יעילות של טיפול באובדן

שלום רן, אני משתתף בצערך ומסכים אתך שאין זה הזמן המתאים לטיפול פסיכודינמי. בישראל זו עדיין ברירת המחדל של רוב הפסיכולוגים, בין היתר משום שזו הגישה היחידה הנלמדת באוניברסיטה. גם הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי אינו מתאים למצב של אבל, משום שהמחשבות והרגשות השליליים הם טבעיים ונורמליים. על המטפל להיות אתך באבלך, מצד אחד ולהיות מספיק אקטיבי בהפעלתך כדי למנוע התפתחות דיכאון או אבל כרוני, מצד שני. יש בהחלט מקום לעבד את האובדן הנוכחי ולאפשר לך לדבר על אשתך האהובה, אך לא הייתי ממליץ לנבור בעבר, כפי שאתה כותב. מחקרים רבים מצביעים על הנסק ש"חפירה" (runination) כזו עחולה להזיק: https://www.giditherapy.co.il/?p=234 הואיל ואתה מתאר קשר טוב עם הפסיכולוג, קיים מקום להעלות את הדברים בפניו. הוא בוודאי לא יפסיק את הטיפול בך, אם כי אינני בטוח שבטווח הארוך גישתו תשתנה. הזיכרון הכואב תמיד יישאר, אך כדי שהאבל לא יתפתח למלנכוליה (אם להיתלות באילנות גבוהים כמו פרויד ובמסה המפורסמת שלו "אבל ומלנכוליה"), הייתי ממליץ לשקול גם הפעלה התנהגותית, בצד עיבוד האבל: https://www.betipulnet.co.il/lexicon/Behavioral_activation/ אתה מציין, בצדק, את הסגר כגורם סיכון נוסף וזו סיבה נוספת להמלצתי. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co il