חשוף על ידי אותו חולה לתביעה אזרחית שעלולה לעלות לך ממון רב. שבת שלום.

איך מתמודדים עם חוסר שקט? איך להתמודד עם מצב רוח רע? ועם מחשבות על החיים האם אני אצליח בחיים או לא? באיזה עבודה אעבוד? איך אתמודד עם קשיי החיים? גם אתם מתמודדים עם זה?

תראי תשובה מלומדת לא תקבלי ממני אני גם מתמודד כמוך...לכן אני אומר מניסיון לא משנה כמה הדברים קשים תיקחי אותם בקלות כמה שאפשר, הכול יבוא עם הזמן יש פתרונות לכל דבר, אם יש רצון הכול אפשרי.

הבעיה מגיעה כשהמחשבות משתלטות על החיים, הן הופכות למחשבות טורדניות ופוגעות בתפקוד היומיומי. לשם אבחון מומלץ להתייעץ עם פסיכיאטר. בהצלחה, ותרגיש טוב. נועה, מתמודדת.

ואחרי זה שאני אלוהים על כדור הארץ ובמקרה יש דברים שרציתי אותם והיו קורים לי בזמן ההתקף והמשכתי עם הרגשה אלוהית שאין מילים בשום שפה יכול לתאר איזה כיף היה לי והדבקתי את אשתי עם ההרגשה הכיפית במיוחד הסקס היה מדהייייייייים הכול היה אחרת הרי אני בגן עדן מה אתם רוצים ממיני בסוף כשקרה לי תאונת דרכים ראתה אשתי שלא הזיז לי ורציתי לתת את כל מה שיש לי לאחרים ואין ערך לשום דבר שלחו אותי בשקט לבית חולים והוכנס לי בראש שאני חייב אנשים חכמים מאוד כדי שיקבלו את מה שיש לי ולחלק אותו לעולם --הרי אני זה שמביא את האהבה והשלום וזה אמיתי מאוד....אבל בראש שלי ולזמן קצר...ד"ר אהוד החליט לאשפז אותי בכפיה לא הבנתי בהתחלה למה הרי הוא מונע ממיני להשלים את המסימה שלי לאחר מכן התחלתי לחוש את הירידה שכל מה שחשבתי עלו זה רק בראש שלי התחלתי שלב הפוך ממה שהיה לי שאני אפס אפסים ואני לא שווה כלום כמו תולעת והתחלתי עם בכי ודכאון חזק מאוד וסבל רב לי ולסביבה שלי והתעקשתי להשתחרר מהאשפוז לאחר שבוע למרות שזה לא היה נכון להחליט כך -אבל התעקשתי וגרמתי לכל מי שאני מכיר לקחת אחריות ולשחרר אותי מבית החולים כי דברתי כל הזמן בביכי ושאני סובל בבית חולים---לאחר שהשתחררתי המשכתי לבזבז את הכסף-ונשארתי עם מחשבות שאני יכול להשפיע על העולם--אבל התחלתי לעבוד על עצמי איך לשפר את מצבי גם בעזרת התרופות והכי חשובבבבבבבבבב לתקן את כל המחשבות שהיו לי בעבר --- כמו עניין של אני יכול להשפיע על אחרים -- ואחרי בערך חודשיים מההתקף חשבתי על לקחת סמים ומה שטוב אצלי היה ששאלתי את הרופא שלי שהייתי במעקב אצלה - ודברתי איתה על ההרגשה אני הרגשתי בהתקף ואני רוצה להרגיש אותו דבר -והתעקשתי הרבה על סמים כי לא היה לי שום חשק לשום דבר אבל לכלוםםםםםםםםםםם הייתי מכריח את עצמי לעשות סקס לבד לאונן כי לא היה לי חשק על אשתי למזלי לסמים לא התקרבתי אבל כל הרגשה ירודה בכל העולם היתה אצלי ולא הבנתי בשבל מה אנחנו חיים בכלל ואיך האנשים חיים ולמה?? המשכתי לסבול ואמרתי לעצמי אם לסבול אז לפחות לעביר את הזמן עם הסבל הזה ולא בביית שיהיה סבל מגוון פעם סבל עם המשפחה פעם סבל בבריכה פעם סבל עם הבת שלי פעם סבל באוטובוס והכל דבר התאמצתי בראשי שאני רוצה להנות מהסבל הזה נכון מאוד לקח לי הרבה זמן לפחות 10 חודשים אבל היום אני מרגיש שמח הייתי אומר יותר טוב ממה שהייתי קודם חושב על מה שטוב לי והכי חשוב אני ולאהוב את עצמי יותר מכל דבר אחר יותר מהבת שלי ויותר מאשתי ומאמא ומאבא כי רק כך אני אצליח לאהוב אותם נכון!אני עדיין בשיקום עצמי והמדינה עוזרת לי במה שהיא יכולה דרך ביטוח לאומי נכון אין לי ביטוח חיים ולא היה לי למרות שאני מציע לכל אחד ואת להציע לקרובים שיעשו ביטוח חיים אם אתה אוהב את עצמך באמת ואל תגיד שאין לי אחרת אתה לא אוהב את עצמך לדעתי . ליאת אם עזרתי לך ב 1 אחוז את שלי עשיתי וכיף לי עם עצמי שאני מתכתב פה בפעם ראשונה בסופו של דבר אני מחפש את מה שעושה לי טוב -----------כי דאגתי לכולם ונהייתי חולה שאני אדאג לעצמי קודם ------

