פורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות כפייתיות
מנהל פורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות כפייתיות
יודע שרבים אומרים שהאבחנה לא חשובה וחשובה הדרך/הטיפול, אך משהו בי זקוק לזה/כדי שאדע עם מה אני מתמודד. מה סיכויי להיות בדיוק כמו כולם, לפתח עצמי חזק, לפתח קשרי חברות ורצונות משלי לפני כ20 שנה, בסוף התיכון עברתי התבגרות- חרדות לבריאות ומוות ומהעתיד המלוות בO.C.D על רקע תלותיות גדולה בהוריי. טופלתי בפקסט ובשיחות ע"י מטפלים פרטיים. במכתב לצבא הפסיכיאטר ציין o.c.d והפרעת אישיות תלותית-נמנעת. לאורך השנים היו מעט מקרים של חרדות (דיכאון תגובתי) וטופלתי בפאקסט במינון נמוך. כיום, לאחר מות הוריי אני מתפקד בעבודה ובבית אך עם קשיי התארגנות-ניהול זמן, ריקנות וקושי בפיתוח יחסי חברות- נמנע מפיתוח קשרי קרבה, כל דבר שיאתגר אותי מלבד עבודה-התנהלות בבית. בשנה וחצי האחרונות פניתי למרפאה צבורית ושם האבחנות היו מאוד לא ברורות, כנראה משום שהתפקוד יחסית גבוה. האם ניתן לבצע הערכה מדוייקת למרות שכיום במצב טוב- שאדע להעריך את מצבי. מי מבצע אבחון אישיותי- כיצד ניתן לדעת אבחנה כמה שיותר מדוייקת אם יש כזה דבר. מבקשותיי מהרופא קבלתי תשובות לא ברורות, דוגמת קויים אישיותיים וכדומה. אשמח לעצתכם/הכוונתכם מבולבל מתשובות אבחנה לא ברורות כיום- האם ניתן להגיע לאבחנה מוחלטת/ברורה
שלום זקוק לתרופות, מרוב פרטים, שכחת לציין את גילך, מה שנראה לי משמעותי מאוד לאור השאלות שאתה שואל. לא הייתי אומר שהאבחנה לא חשובה, אלא שבמקרה שלך אין לה קשר הכרחי לטיפול. ככל שמדובר בטיפול תרופתי, התרופה אינה יודעת להבחין בין חרדה שהיא חלק מ-OCD, למשל, לבין חרדה חברתית הנובעת מהפרעת אישיות נמנעת, המעכבת יצירת קשרים חדשים, למשל, כך שטכנית, עצם הפחתת החרדה יעילה בהתמודדות עם החרדה הנובעת מהפרעות שונות. עם זאת, לפחות נכון לאבחנות הקודמות, נראה לי רצוי שהטיפול הפסיכותרפויטי יכלול טיפול קבוצתי לצורך זיהוי הגורמים המעוררים בך חרדה חברתית בזמן אמת בתוך הקבוצה הטיפולית המדמה מצבים חברתיים מהמציאות. גם אם האבחנות כיום קצת שונות, הדבר לא נראה לי קריטי לגבי בחירת הטיפול. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
שאלה המסקרנת אותי: אני בסביבות גיל ה-60 מרגישה צורך עז לאחרונה ובלתי נישלט לשמוע זמרת שאהבתי בילדותי, מרגע שאני מתעוררת מהשינה ועד לכתי לישון בשעה מאוחרת לשמוע אותה ונהנית מאד, ומרגישה צורך לשמוע בכל מקום: בעבודה, בבית, ברכב, באירועים , פשוט התאהבתי בה ובקולה (לא בצד המיני כמובן) ואני לא מרגישה שובע וזה חוזר על עצמו מידי יום ביומו. מה זה האובססיביות הזאת שהשתלטה בי? האם זו הגזמה בגילי לשמוע כל יום וכל היום אותו זמרת?! או שזה נורמלי. אני מתפקדת רגיל, אך מרגישה צורך לשמוע אותה כל היום. כמובן, שלעיתים הולכת גם להופעות שלה. פשוט התמכרתי. האם זה נורמלי בגילי? האם זה מראה על בעייה?? תודה על המענה שאקבל.
שלום ענת, אל תחפשי בעיות איפה שאין ותיהני מהזמרת האהובה עלייך (הרי זמרות של היום ממש אי אפשר לאהוב :) וקצת יותר ברצינות: אין כל חובה לגוון. מחקרים אמנם תומכים בערכן של יצירתיות ומקוריות, אך לא פחות מכך בערכה של שגרה כאמצעי להפחתת חרדה (את הממצא הראשון פשוט יותר מפרסמים). בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
שלום רב !! אני מקווה שהפורום כאן יענה לי על בקשתי ושאלתי . אז ככה אתחיל שאני נוטל תרופות פסיאטריות עם הטבה טובה . . כמו"כ נוטל כל בוקר נקסיום 40 מ"ג . ביקשתי מהרופא להפחית לי מינו ן ל 20 מ"ג מינון זה נוטל כבר ב 4 ימים האחרונים אציין שהכדור היא נגד צרבות מהם סבלתי . שאלתי היא האם אני אסתדר עם כמות שכזו ? דבר נוסף עקב נטילת תרופה בשם לפונקס שגורמת לי ביו הי תר לעצירות ממש קשה וכרונית .. אשמח לקבל מכם עצה להמשך כי זה מאוד מגביל אותי . תודה רבה למשיבים שבת שלום תגובה
שלום אייל, אני מצטער אבל אינני רופא והפורום אינו עוסק בטיפול תרופתי. התייעץ עם הפסיכיאטר שלך ו/או בפורום פסיכיאטריה ובפורום גסטרואנטרולוגיה לעניין הנקסיום. ערוך בקפידה את בדיקות הדם למעקב אחר הלפונקס! בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
שלום פרופ' רובינשטיין, אודה מאד אם תוכל לייעץ לי מה הדבר הנכון לעשות במצב בהול זה. יש לי חבר קרוב בן 38, שעבר חיים קשים, הוא גילה מחלת ניוון רשתית בגיל 18 שמצמצמת את שדה הראייה שלו שכיום ממש קטן, הוא גם הומו, משפחתו התנהגה אליו בבוז מאז ומעולם, הורים אטומים וחסרי אמפתיה, הוא חי לבד מגיל 24 בערך ומאחר שמתקשה למצוא זוגיות בקהילה הלהטב"ית, הוא טוען שרק הבאת ילד לעולם תיתן לו משמעות, הוא יצא להכיר נשים להורות משותפת אולם נסיונות אלו לא צלחו בשל המגבלה שלא מאפשרת לו לנהוג ברכב ולכן יתקשה לטענתן להיות הורה. לאחרונה הוא אמר לי שעדיף אילו לא היה קיים, ושיש לו מחשבות לסיים את חייו, אני מכיר את העובדת הסוציאלית שעבדה וליוותה אותו עד לפני שנה (אליה הוא גם רצה לחזור), השאלה היא האם עלי לעדכן אותה במצבו כדי שתנסה לסייע לו? ואם לא, מה עלי לעשות כדי לסייע במצב מורכב כל כך כזה, שלאדם אין כוחות ורצון, המקסימום שהצלחתי עד היום הוא להקשיב ולעודד אותו קצת לסרוגין ונראה שהוא ממש הדרדר לאחרונה. תודה
