תקוע בקריירה שאיני אוהב אך גם לא שונא, חש אבוד

שלום רב פרופסור רובינשטיין. אני בן 44 נשוי+1, ומבולבל מאחורי קריירה נאה גם אם לא מזהירה של 20+ שנים בהייטק. הגעתי לתחום כברירת מחדל, אחרי שלא מצאתי (עד היום) תשובה לשאלה מה ארצה לעשות כשאהיה גדול. הסתדרתי לא רע, השכל ומוסר העבודה שלי חיפו על היעדר תשוקה. בהווה המצב הוא: הודעתי לבוס שלי שאיני אוהב את העבודה ואת מקום העבודה, מה שיוביל בקרוב להפסקת העסקתי בדרך זו או אחרת, כשלחלוטין לא ברור לי אם אני מחפש עבודה אחרת בתחום רק במקום שיותר יתאים לי (כפי שהיה לי בעבר) או שלא. אין לי מושג מה אני רוצה כרגע. אני רק יודע שאני מתפטר, שקשה לי להביא את עצמי לחפש עבודה דומה חדשה, ושעול הפרנסה כולו עלי (לאשתי אין הכנסה). באופן רחב יותר, אני מרגיש ש"הלכתי לי לאיבוד" אחרי שנים רבות של עיסוק בתחום שאמנם פירנס אותי יפה, הפעיל לי את הראש, אבל לא סיפק אותי רוחנית. איני יודע אם אני יכול להמשיך לעבוד בגישה כזו, או אם כן מה יהיה המחיר הנפשי. אני גם מרגיש "אנדר אצ׳יבר" - מפרח טייס עם ציון פצצה בפסיכומטרי הגעתי להישגים צנועים של חסכונות נאים (אבל לא דירה), נישואים מאושרים עד כה (אבל פחות ילדים משהייתי רוצה), וקריירה של חפ"ש נצחי (בעיקר מרצון) בהיי טק. בהרגשתי לא תרמתי שום דבר משמעותי לעולם עד כה (לא כולל הילדה המקסימה שלנו). שאלתי: איך אני ממשיך הלאה בהרגשה אחרת? או ליתר דיוק: מי או מה יכול להנחות אותי כך שבסופו של תהליך אמצא תשובה לשאלה הראשונה, או לחילופין שאפסיק להיות מוטרד ממנה (ואסתפק במה שיש לי בידיים). מי יעזור לי להחזיר את נשמתי האבודה, או לחילופין מי יוכיח לי שלמרות הכל היא לא אבודה? אני רוצה לשמור על המשפחה, לא לאבד את התחתונים ולא לאבד את נשמתי. אני מניח שיכולתי לכתוב בקיצור: משבר גיל ארבעים :) תודה מראש!