קשה לי במציאות של היום

שלום מישהי, בקריאה אנושית, לא מקצועית, האכפתיות שלך מאוד מרגשת. מבחינה קלינית, לעומת זאת, יש בעייתיות שאינה קשורה כל כך בתנאים הסביבתיים הקשים שאת מתארת אלא יותר במבנה האישיות שלך. את מתארת מצב שבו משהו לקוי בהדחקה שלך, כלומר, את מודעת לדברים שבדרך כלל אנשים מדחיקים כדי להמשיך בחייהם. למעשה, יש כאן גם דיכאון במידה מסוימת, עם נטייה בולטת להאשים את עצמך (כמו במקרה עם הנגן ברחוב) וגם הפרעה טורדנית-כפייתית ( OCD ) שמתבטא בסידור ובניקיון הקפדני של הבית כדי למנוע אסון. את שואלת אם המצב "מצריך" טיפול. אני לא חושב שהוא "מצריך" במובן זה שלא נראה לי שיקרה לך משהו יותר גרוע ממה שקורה עכשיו, אך טיפול בהחלט יכול לעזור לך להגיע לאיכות חיים הרבה יותר טובה. נראה לי ששילוב בין תרופה ממשפחת ה-SSRI (השכיחה ביותר בשימוש היא ציפרלקס) שמעכבת ספיגה חוזרת של סרוטונין במוח ובין טיפול פסיכולוגי בעיקר בגישה קוגניטיבית-התנהגותית (CBT) היה יכול לעזור לך מאוד. הטיפול התרופתי נחשב תנאי הכרחי בטיפול ב-OCD שבלעדיו יהיה קשה מאוד להגיע לתוצאות בטיפול הפסיכולוגי. התרופה גורמת ל"אדישות מבורכת" במקרה שלך שתהווה תשובה לחשיבה הקטסטרופלית (הציפייה המתמדת לאסונות) והטיפול הפסיכולוגי ייתן לך כלים שבמשך הזמן אם תתרגלי אותם תוכלי להפחית את המינון של הטיפול התרופתי, בפיקוח פסיכיאטר. עד כמה זה חריג? השכיחות של OCD בעולם היא 1.1%-1.8%, כשנשים נוטות לסבול מההפרעה קצת יותר מגברים , והשכיחות של דיכאון מהסוג שאת מתארת הוא בסביבות 1.5% מהאוכלוסייה, כשנשים סובלות ממנו פי 2 יותר מאשר גברים, אם כי ההערכה היא שכ-20% מהאוכלוסייה סבל, סובל או יסבול מדיכאון לפחות פעם אחת בחיים. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il