אכזבה
דיון מתוך פורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות כפייתיות
אני אמא לשני ילדים בגילאי 6 ו3. ביתי נכנסה השנה לכיתה א' ואני לא יכולה להתמודד עם זה. החברות שהיו לה הפכו לאויבות. רציתי להעביר אותה כיתה ולא הצלחתי בזמן. לא הספקתי לקנות לה בגדים כמו שרציתי וגיליתי שהיא לא מוכנה ריגשית ונפשית לבית ספר. היא הייתה ילדה שהשקעתי הרבה מבחינת לימודים אבל כנראה לא מספיק ופתאום הבית ספר נפל עליי בבום ואיבדתי את הקצב שלהם ואין לי חשק ליצור קשר עם בית הספר ואו המחנכת. בנוסף, בית הספר מעלה בי רגשות שליליים לגבי הקריירה שלי כמורה שרציתי להיות. יש שם דמויות שקשה לי לפגוש שהיו איתי בבית ספר שלא צלחתי בעבודתי. יש לי חלום כל יום שהבת שלי תחזור לגן ולכן אני לא מצליחה לאסוף את עצמי ולשבת איתה על לימודים. הייתי רוצה שהכל יתקתק. ובקשר לבן הוא בן שלוש עוד מעט אבל עדיין לא גמול ולא יודע לשחק במשחקים דידקטטיים או ליצור קשר עם חברים ואת הגן שלו אני לא אוהבת. רציתי להעביר מסגרת אבל לא הספקתי בזמן. ועכשיו אני צריכה להעביר לגן עיריה והוא לא מתאים. אני כל הזמן שקועה במחשבות הללו בלי לעשות כלום וכל החיים שלי משום מה נעצרו כאילו אומרים לי אם הילדים הם כבר לא ... אז אין חיים. אני מרגישה גמורה ועצובה. לפעמים אפילו חושבת על מחשבות לסיים את חיי בהרגשה שלא צלחתי את תפקידי כאמא ו/או כאדם. אני לא רוצה לראות את הילדים שלי סובלים בעולם הזה. יש לציין שהייתי לוקחת אותם בבוקר לגנים ועכשיו האבא עושה זאת וחוזר בלילות וקשה לי עם זה והמשפחה שלנו נהרסה פשוט. אני מרגישה בודדה, עצובה ומאוכזבת וקשה לי להתמודד. אני לא יכולה לחשוב שאני מכשילה את הילדים שלי. איך מתמודדים עם זה? האם זה אבוד?
שלום אימא, מתיאורייך עולים שני נושאים בעייתיים: (א) קושי גדול להפריד בין הצרכים שלך והצרכים של ילדייך (ב) חוסר שביעות רצון שלך מחייך, שאינה קשורה ישירות למה שקורה עם ילדייך כעת, אלא יותר "מולבש" עליהם כרגע. המפתח להורות טובה היא הפרדה רבה ככל האפשר בין הצרכים של ההורה והצרכים של הילד. חלק מההשקעה שהורים משקיעים בילדיהם מהווה תגובה ללחצים חברתיים ואינו נעשה באופן ישיר לטובת הילד. למשל, הישגים לימודיים של הילד אינם מנבאים בהכרח בריאות נפשית של הילד בעתיד וחשוב יותר הקשר הרגשי בין ההורה לילד וקבלת הילד בצורה לא שיפוטית ובלתי תלויה בהישגיו (אלא אם כן מדובר בתופעות קיצוניות כמו כישלון בלימודים, נשירה מביה"ס, היעדרויות רבות וכד'). בנוסף, את משתמשת בביטויים סוחפים ודרמאטיים (למשל, "המשפחה מתפרקת", "אני לא רוצה לראות את הילדים שלי סובלים בעולם הזה"), המעידים על הכללה מוגזמת של מחשבות שליליות. לכן, יש לי חשש שהבעיה , או לפחות חלק ממנה, היא בינך לבין עצמך והטיפול בכך צריך להיערך בעזרת איש מקצוע שיטפל בך. לא תוכלי להיות אימא טובה בלי שתהיי מסופקת בעצמך, פרט לכך שמגיע לך להיות אדם מסופק, גם ללא קשר להיותך אימא. המסר שלי אלייך - הרפי מהילדים, הם יסתדרו בעצמם הרבה יותר טוב מאשר את חושבות ופני לטפל בעצמך. ילדייך ללא ספק יעדיפו אותך מאושרת, ובעיקר שמחה בחלקך. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il
הילדים שלי מאוד זקוקים לי אין ספק. הילדה שלי סובלת מהתעללויות רבות בבית הספר ואין לה חברים וזה מאוד כואב לי. תמיד אמרתי לעצמי שהבת שלי לא תסבול את מה שאני עברתי שהייתי ילדה והנה הגורל צוחק עליי. בנוסף, אני לא עוזרת לה בלימודים כי אני לא מקבלת את העובדה שהיא גדלה ובבית ספר כבר. אני בכלל מרוחקת ממנה וזה מצער ומאמלל אותי יום ולייל. כי היא הנשמה שלי האהובה. והבן שלי המתוק צריך לעבור לגן עיריה ובפעוטון צוחקים עליי ומתייחסים אליו שונה וגם לו אין חברים והוא לא גמול ושונה מהאחרים ואני סובלת מזה. מה שעצוב הוא שאני בתפקידי כמורה לימדתי כל הזמן את הבת שלי וחלמתי שהיא תהיה תלמידה טובה אבל עם אמא שלא דואגת למחברת אפילו זה נראה לי לא טוב בנוסף הבית שלנו לא מתפקד ואני עצובה כי בעטתי בקריירה שלי ופגעתי גם בבעלי וגם רציתי מאוד שיהיה לי עוד תינוקת בבית ובדיוק עכשיו כולן מסביבי יולדות בנות. הכאב בלב מציק לי. דרך אגב כתבתי פה לפני כמה שנים שלא היו לי ילדים על כמה אני רוצה אותם אירוניה??????????.
מנהל פורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות כפייתיות
