בתהליך

אני גיליתי לעצמי לפני שנתיים שאני מכור לעבודה. וורקהוליק. אבל לא מובן הטכני בלבד אלא בסטטוס המחשבתי. למעשה נהייתי ער לכך שמרבית הזמן המחשבתי הוא סביב העבודה. גם בשעות הפנאי הכל היה מחשבות על עבודה. נקודת השינוי קרתה שהבנתי שאני לוקח התחייבויות לשנים של עבודה בסגנון כזה. זה קרה בעקבות שיבושים שקרו עם עמיתים לעבודה שחשתי שאינם מסורים למשימות כמוני. שמתי לב שהם למרות העומס מצליחים להתנתק ואני בהמתנה כל הזמן. הבנתי שאני שונה ושהמצב הוא שאני לא מרפה ממחשבה על העבודה. אולם כיוון שאני לא הצלחתי להפריד מחשבתית בין עבודה למשהו שאינו עבודה ובעיותיה החלטתי להכניס את עצמי לתהליך גמילה על ידי כך שהפחתתי את כמות המטלות והנושאים בעבודתי. אני פרילנסר. זה כמעט שנתיים ככה. בשלב הגמילה זה היה נורא אני לא במצב עבודה והמוח עסוק בעבודה. גם שהמטלות פחתו זה המשיך עד לשלב מגוחך שבעיות קטנות העסיקו אותי כי זה מתחום העבודה. רק לפני זמן לא רב נוצרה פריצת דרך לא נכנעתי לצורך ליצר מטלות עבודה. ובבת אחת הרגשתי פריצת דרך במחשבה רוב המחשבות עברו לאיך להינות מהזמן שהתפנה כאילו המוח התרוקן מהדיסקט הישן. התחלתי מעשית למלא את הזמן מתוך התעוררות ספונטנית בהנאות פנאי מקניות ספרים טיולים קצרים ונסיעות. אני כמעט מתמכר לכיף שבזה. כעת נצרב לי במח שאין כל דרך חזרה למצב הקודם. אני מרגיש שאני בצד הדני המנוגד לוורקהוליזם. מתמכר להנאה של חוסר יעדי הצלחה בעבודה. פשוט ככה. מרוויח פחות וזה לא אכפת לי. השאלה איך לשמר את תחושת הסף הטובה שהשגתי כי הגבול דק ובכל זאת לחזור לעבוד או שבכלל אין בעיה עם המצב שלי כרגע. לי זה נראה שמצבי כיום זה המצב הנכון לחיים תקינים. הגוף ממש מגיב טוב לסדר הזה. אבל זה מאוד לא מקובל. אני סקרן לדעת איך ליצור סינטזה בלי לאבד את התחושה הנכונה שעמלתי קשה להשיגה . ההרגשה שהשגתי שפשוט נעים לי עם המצב כפי שהוא כיום הקצב המרחב. מהכירותך עם הנושא זה מצב שיכול להתקיים לאורך זמן או שיש סוג של שילוב בלי לחזור למצב מחשבתי וורקהולי.