התמודדות מעשית

כפרפקציוניסט ובעל אופי כפייתי במשך שנים רבות הייתי עושה כל הזמן. כל דבר בכל תחומי החיים היו משימות. כל דבר היה יעד להשלמה ובצוע. מחשבון טלפון שגוי ועד פרטי קוביות נייר כולל משימות גדולות בעבודה שהניבו גם תוצאות והשגים. נחשפתי בשנים האחרונות להגדרות של דויינג וביינג עשיה והויה. זה היה רעיוני ולא חדר למעטפת התפקודית שלי. ברגע מסוים עקב שינוי במימד המקצועי ומות הורה חל בעבוע פנימי שמשך אותי להיפוך תפקודי. לפני כל פעולה אני שואל אם זה בעל ערך ומשמעות לטווח ארוך וערך אמיתי או שלא יזכר בכלל. מצאתי את עצמי מוותר על הרבה מאוד משימות ! מועד הבית דרך נהול פורצדרות טכניות כמו בחירה של הטוב ביותר בכל דבר. זו לא פשרה מחולשה פשוט החלטה עקרונית. לצאת ממעגל העשיה הדויינג הבלתי נפסק. אבקש לשאול האם במעבר כזה לא מתגבשת התנגדות פנימית להעדר העשיה שהייתי נוהג בה כיום זה הוסבר לי כמנגנון הרגעתי מסויים, והתנגדות פנימית לשינוי לסלקטיביות בבחירת משימות, ויכולה להתעורר באופנים שונים בחיים? כי יש תחושה כל הזמן של בעבוע של התעשה, אני מרגיע אותו והוא נחלש. אני יחיה עם הבעבוע הזה כל הזמן? מצאתי בנתים בכך דרך בריאה לא לחזור על לופים אינסופיים כבעבר. עדיין ההתנגדות לשינוי מקבלת ביטויים במחקרים? בקליניקה? חזרה אחורה זה לא בתוכנית. מה הלאה למי שמתמודד מול לופים מתעוררים?