שלום ליאור, ראשית, ההקשבה והעידוד הם הרבה מאוד וזה גם המקסימום שאתה יכול לעשות למענו. שנית, אתה יכול לפנות אל העובדת הסוציאלית והיא תפעל לפי שיקול דעתה, אבל גם ידיה די כבולות. הקונפליקט בין חירות הפרט ובין טיפול יזום או כפוי בעייתי מאוד והמטוטלת נעה בימינו לטובת חופש הפרט. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
שלום פרופסור רובינשטיין אשמח מאוד אם תוכל לענות לי אם יש התאהבות הדדית בין מטופלת למטפל, כמה זמן אחריי סיום הטיפול הם יכולים לממש את הקשר הרומנטי ביניהם? מהי תקופת הצינון הנדרשת? תודה רבה
שלום שירן, הנה קישור לקוד האתיקה של הסתדרות הפסיכולוגים: http://www.psychology.org.il/sites/psycho/UserContent/files/%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%93%20%D7%94%D7%90%D7%AA%D7%99_26_04_17(1).pdf בעמודים 18-19 יש קווים מנחים כלליים ביותר בקשר לשאלתך. למיטב ידיעתי, לא נקבעה תקופת צינון אלא קיימת מניעה של המשך הטיפול בצד יחסים רומנטיים/מיניים. במילים אחרות, אם הטיפול הופסק ניתן עקרונית להתחיל קשר רומנטי מייד, כאשר ברור מעל ומעבר לכל ספק שיותר לא יהיה קשר טיפולי ואם יהיה קשר טיפולי הוא יהיה חייב להיות אצל מטפל אחר. אם את מעוניינת בהמשך הקשר הטיפולי עם הפסיכולוג הזה, עלייך לוותר על הפנטזיה הרומנטית ובאופן מהותי יותר גם להבין שפנטזיות שיצרת בתוך המסגרת הטיפולית, בידיעה מאוד חלקית על היבטים אחרים בחיי הפסיכולוג, היא רק קצה הקרחון ואת היתר השלמת מדמיונך. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
תודה רבה על התשובה המהירה והמפורטת! רק עוד שתי שאלות- 1. האם מה שכתבת גם נכון לגבי מתמחה? במידה והמטפל הוא מתמחה... 2. האם מה שכתבת נכון לכל הארגונים? כי בעבר קראתי בכל מיני תקנונים שהאתיקה מאוד מחמירה ויש כאלה שאומרים שאסור שיתקיים אף פעם קשר כזה, גם לאחר סיום הטיפול שוב תודה רבה! שירן
שלום שירן, כל מה שנכון לגבי מומחים נכון ותקף פי כמה וכמה לגבי מתמחים. בברכה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
שלום פרו"פ יקר .!!! אני מבין שאי אפשר לעשות טיפול כאן בפורום .. אך כוונתי היתה לאיזה סוג טיפול עליי לפנות בשביל ללמוד טכניקות כפי שרשמת . אודה על המלצתך . תודה רבה ושבוע טוב
שלום אייל, הטכניקות הן מתחום הפסיכולוגיה החיובית. אינני יודע מכיר מטפלים שעובדים בגישה זו או מתמחים בה, אך זו גישה שנכנסת ליותר ויותר גישות טיפוליות אחרות. הנה קישור למאמר שכתבתי בנושא: https://www.giditherapy.co.il/?p=662 הוא אינו מפרט את הטכניקות כי הן צריכות להיות מותאמות אישית. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
שלום פרו"פ יקר !! מתמודד עם סכיזופרניה + אוסידי מחשבתי קשה מאוד .. לעיתים יש לי ואני מאוד סובל ממחשבות שחורות ...>> קרי אובדניות .> לא שאני רוצה בכך הפוך הוא הנכון אני אוהב את החיים ורוצה יותר להינות מהם . יש לך טיפ כיצד להגיב והאם יש פיתרון למחשבה הזוועתיתי זו ?? תודה רבה לך על תשובתך .
שלום אייל, יש בהחלט טכניקות להתמודדות עם מחשבות מסוג זה, אך הן צריכות להילמד במסגרת טיפול ולא דרך פורום באינטרנט, במיוחד עם ההפרעות מהן אתה סובל. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
תודה .. כעת השאלה לאיזה סוג טיפול עלי ללכת ? תודה
שלום אדוני.. אני סטודנטית שנה ג' התחלתי טיפול בציפרליקס במינון קטן של 10 מ"ג.. אך אני חוששת מהטיפול זה מכיוון שראיתי שזה מוריד כמות הדופמין במוח , וזה בטח ישפיע על תהליך הלמידה.. החרדה התחילה כך- פתאום הרופא העלאה לי ריטלין ל 40 מג.. גרם לי לחרדה קשה שקודם הייתי לוקחת פעם 20 ופעם 30 מ"ג. לקחתי במשך שנתיים ללא חרדות. אך זה התחיל פתאום וחזרתי לנסות שוב פעם ואחרי יום יומיים מתחיל לי התופעות לוואי בכי ותחושת חנק. ..אני אשמח מאוד לעזרתך האם יש תרופה נגד חרדות לא משפיעה על תהליך הלמידה..כי גם כך קשה לי מאוד בלי ריטלין. אשמח מאוד אם תחזור לי מהר .. שיהיה לך שבוע נעים ומבורך יקירי
שלום ביילה, אינני רופא אך הציפרלקס משפיע רק על הסרוטונין. פני למי שרשם לך את השילוב הזה והשתדלי לקרוא מה שפחות על התרופות שאת נוטלת. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
אני סובלת מהפרעות אכילה כבר 7 שנים וכשנתיים וחצי מהפרעת גוף דיסמורפית שהלכה והחריפה עם הזמן. רק לאחרונה נכנסתי לטיפול פסיכיאטרי ודיאטני בעניין הפרעת האכילה, ואני צריכה לחפש טיפול פסיכולוגי שישתלב בטיפול הכולל. האם אתה מכיר טיפול/מטפל שנותן מענה גם להפרעת אכילה וגם להפרעת גוף דיסמורפית? לצערי איני מוצאת באינטרנט מטפלים המתמחים בשני התחומים.
