כיצד מפחיתים חרדת ביצוע באופן בהול.....

ד״ר גידי היקר, אני אמורה להכין ולהגיש מסמך כבד לעבודה, עוד יום וחצי. הזמן שקבעתי עם המעסיק לביצוע המשימה - שבועיים, בהחלט אמור היה להספיק. ספויילר - הנה אני יום וחצי לפני הגשה, עדיין לא הצלחתי לכתוב כלום. פיסקה אחת בקושי... למה? הכל. כל התירוצים כולם. אומנם יש קשיים אמיתיים בתקופה זו, אך בסופו של דבר, לא מאמינה שזה מצדיק את מצב ההתקדמות הכה רשלנית של המסמך הזה... אז מה היה לי בשבועיים האחרונים - התינוק שלי היה חולה הרבה לאחרונה... לא ירד לי מהידיים, לילות לבנים וקשים, גם נדבקתי ממנו... וכבר שבועיים לא ממש עובר לי, כי אין מנוחה פיסית ונפשית. היחסים עם בעלי הדרדרו מאד מאז לידת בננו השני. נוכחותו מלאת הכעסים, האשמות וביקורת... הביאו אותי לתחושות קשות ביותר של חוסר אונים ויכולת ובשלב מסויים הרגשתי מרוקנת לחלוטין. ממש תחושה פיסית, כמו נופלת לתוך בור שחור ללא תחתית... שאני לא יכולה יותר לשאת את הכאב הנפשי שבחיים האלה, מתענגת על מחשבות של המתת חסד. שם הבטחתי לעצמי שלא להתאבד, כדי לא לעשות עוול לילדים שלי ולשמור עליהם הכי טוב שאני יכולה. לא מוכנה שיסבלו כמוני, רוצה להישאר לוודא שכך יהיה. (במקביל המוח הלא חברי שלי אומר לי שגם זה תירוץ כדי להמשיך לחיות אבל צריך משהו גדול מהסבל כדי להחזיק וזו האהבה לילדים...) פניתי לעזרה מקצועית. קיבלתי ציפרלקס במינון שהלך וגדל... התחלתי ללכת לפסיכולוג... עם זאת היחסים שלי ושל בעלי הגיעו לשיאים חדשים של שפל דווקא ובמיוחד בשבועיים האחרונים הללו, בהם אני אמורה להיות בריכוז שיא. התפללתי והתחננתי ליותר הבנה ותמיכה, על מנת שאוכל להצליח בפרוייקט זה בעבודה... ההפך המוחלט קרה איתו. ואני יודעת שזה לא אמור להיות משנה, בסוף, האחריות לביצוע מוטלת עליי. פרט נוסף קטן ולא מפתיע של רקע... גדלתי קשה. אבא אגרסיבי, קר ואלים שלא רואה דבר מלבד המטלה שיש לבצע וכל האמצעים כשרים. כל הילדות תהיתי אם הוא בן אדם, אם יש לו רגשות כמו כולם או אולי הוא זן אחר ולא מוכר. אמא נוירוטית, חונקת, היסטרית. גם מרביצה מידי פעם אך הקושי האמיתי מולה היה מפגן הרגשות הקשים שלה ולא הפיסי. ושוב לעיניין העבודה. תמיד היו לי ספקות לגבי יכולות הביצוע שלי בעבודה, הן בגלל התחום הריאלי שאינו קוסם לי ואליו התגלגלתי, והן בגלל הפרעות באישיותי של קושי קיצוני לעמוד בזמנים. (אני תמיד מאחרת. תמיד. לכל מקום. אולי תפצח את התעלומה ותגיד לי למה?) איכשהו הבוס כל כך מאמין בי ומביע הערכה לתוצריי שאיכשהו בולע את הצפרדעים שלי ונתן לי את ההזדמנות הזו בעבודה.... הזדמנות שאני הולכת לפספס בענק עם אות קלון, אם לא אצליח להזיז את עצמי למחשב מייד ולא לזוז עד שאסיים.... על פי הפידבקים בעבודה ומהסביבה אני אמורה להיות מאד בטוחה בעצמי... אני לא. עמוק בתוכי כל הזמן נדמה לי שזו סתם הצגה שאני משחקת כדי לשרוד, לספק את הסחורה, זו לא אני ובמוקדם או במאוחר יעלו עליי, על התרמית. לציין שהבוס אמר לי בעבר כמה וכמה פעמים שאין עוד אנשים בחברה ובכלל באיכות שלי, שמסוגלים להוציא מסמך ברמה שלי ומפרגן לי רבות בהקשר זה. על פניו אני אמורה להיות רגועה ובטוחה בעצמי לא כן?.... כמובן שלמרות הסופרלטיבים, הוא סובל מאד מחוסר היכולת שלי לעמוד בזמנים ולהציג תפוקה בקצב סביר... וכעת, אני לא מסוגלת להרים את עצמי ופשוט לעשות את זה. כל הזמן רק חושבת על העבודה, כמה חשוב שאצליח להוציא משהו, כל דבר, שאנשים תלויים בי. שהבושה תאכל אותי עוד יום וחצי כשאגיד לו שאין לי כלום. אפילו לא טיוטא ראויה. אעשה צחוק מעצמי ואחסל את עצמי שם סופית. שלא לדבר על זה שאתקע אותם באמצע תהליך חשוב... הכל ידוע ונידון בכפייתיות אצלי בראש. אבל אין התאמה לפעולה. אני תקועה, קפואה, חלושה, הראש שלי לא בהיר, מלא עננים... מה עושים?!!! ככה מעכשיו לעשיו?!! איך קמים? איך פשוט עושים, בלי לחשוב כל כך הרבה, כמו מכונה שפשוט פועלת וזהו (כאן אני קצת מקנאה באבא שלי חח), אין כלום. אולי יש איזה תרגיל, מנטרה, מחשבה להחזיק בה... בבקשה בבקשה, אם תוכל לזרוק איזו עצם....בהקדם.... תודה רבה מראש!