מהי מידה סבירה

שאלתי היא כיצד לדעת מה מידה סבירה . אני מודע לאופי הטורדני כפייתי מחשבתי שאני חווה. זה נוגע בעיקר בשני תחומים במסגרת העבודה ובתקשורת עם אנשים. אני מגדיר את זה כך, שאני מעבד את המידע והתכנים גם לאחר ברור לי שזו חזרה שאין בה תועלת פרקטית. בעבודה כל פעולה משימה גם כאשר הסתיימה ובהצלחה למשל מענה להודעה אני חוזר לקרוא את הדבר שוב ומקבל חיזוק מכך שזה הצליח להשיג את התוצאה בעצם המענה. ראיתי בזה חיזוק פנימי אבל אני יודע שזה מעבר לנדרש פרקטית אבל לא נפשית. אבל יש לי מודעות ושליטה על התוספת והערך המוסף שלה למוטיבציה שלי מעין חיזוק עצמי. אבל זה בוודאות מעבר לנדרש אם מודדים ביחס למועד סיום הפעולה. כאילו העיבוד של הדבר לא הגיע למיצוי ואני מחזיק בו עד לרגע שזה נעלם באחת. בדיוק כך עם אנשים אני מתפקד טוב בתקשורת מקשיב ועונה לעניין. אבל מעבד את התוכן לאחר מכן עד שאני מרגיש שהבנתי מה קרה ומה התרחש מעבר לסיום האינטרקציה עצמה. פעמיים רבות מתגבשת הבנה על אופי ההתקשרות לצורך של הגדרת יחס וגבול ואופי האדם ומבי מידת הקשר שיש לי איתו / איתה, מעין עדכון סטטוס בעיקר נוטה לסווגו בהגדרת טיפוסים. בנוסף מידת הטורדנות היא שנותר רושם האדם זמן נוסף גם אחרי שנסתיימה האינטרקציה. זה כמו מחשבה דביקה אבל ברגע מסוים זה נעלם באחת בעיקר שאני חש שהצלחתי למקם את האדם בהגדרת הסטטוס שלו תחת עקרון שהרגשתי שהוא לעזר שבעבר אימצתי. עקרון הגדרת הערכה וקביעת עקרונות ערכים ותגובה למצבים כדי לא כל פעם ללמוד מחדש מה קרה עכשיו. בעיקר קביעת עמדה ערכית ביחס למצבים עם הסביבה. העיבוד של האינטרקציה מתחבר חי לזה וכן עוזר לי לשחרר את המחשבה תוך תחושה שהדבר הובן לי ואני מוגדר נכון עם גבולות מתאימים. אני בהחלט מודע שהחזרות מעניקות סוג של שליטה אך יש שחרור שלהן כמו שתיארתי. האם המדד הזה הוא הגדרה של מידה סבירה של חזרתיות ובעיקר אם הסיום משמש לערך מוסף חיובי פרקטי? אין לי את הפשטות של - היה- קרה- הסתיים. זה גם יוצר חוסר סנכרון עם הזולת ששוכח את רוב הדברים אצלי זה נותר בזיכרון. לעתים זה מועיל בעיקר בעבודה עם אנשים במתן יחס יותר אישי. אבל זה בגדול לא ממש מקל עלי וגם לא על הסביבה.