שלום עינת, אני מנוע מלהמליץ על מטפלים פרטיים בגלל איסור פרסום בפורום, אך נסי לברר אצל הפסיכיאטר והדיאטנית שמכירים אותך וכמו כן, לגלוש לאתרים של יחידות לטיפול בהפרעות אכילה (למשל, במערך הפסיכיאטרי של שיבא), לדלות משם שמות של פסיכולוגים ולחפש את הטלפון שלהם בקליניקה הפרטית. שתי ההפרעות קשורות זו בזו, כך שמי שיש לו ניסיון בטיפול בהפרעות אכילה נתקל בוודאי בהפרעת גוף דיסמורפית. זו אינה התמחות רשמית אלא שאלה של ניסיון שהפסיכולוג צבר בכל אחת מהבעיות. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
היי עינת. גם אני סובלת מהפרעת גןף דיסמורפית כבר קרוב ל10 שנים. אני אשמח אם תשלחי לי הודעה ונוכל לפרוק זו לזו גם אם בצורה אנונימית... שלחי לי הודעה [email protected]
שלום פרופ' ותודה על זמנך.כמו כן, תודה על התגובות פה שאתה מגיב בצורה נעימה ומכילה. אני בן 28.אובחנתי עם חרדה דיכאון ומחשבות כפייתיות. אני לא אדם פסימי ואוהב חברה ולכן פחות מתחבר לאבחנה של דיכאון. 5 שנים נטלתי ציפרלקס ועזר מאד.התאמנתי.רכשתי מקצוע.החרדות פחתו והפכו להיות בגבול הנורמה. לפני כשנה( אולי קצת יותר) בהמלצת הרופא משפחה, ירדתי מהציפרלקס מ20 מג ל5 עד שבכלל הפסקתי. לצערי,נסיבות החיים הובילו אותי לאחר אבחון שגוי של רופא לשולחן הניתוחים.מקום מומלץ לחרדה. בהתחלה החרדות היו בעקבות הניתוח והטלת ספק שהוא הצליח.האשפוז בביהח בעקבותו היה ממושך מהצפוי ובמילים אחרות-החרדה ניזונה כתוצאה מפשלה של רופא,הערכות לא נכונה וחוסר בדיקות מקיפות.כל אדם היה נבהל מלמצוא את עצמו חרד מאד כתוצאה מבעיה רפואית פשוטה מידי בשולחן ניתוחים עם חשדות לגרוע מכל. באותם ימים שלאחר הניתוח והחלמה שהתמהמה מלהגיע, מצאתי את עצמי מתרוצץ בין רופאים שונים כי אבדתי בהם אמון.אחד כבר כשל.מי הבטיח שאחר לא? בהמלצת הרופא משפחה, העלתי את הצפירלקס ל5 ואז בהדרגתיות עד 20 מג. ב20 מג נהיו לי התקפי חרדה יומיומיים.אובדן תאבון, טרדה בלתי פוסקת וסיוטים.השיא היה כשערב אחד בדרכי לפסיכולוג, נכנסה בי מחשבה "אולי אמא שלי יכולה להזיק לי?" מחשבה זו גרמה לי לצער רב.התקף חרדה נוראי שהרגשתי שאנע משתגע סופית וסיימתי את חלקי בעולם.מעתה אהיה מרותק במחלקה סגורה. הפסיכיאטרית החליפה לי מציפרלקס לאנפרניל. בהמלצתה, ירדתי מהציפרלקס בהדרגה.שמתי לב ככל שירדתי במינון כך הרגשתי יחסית טוב יותר. רופא אחר המליץ לי על פלוטין במקום ציפרלקס.שילבתי לשבוע פלוטין ציפרלקס ומידי פעם וואבן. זה היה שבוע קשה עם השילוב הלא סימפטי הזה.אי שקט,התקפי חרדה ולפתע הרגשתי ריק נפשית.ממש תחושה של דיכאון. חזרתי לפסכיאטר עם התחושות האלו והוא אמר שמה שאני חש זה לא בגלל הכדורים אלא " אתה אדם חולה וצריך תרופה כדי להתרפא". כששמעתי את מילותיו, הודתי לו על החוסר סימפטיה והפסקתי עם הכדורים. אני נהלתי חיים מלאים בהגשמה, לימודים חבר'ה ועבודה. איני אדם חולה אלא מתמודד עם חרדות. כיום אני בטיפול פסיכולוגי צמוד. התקפי חרדה והתקפי דיכאון ירדו, אך אני עדיין עם חרדות.מחשבות כפיתיות מתגנבות למוחי.מחשבות מדכאות חולפות במוחי והחרדה...היא בונה לה קן בראשי. מהי דעתך במקרה זה, מומלץ טיפול תרופתי? הציפרלקס עזר לי אך כשחזרתי אליו הוא היה סיוט והראה לי מה זה באמת חרדות וסיוטים. תודה על שהקדשת מזמנך ומהידע הרב שאתה מכיל. תבורך
שלום מתמודד, קראתי בעיון רב את פנייתך וצר לי מאוד על המצוקה הרבה שאתה מתאר. לצערי הרב, ידיי כבולות מלעזור, משום שאתה מטופל אצל פסיכולוג, וטוב שכך, וכל התערבות שלי במצב כזה לא תהייה אתית וגם עלולה לבלבל אותך יותר שלא לצורך. באשר לטיפול התרופתי אצל הפסיכיאטרים השונים - אינני רופא אם כי אני מכיר חלק גדול מהתרופות מניסיון רב עם המטופלים הרבים שלי לאורך השנים. לצערי, פסיכיאטרים כיום עוסקים כמעט אך ורק בטיפול תרופתי ואינם מקור לאמפתיה. במקום להעלות ולהוריד את המינון של הציפרלקס או להחליפה בתרופה מאותה משפחה (פלוטין), ההצעה של הפסיכיאטרית לעבור לאנפרניל נשמעת על פניה ההגיונית ביותר. אל לך להתרגש יותר מדי מיחסו של הפסיכיאטר. הניסוח שלו היה אולי לא מוצלח ולא נעים לאוזן, אך כל מה שהוא התכוון לומר הוא שתחושותיך