ערב טוב הרבה מהתמודדים הסכיזופרנים (אני בניהם) גרים עם ההורים אני צעיר יחסית 23 והוריי מבוגרים מהמומצע אני לא מתפקד והוריי כן הרבה גם גרים אצל ההורים הרבה מעבר לגיל שכבייכול אמורים לפתח עצמואות ולגור לבד.. אני מקווה שאני לא יהיה מהסטסטיקה המרה זאת. לפי כול המחקרים והסטסטיסטיקה שאני מאמין שיש ולפי הכרותך במצב בריאות הנפש מה סוף של אותם חולים ביום שאחרי מות ההורים? ואיך מתמודד בנדם שסובל כבר ממחלת נפש כרונית מול אובדן בייחס לשאר האוכלוסיה?

שלום. זה נכון שלהרבה אנשים המתמודדים עם סכיזופרניה יש קשיים בניהול חיים עצמאיים בשל מגוון סיבות (כגון הסימנים השליליים, הפגיעה ביכולות קוגניטיבית מסוימות וכד'). לכן הוקם בארץ מערך השיקום (חוק שיקום נכי נפש בקהילה שנת 2000). דרך מערך השיקום ניתן לקבל עזרה במכלול נושאים המאפשרים חיים עצמאיים תוך הפחתת התלות בהורים, כגון עזרה בדיור, תעסוקה, לימודים, חיי חברה, קורסים ועוד. מחקרים מראים שהשיפור בתפקוד לא רק מביא לעצמאות טובה יותר, אלא גם משפר גם את הסימנים של המחלה כמו גם מדדים של בריאות גופנית. כדי לקבל נידע נוסף יש לפנות לעובד/ת סוציאלי/ת. באשר להתמודדות עם אובדן - למרות שהנושא לא אמור להיות רלוונטי כעת (אתה הרי רק בן 23), אומר כמה מילים - ההתמודדות עם אובדן הורים הוא קשה מאד לכל אחד. כשיגיע היום הזה בעתיד הרחוק - ניתן להיעזר בליווי פסיכולוגי דרך גורמי בריאות הנפש. בכל אופן לא צריך לחכות ליום הזה כדי להתחיל להשתקם ולפתח מיומנויות של עצמאות. בברכה, ד"ר אהוד ססר