לחץ אישי בעבודה מעמית בוגדני

סיפורי די פשוט. אני עובד במסגרת חברה כלכלית לא גדולה. כאשר הייתי ותיק בא עובד בגילי והתחיל לעבוד במחלקה אחרת. מקום מושבו היה צמוד אלי עקב בעיות ארגוניות. התחברנו. הוא כל הסמן התלונן על אחד המנהלים הבכירים שעבד עימו. אני פעלתי בגישה מקצועית ודי נטרלית ואפילו חיובית. ציינתי שזו גישת עבודה מסוימת שיש גם לה מקום ולא נסחפתי אף פעם אחרי ביקורת נוראה עד כדי מרושעת פוגענית אידית שהשמיע בפני על אותו מנהל בכיר שאיתו הוא עובד בכפיפות. היו לו מחשבות לעזוב לתבוע על עוןלות וכספים. אולם בגלל שינויים משפחתיים שקרו לו פחד לאבד את העבודה והפך ללקקן של המנהל הצהיר בפניו שהוא מעריץ שלו וסיפר לי בעצמו על השינוי. הוא תמיד ציין בפני שמנהל זה אומר עלי דברים איומים ולמרות שאינו מנהלי הישיר הוא סולד ממני אישית ובכלל. מספר חודשים המגע מצדו לאחר המהפך שעבר התרופף מאוד. אפילו סלידה מסוימת. ואז באה בעיה שאין דרך אחרת להסביר אותה. העמית עשה פעולות מאחורי גבי מול המנהלים שלי ושלו בדרך בוגדנית הביא לתשומת ליבם עובדות וסיפורים כולל הפנית תשומת הלב לדברים טבעיים שבד" כ שגרתיים. התוצאה הסטה קשה נגדי והחלו צעדים של התלבשות עלי האשמות מופרכות צמצום בתנאי העבודה. דבר לא ממש נשתנה אוביקטיבית. המיקוד בי גורם לכך שהמנהל שלי מובל על ידם וללא סיבה. איבדתי ריכוז בעבודה. אני מבודד חברתית קצת. המעט שיש זה כבר אחרי שמועות וכו. אני פועל על מינימום מעט כועס על הבוגדנות ושמח שתמיד הייתי חיובי בגידתי עם העמית לגבי מנהלו. עדיין הנזק קרוב לאיבוד מקום העבודה. אני נמנע מלשוחח עימו וגם לא מסוגל ערכית להשתמד בכל מה שהוא אמר עליהם בפני. זה לא הסגנון שלי. מה כבר יצא מלהאשים. אני שותק כי זה חסר משמעות עתידית. אבל זה הוביל לפגיעה לגתי בלתי הפיכה. אני לא מעוניין להעלןת זאת בפניו כלל. וגם לא לעסוק בזה כי זה רק יזיק יותר. אבל המצב בכי רע. הפעולה בעקיפין שלו הצליחה והתוצאה קשה. זה סוג של בוגדנות מהמכוערות אבל אני מצליח להכיל זאת. יותר מכל מוטרד מהעדר היכולת והרצון כבר לעסוק בזה במובן של לנסות בכלל להסביר כי הרי הנזק נוצר בעקיפין לעורג את ענייני אצלם. ועל זה התלבשו דברים בענייני עבודה. אני שוקל פשוט לעזוב. זה קודם כל סוגר אופקי התקדמות שם. וכן זה מתח בלתי נסבל פנימי כמובן. אז למה לחכות? קשה לי לקום וללכת מסיבות כלכליות. והתחיבות אישית גם. זה לא לפה ולא לפה. ניטרלטי את הסיבה של העמית ומעשיו. נקודה. עכשיו אני מול מצב. הקושי הוא מה טוב ונכון בין שתי ברירות עם מחיר. לא כועס כלל על התסריט עצמו שהוביל לכאן. אלא מנסה להתמודד עם המצב כנתון. הנשיאה של הקושי בעיקר הנפשי בהשארות או המחיר והבלגאן הכלכלי. שהוא פחות מדאיג. מהפך לאחור מתקן כבר לא יהיה. בנוסף העמית שכבר ניפגשים המקרה זה מתעלם. בוגדנות במיטבה. נו מילא. אם היה אחרת הייתי מןפתע. זה מצב מתמשך וזה מקשה עלי גם נפשית בינתיים לא פיסית.