הקשות אינן נובעות מהתרופות ומתופעות הלוואי שלהן אלא מהמצב (שהוא קורא לו "מחלה", ביטוי ממנו כנראה נפגעת) ואכן בגלל רמת החרדה הגבוהה, חלק גדול מהמטופלים פוחדים גם מהטיפול התרופתי ומייחסים את המצוקה הקשה שהם חשים לתרופות או לתופעות הלוואי שלהן. אם אתה מרגיש כימיה עם הפסיכולוג שלך שים בו את מבטחך. אם לא, אולי קיים מקום לשנות גישה טיפולית. כיום נכנסה הפסיכולוגיה החיובית כמעט לכל גישה טיפולית, והיא עצמה אף התפתחה לגישה טיפולית בפני עצמה. הואיל והגישות הפסיכולוגיות והפסיכיאטריות פועלות לפי מודל רפואי מציע "לתקן" את הליקויים ולהפחית את הסימפטומים והתוצאות אינן משביעות רצון במקרים רבים, הגישה בפסיכולוגיה חיובית היא לאבחן את החלקים החיוביים והבריאים של האדם, להשתמש בהם ולחזק את החוזקות במקום לתקן את החולשות, כך שבסה"כ הדימוי העצמי עולה, הדעת מוסחת מהמצוקה אל דברים שיש לך שליטה עליהם ואיכות החיים משתפרת. יש הנוהגים להכניס מרכיבים מהגישה לטיפול בגישות הקיימות ויש הנוהגים להשתמש בה כגישה טיפולית בפני עצמה שהוכחה כיעילה במחקרים מבוקרים שהשוו את יעילותה ליעילותם של הטיפולים המקובלים (ר' מאמר קצר בנושא https://www.giditherapy.co.il/?p=662). אינני מפקפק בסבלך הרב, אך אתה לא עומד להשתגע וגם לא להיכנס למחלקה סגורה. פנייתך כתובה בצורה אינטליגנטית ומאורגנת המעידה על כך שאין כל פגיעה קוגניטיבית ולכן בסופו של דבר, עם טיפול מתאים, אני מאמין שיש מקום לאופטימיות. ניתוח, ועוד מיותר, ואשפוז הם סיטואציה מלחיצה ומעוררת חרדה. אני מצטער שהיה עליך לעבור גם את החוויה הקשה הזו, אך היא מאחוריך וכעת יש לנסות לצמוח מתוך הטראומה. אינני יודע עד כמה אתה שולט באנגלית, אך אני מנסה לצרף מאמר הכולל תוצאות של שני מחקרים בגישת הפסיכותרפיה החיובית. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
שלום רב אני לבד בעולם לאחר סכסוך משפחתי על רקע צוואה מזוייפת שזוייפה ע"י אחותי ובתה הגדולה. כמו כן הן גנבו הרבה כספים. היו 2 תיקים הפסדתי כ-2 מיליון ש + 800 אלף ש שכט לעורכי דין שניצלו אותי נשארתי בלי כסף ואני מוכרת ברווחה אין לי גם קשר עם המשפחה המורחבת ואין לי ילדים ובן זוג ברור לי שאם לא הייתי לבד לא היו לי חרדות או לפחות הרבה פחות. אני לוקחת באופן קבוע קלונס 10 מל ליום. כשהחרדות מתגברות אני לוקחת אסיואל 10. לפעמים 20 מל. פסיכיאטר נתן לי פרוטין אך אני לא לוקחת באופן קבוע. לא הסברתי לו מה בדיוק הבעיה. הגעתי אליו כדי שיעזור לי לפטור אותי מתביעה משפטית נוספת ע"י עו"ד בנוסף לצוואה זה בנוסף לעו"ד אחר שפל שתבע אותי כי פיטרתי אותו כל ההליכים נמשכו כ7 שנים. בנוסף העו"ד האחרון השתולל שלא רצה לטפל בתיק הגניבה. בסוף התפשרתי בלית ברירה כי לא היה לי כסף לעו"ד חדש הייתי במצב נפשי מאוד קשה. אני רוצה ללכת לטיפול אך אין לי כסף. אני כמעט לא יוצאת מהבית אך טוב לי עם זה האם ציפלקס יעזור לי עם החרדות במקום הפרוטין הרבה תודה
שלום גלי, הלב נחמץ לקרוא על סבלך הרב ואכן נראה לי שפסיכותרפיה (שיחות) ייטיבו אתך בנוסף על הטיפול התרופתי, אך לכך נגיע בהמשך. הטיפול התרופתי שאת נוטלת באופן שאת נוטלת אותו גרוע ביותר ובטוחני שאף פסיכיאטר לא אמר לך ליטול את התרופות האלה באופן קבוע. שלוש התרופות שייכות לקבוצת הבנזודיאזפינים, שהן תרופות הרגעה שמיועדות לנטילה קצרת טווח (לכל היותר שבועיים) ונקודתית (נניח, לפני מצבי לחץ כמו הופעה בבית משפט במקרה שלך). בשימוש קבוע וממושך הן גורמות לא רק תלות פסיכולוגית אלא סבילות (tolerance), כלומר, כמו שאת רואה בעצמך, את נזקקת למינונים הולכים וגדלים. סכנה נוספת, במיוחד על רקע אופי הבעיות שתיארת, שבשימוש ממושך הן עלולות לגרום דיכאון. הפרוזאק והציפרלקס, לעומת זאת, שייכות לאותה משפחה של תרופות המעכבות ספיגה חוזרת של סרוטונין במוח (SSRI). אינני יודע מדוע הפסיכיאטר החליט על פלוטין (פרוזק) ולא על ציפרלקס. במצב הנוכחי נראה שיש שני יתרונות לציפרלקס: (א) הוא מתחיל להשפיע הרבה יותר מהר מהפרוזק ו-(ב) הוא יעיל יותר לטיפול בחרדה, בעוד שהפרוזק עלול לגרום אי-שקט בשבועיים הראשונים. בכל מקרה, רק פסיכיאטר שרואה אותך יוכל לקבוע מה עדיף, שכן ייתכן שסיפרת דברים שלא סיפרת כן וגרמו לו להעדיף את הפרוזק. בכל מקרה, חשוב שתתחילי טיפול ב-SSRI ויפה שעה אחת קודם ועם התחלת ההשפעה תפחיתי בהדרגה ובפיקוח פסיכיאטרי את המינונים הבלתי סבירים של הבנזודיאזפינים שאת נוטלת עכשיו. במקביל, רצוי מאוד להיעזר בפסיכותרפיה, קודם כל כעזרה ראשונה, כדי שלא תרגישי כל כך לבד בעולם ושנית, כדי להבין את חלקך במצב הקשה. לדעתי, את תופסת עצמך יותר מדי כקורבן של נסיבות ורוע לב של הסובבים אותך. מצבים כאלה הם לרוב תוצאה של שילוב בין גורמים סביבתיים (כמו משפחתך) ואישיותיים (גם אם חלקך במצב הוא שיתוף פעולה פסיבי או אקטיבי עם האנשים שעשו לך עוול). פסיכותרפיה ניתנת במסגרות שונות של השירות הציבורי בתשלום כמעט סמלי. אם תכתבי באיזה אזור את גרה ובאיזו קופת חולים את מבוטחת, אוכל להמליץ על מסגרת מתאימה, אך הצעד הראשון להתחיל טיפול תרופתי שיעמיד אותך על הרגליים תוך זמן קצר יחסית, כך שתוכלי להתחיל לצאת ממעגל הקסמים. אגב, גם ייעוץ משפטי, כולל ייצוג, ניתן ללא תשלום למי שמצבם הכלכלי אכן מצדיק זאת במשרד המשפטים: https://www.gov.il/he/service/legal_aid_application בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
שלום רב. אני במהלך 15 שנים האחרונות מטופל ב ציפרלקס. כרגע מינון הוא 10. היו תקופות שהמימנון היה 20. אני סובל בהתקפי חרדה באופן קבוע. ולאחרונה, ההתקפים חזקים יותר ולי קשה מאוד להתמודד עם המצב. בנוסף לנתילת תרופה אני עושה מדיטציות, מקפיד על פעילות גופנית. האם יש מצב שהטיפול לא מתאים לי? מה עלי לעשות על מנת לשפר את מצבי? תודה לך מראש על תגובתך.
שלום לאון, אינני רופא אך כשציפרלקס במינון 20 מ"ג (המינון המקסימלי) אינו עוזר, מקובל להחליפו לתרופה אחרת. לכן, חזור לפסיכיאטר שרשם אותה או פנה לפסיכיאטר אחר. מדיטציה לא מזיקה אך אינה יכולה להחליף טיפול תרופתי בהתקפי חרדה. מומלץ להוסיף טיפול פסיכולוגי (שיחות). בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
ד״ר גידי היקר, אני אמורה להכין ולהגיש מסמך כבד לעבודה, עוד יום וחצי. הזמן שקבעתי עם המעסיק לביצוע המשימה - שבועיים, בהחלט אמור היה להספיק. ספויילר - הנה אני יום וחצי לפני הגשה, עדיין לא הצלחתי לכתוב כלום. פיסקה אחת בקושי... למה? הכל. כל התירוצים כולם. אומנם יש קשיים אמיתיים בתקופה זו, אך בסופו של דבר, לא מאמינה שזה מצדיק את מצב ההתקדמות הכה רשלנית של המסמך הזה... אז מה היה לי בשבועיים האחרונים - התינוק שלי היה חולה הרבה לאחרונה... לא ירד לי מהידיים, לילות לבנים וקשים, גם נדבקתי ממנו... וכבר שבועיים לא ממש עובר לי, כי אין מנוחה פיסית ונפשית. היחסים עם בעלי הדרדרו מאד מאז לידת בננו השני. נוכחותו מלאת הכעסים, האשמות וביקורת... הביאו אותי לתחושות קשות ביותר של חוסר אונים ויכולת ובשלב מסויים הרגשתי מרוקנת לחלוטין. ממש תחושה פיסית, כמו נופלת לתוך בור שחור ללא תחתית... שאני לא יכולה יותר לשאת את הכאב הנפשי שבחיים האלה, מתענגת על מחשבות של המתת חסד. שם הבטחתי לעצמי שלא להתאבד, כדי לא לעשות עוול לילדים שלי ולשמור עליהם הכי טוב שאני יכולה. לא מוכנה שיסבלו כמוני, רוצה להישאר לוודא שכך יהיה. (במקביל המוח הלא חברי שלי אומר לי שגם זה תירוץ כדי להמשיך לחיות אבל צריך משהו גדול מהסבל כדי להחזיק וזו האהבה לילדים...) פניתי לעזרה מקצועית. קיבלתי ציפרלקס במינון שהלך וגדל... התחלתי ללכת לפסיכולוג... עם זאת היחסים שלי ושל בעלי הגיעו לשיאים חדשים של שפל דווקא ובמיוחד בשבועיים האחרונים הללו, בהם אני אמורה להיות בריכוז שיא. התפללתי והתחננתי ליותר הבנה ותמיכה, על מנת שאוכל להצליח בפרוייקט זה בעבודה... ההפך המוחלט קרה איתו. ואני יודעת שזה לא אמור להיות משנה, בסוף, האחריות לביצוע מוטלת עליי. פרט נוסף קטן ולא מפתיע של רקע... גדלתי קשה. אבא אגרסיבי, קר ואלים שלא רואה דבר מלבד המטלה שיש לבצע וכל האמצעים כשרים. כל הילדות תהיתי אם הוא בן אדם, אם יש לו רגשות כמו כולם או אולי הוא זן אחר ולא מוכר. אמא נוירוטית, חונקת, היסטרית. גם מרביצה מידי פעם אך הקושי האמיתי מולה היה מפגן הרגשות הקשים שלה ולא הפיסי. ושוב לעיניין העבודה. תמיד היו לי ספקות לגבי יכולות הביצוע שלי בעבודה, הן בגלל התחום הריאלי שאינו קוסם לי ואליו התגלגלתי, והן בגלל הפרעות באישיותי של קושי קיצוני לעמוד בזמנים. (אני תמיד מאחרת. תמיד. לכל מקום. אולי תפצח את התעלומה ותגיד לי למה?) איכשהו הבוס כל כך מאמין בי ומביע הערכה לתוצריי שאיכשהו בולע את הצפרדעים שלי ונתן לי את ההזדמנות הזו בעבודה.... הזדמנות שאני הולכת לפספס בענק עם אות קלון, אם לא אצליח להזיז את עצמי למחשב מייד ולא לזוז עד שאסיים.... על פי הפידבקים בעבודה ומהסביבה אני אמורה להיות מאד בטוחה בעצמי... אני לא. עמוק בתוכי כל הזמן נדמה לי שזו סתם הצגה שאני משחקת כדי לשרוד, לספק את הסחורה, זו לא אני ובמוקדם או במאוחר יעלו עליי, על התרמית. לציין שהבוס אמר לי בעבר כמה וכמה פעמים שאין עוד אנשים בחברה ובכלל באיכות שלי, שמסוגלים להוציא מסמך ברמה שלי ומפרגן לי רבות בהקשר זה. על פניו אני אמורה להיות רגועה ובטוחה בעצמי לא כן?.... כמובן שלמרות הסופרלטיבים, הוא סובל מאד מחוסר היכולת שלי לעמוד בזמנים ולהציג תפוקה בקצב סביר... וכעת, אני לא מסוגלת להרים את עצמי ופשוט לעשות את זה. כל הזמן רק חושבת על העבודה, כמה חשוב שאצליח להוציא משהו, כל דבר, שאנשים תלויים בי. שהבושה תאכל אותי עוד יום וחצי כשאגיד לו שאין לי כלום. אפילו לא טיוטא ראויה. אעשה צחוק מעצמי ואחסל את עצמי שם סופית. שלא לדבר על זה שאתקע אותם באמצע תהליך חשוב... הכל ידוע ונידון בכפייתיות אצלי בראש. אבל אין התאמה לפעולה. אני תקועה, קפואה, חלושה, הראש שלי לא בהיר, מלא עננים... מה עושים?!!! ככה מעכשיו לעשיו?!! איך קמים? איך פשוט עושים, בלי לחשוב כל כך הרבה, כמו מכונה שפשוט פועלת וזהו (כאן אני קצת מקנאה באבא שלי חח), אין כלום. אולי יש איזה תרגיל, מנטרה, מחשבה להחזיק בה... בבקשה בבקשה, אם תוכל לזרוק איזו עצם....בהקדם.... תודה רבה מראש!
שלום תתי, הצטערתי לקרוא על קשייך הרבים בחזיתות כה רבות. אין לי "פטנט" שיפתור חרדת ביצוע תוך פחות מיום שנותר עד הגשת המסמך ואני מבין, לצערי, שזו הקטנה שבבעיותייך. השילוב בין טיפול תרופתי ופסיכולוגי הוא השילוב המיטבי והמלצתי היא לדבוק ולהתמיד בו, גם ברגעים שאת מרגישה תקיעות בתהליך. התייעצתי עם הפסיכולוג האם רצוי לשלב גם טיפול זוגי כדי לשקם את נישואייך מבעוד מועד. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
כבר מעל ל7 ש ים כולם חשבו שזה חרד. גם אני חשבתי כך עד ש בעתי ודראתי על זה . אף פעם לא ספגתי לפסכיאטר ש כל אצלי התחיל מהתחושה הזו כיום מטופל באפקסור 75 xr פעם אחרונה אצל פבכיאטר לפני 4 שנים הייתי נשואי עם עבודה מסודרת אבל הכל זר לי אני זר לעצמי לפעמיים יש לי מחשבות של מי אני האם אני בן אדם כו סתם משהו מהלך המחשבות האלה הורסות אותי לגמרי , לציין שהזיכרון שלו מחוק לגמרי פשוט אני לא זוכר כלום מהעבר שלי ומהילדות קראתי במליון מקום באטרנט שאין טיפול למחלה הזו ואני מפחד שזה ישאר איתי לנצח כי כך אי אפשר לחיוץ אני חא חווה כלום, בעבר הרחוק נתנו לי ציפרלקס שלא עזר מרוב תופעות לווי ושאר התרופוץ גם לא עזרו היחיד שעזר קצת נגד חרסות זה אפקסור 75 אנא ממך פרופסור יש טיפול למחלה הזו אני מוכן לעשות הכל לצאת מזה אני מיואש לגמרי .. שלא נדבר על הדיכאון הקליני הקשה שאני נתקף וגוגם לי להיות על הפנים . כל זה אני לא מספר לאף אחד הייתי כמה פעמיים אצל פסיכולוכים לא הרגשתי שזה זה או שהם יכולים לעזור לי
שלום רועי, קשה מאוד להתייחס לתופעות שאתה מתאר בלי להכיר אותך אישית ובלי לדעת את ההיסטוריה האישית שלך. הפרעות דה-פרסונליזציה ודה-ראליזציה מופיעות בחלק גדול מהמקרים כתוצאה מטראומה אך הן יכולות להיות להופיע כחלק מהפרעות נפשיות שונות. האפקסור אמור להפחית חרדה ודיכאון והעובדה שהוא עזר יחסית והציפרלקס לא יכולה להעיד שהבעיה מבחינה ביוכימית מקורה בהולכה איטית של נוראדרנלין ולא של סרוטונין. אתה לא כותב מה היה אצל הפסיכולוגים ומדוע עזבת אותם כל כך מהר. הייתי מציע לך לפנות למערך הפסיכיאטרי בשיבא בו קיימת יחידה לפוסט-טראומה ויחידות מתמחות נוספות (למשל, מרפאת חרדה). עדיף לפנות למקום בו מרוכזות מרפאות מתמחות רבות שיאפשרו אבחון ומיון יותר ספציפי של קשייך ויאפשרו טיפול משולב בידי צוות רב-מקצועי של פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועוד. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין shrink-friendly.co.il
היי, אני בת 23, יש לי בעיות של דימוי גוף , דיסמורפיה , תמיד הייתי ילדה מאוד אובססיבית בקשר לכל דבר, אם זה בן שאני מתאהבת בו , צריכה כל 5 דקות לבדוק את הפייסבוק שלו , את האינסטגרם , חושבת עליו כל הזמן , לא הייתי מראה את זה כמובן כדי שלא יחשבו שאני מוזרה ולא הייתי שולחת הודעות מוגזמות אבל תמיד הייתה את האובססיביות הזאת, בנוסף כל פעם שקיבלתי דחייה קיבלתי את זה מאוד קשה , זה התחיל בערך בגיל 17 שבן שיצאתי איתו הפסיק לענות לי להודעות והבנתי שיש לו מישהי חדשה, הביטחון העצמי שגם ככה היה נמוך ירד לאפס, הגעתי למסקנה שזה בגלל המראה החיצוני שלי והתחלתי לשים את הדגש על זה כל הזמן. הייתי משווה את עצמי באובססיה לבנות אחרות, כל היום מסתכלת במראה , בעיקרון זה הגיע לכך שהתחלתי לשנוא את האף שלי, הגעתי למסקנה שהוא האשם בכל הבעיות שלי, והחלום הגדול שלי היה לעבור ניתוח אף אחרי גיל 18. הסביבה שלי לא הסכימה איתי וכולם אמרו שאני מהממת ואין שום בעיה ושום סיבה שאלך לעבור ניתוח, חוץ מסבא וסבתא שלי שהם יחסית במשפחה פרפקציוניסטיים יותר ובסופו של דבר מימנו לי ניתוח. מכיוון שהם הסכימו איתי וחשבו שאני אתייפה אם אעבור ניתוח השתכנעתי שזה לא בראש שלי וכן עברתי אותו, אחרי שעברתי אותו הייתי מאוד לא מרוצה ואפשר לומר שמאז החיים שלי השתנו. הסביבה שלי לא התלהבה ואף אחד לא הבין למה עשיתי את זה ,אפילו אני יודעת שמאחורי הגב דיברו עלי וקראו לי משוגעת, זה גרם לי לדיכאון ולהתקפי בכי ושבועות שלמים שבהם לא יצאתי מהבית. הייתי כל כך מאוכזבת בעיקר מעצמי, לא הבנתי איך זה שהייתי כל כך נחושה לעשות דבר מסוים, חשבתי עליו כל הזמן ואז לאחר שהוא קרה הבנתי שזאת הייתה טעות מוחלטת- איך יכולה להיות שינוי מטורף כזה? בעיקר מאז הבנתי שאני לא יכולה לסמוך על עצמי ועל ההחלטות שלי, כי אם ההחלטה שהייתה בשבילי כל כך ברורה וללא ספקות היוותה חרטה כל כך מוחלטת בשבילי, מי מבטיח לי שכל החלטה שאקבל בחיים לא תהיה כזאת? איך בן אדם יכול לסמוך על עצמו אחרי דבר כזה? בעיקרון אני רוצה לעבור עוד ניתוח,(ניתוח בר ביצוע בוודאות) אני יודעת שזה נשמע החלטה רעה אבל אני פשוט סובלת מאוד מהאף שלי, לא מוכנה ולא מסכימה לחיות איתו. אני מעדיפה למות מאשר לחיות איתו כל חיי, ניסיתי טיפול פסיכולוגי בעבר וזה לא עזר. אין שום דבר שיכול לשנות את ההחלטה שלי לצערי. השאלה שלי היא- הפחד הגדול שלי הוא שאחרי שאעבור ניתוח שוב החרטה הנוראית הזאת תגיע. או שהמצב שלי עוד יותר ידרדר. אני פוחדת מזה פחד מוות ובכל זאת אני יודעת שאני לא אוותר עד שאגיע לתוצאה הרצויה עבורי, אני לא רוצה להתפשר ולחיות חיים פחות טובים . אני יודעת שהתשובה ודאי תהיה , שלהתעסק כל הזמן במראה חיצוני זה לא טוב , ויש עוד דברים לשים עליהם את הדגש. אני כן לומדת ומתעסקת בעוד דברים.. אבל לצערי המראה שלי הוא הדבר הכי חשוב עבורי, בלי מראה טוב אף אחד לא ירק לכיוון שלי ואני בטוחה בזה. לצערי זה היום הדבר הכי חשוב לגבר .- הם גם לא מתביישים להגיד את זה אני בעיקרון רוצה לדעת למה אני כזאת ומלכתחילה היתי צריכה להתעסק עם דבר שהביא לי כל כך רע. אני כן בן אדם פרפקציוניסט ונורא תחרותי , קשה לי שאנשים יותר טובים ממני אם זה בלימודים, ביופי, ובכל דבר. אני גם נורא רגישה וכל ביקורת קטנה שקיבלתי בחיי מערערת אותי ויכולה לגרום לי להתקפים של בכי שבמקרים קיצוניים יכולים להימשך ימים שלמים. אני רואה אצל אנשים אחרים שזה לא ככה, כמו אנשים לדוגמה שמעירים להם על המראה החיצוני וזה לא מזיז להם. זה באמת מטריף אותי איך אני רגישה כל כך לכל דבר קטן ויש אנשים עם חוסן פנימי כל כך חזק שלא משנה הפידבקים מהסביבה הם פשוט ישארו כמו שהם, לצערי אני אף פעם לא אהיה כזאת. מה לא בסדר בי- האם יש לך איזשהו רעיון? מאיפה מגיעה כל השנאה הזאת והרצון לתקן דברים? למה אני לא יכולה להשלים עם מה שיש לי ולקבל את זה?
שלום אנונימית, הבעיה מוכרת אך מאוד לא חביבה וגם עיקשת מאוד. את מגלה תובנות יפות ואני תוהה האם ובאיזה טיפולים היית עד כה. כמובן שדרך הפורום אוכל לייעץ רק במובן הכללי ביותר, בלי להיכנס לפרטי המקרה שלך. הפרעת גוף דיסמורפית היא סוג (קשה במיוחד) של הפרעה כפייתית (OCD). לפי הקווים המנחים של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקני, טיפול תרופתי מהווה תנאי הכרחי בכל OCD, קל וחומר ב-BDD. טיפול הבחירה הראשון הוא שילוב של מינון גבוה יחסית של פרוזק/פלוטין/פריזמה או סרוקסט/פקסט (תרופות המעכבות ספיגה חוזרת של סרוטונין במוח) וטיפול פסיכולוגי בגישה קוגניטיבית-התנהגותית (CBT). ניתוחים פלסטיים, ובעיקר ניתוחים חוזרים, עלולים להחמיר מאוד את הפרעת הגוף הדיסמורפית: https://www.giditherapy.co.il/?p=260 דימוי הגוף הוא חלק משמעותי מאוד בדימוי העצמי שלנו, בוודאי בגילך ובוודאי בעידן ה'סלפי' בו אנו חיים. אני נוהג להשתמש גם בפסיכולוגיה חיובית, כלומר, לחזק דווקא את הצדדים החזקים במקום לתקן את הדברים השליליים (מה שקשה עד בלתי אפשרי) ואז הדימוי העצמי הכולל עולה והדעת מוסחת מהליקוי הגופני המדומיין. כמו כן, הוכח שלמידה מכל סוג שהוא (לימודים פורמליים, תחביב, מיומנויות שונות) תורמים כולם להעלאת הדימוי העצמי וכך דימוי הגוף, כחלק מהדימוי העצמי ותפיסת הליקוי המדומה, כחלק מדימוי הגוף הלקוי - משתפרים: https://www.giditherapy.co.il/?p=662 בשלב ראשון, פני לפסיכיאטר להתאמת טיפול תרופתי ובשלב שני פני למטפל שעבר הכשרה מתאימה לטיפול ב-OCD (מומלץ להיעזר, לא במקום טיפול, בספר "די לאובססיה" של עדנה פואה ורייד וילסון בהוצאת מודן). אני מתנגד נחרצות לניתוח הנוסף, שיהווה רק חוליה בשרשרת הניתוחים הבאים, וממליץ לך למצות את הפוטנציאל שלך בתחומים שבהם את חזקה ושאותם את אוהבת. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין shrink-friendly.co.il
היי אנונימית בת 23. אני מקווה שתראי את ההודעה שלי.. אני בגילך בדיוק וגם סובלת מהפרעת גוף דיסמורפית בצורה קשה,אצלי זה לא רק האף אלא באמת כל דבר בגוף ובפנים. אשמח אם נדבר אפילו אם בצורה אנונימית דרך אימייל מזויף או משהו כי לדבר עם אנשים שלא מבינים זה מתסכל ולא כיף להרגיש לבד בזה. אם תראי את ההודעה ותרצי שלחי לי הודעה לאימייל שממש פתחתי עכשיו [email protected]
מזה 7 שנים אני יודעת עובדה זו, מתמודדת עם מעידות של הפרת אימון ומאידך - לא מסןגלת להגיע לידי החלטה האם להישאר, לסלוח ולהכיל מכיוון שהקשר מצוין, הזוגיות חזקה והאהבה והדאגה עצומות או לצאת לחופשי, להיות לבד, לפרק משפחה וכל הכרוך בכך. חייה עם מחשבות טורדניות על קשריו עם גברים ועל בגידות מאחורי גבי למרות הבטחות שלא ימעד. מועקה תמידית בלתי נסבלת ללא יכולת לשחרר, למרות שיחות ארוכות שלנו ובירור העניינים בינינו באופן יסודי. זקוקה לעזרה מקצועית!
שלום סתוונית, השאלה הייתה מתאימה יותר לפורום 'שרינק פרנדלי' שאני מנהל באתר זה: https://www.doctors.co.il/forum-1389/ לפני זמן רב, לאחר טיפול בכמה הומואים ונשותיהם, כתבתי טור העוסק בנושא: https://www.shrink-friendly.co.il/?p=128 נדמה לי שאת התשובה המציאותית ביותר לשאלתך מצאתי אשתו של אחד ההומואים המבוגרים בהם טיפלתי, אשר בשלב מסוים חשף בפניה את משיכתו לגברים. סוכם ביניהם שהיא מקבלת את משיכתו זו ואף את מימושה, כל עוד לא תדע פרטים על הרפתקאותיו המיניות עם הבחורים הצעירים אליהם נמשך. אחד ממניעיה לעשות כן היה "סיפורי הבגידות" הרבים ששמעה מחברותיה על בעליהם והיא ראתה את עצמה בת-מזל על כך ש-(א) אצלם הדברים "על השולחן" ו-(ב) לא פחות חשוב, שהיא לא בתחרות עם אף אחד מהבחורים הצעירים שבעלה נמשך אליהם, בעוד חברותיה נאלצו להתמודד עם קנאה במאהבות השונות ופחד שמא הגברים יעדיפו את אחת מהן על פניה. אינני חושב שהבטחותיו של בעלך מציאותיות ושהוא יכול לעמוד בהן. דווקא 'הפרי האסור' מתוק יותר. הייתי ממליץ לך לשקול לקבל את הרפתקאותיו אך גם לדרוש ממנו לא לשתף אותך בהן. מה'מעידות' אני מבין שהוא כן שיתף ונפגעת. לא ברור לי האם ב'עזרה מקצועית' את מתכוונת לתשובה כאן בפורום או לשיחות עם איש מקצוע. השינוי שהצעתי אינו פשוט ומחייב היערכות מנטלית שאולי יקשה עלייך לערוך לבד. אולי גם יעזור לך לדעת שיחסי מין מחוץ לנישואין (אני בכוונה לא משתמש במילה 'בגידה') שלא בידיעת בן/בת הזוג נפוצים מאוד. בספרות המקצועית אפילו לא מדובר על הבדלים בין המינים בקשר לכך, אלא על כך שגברים מודים בכך יותר מנשים בסקרים אנונימיים. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
היי, אני בת 36 ומעולם לא סבלתי מדכאון או חרדות כלשהן. לפני כחצי שנה רזיתי מספר קילוגרמים ולאחר שהבנתי מהסביבה ומייעוצים קוסמטים שהפנים שלי איבדו את השומן והתבגרו באחת נכנסתי בהדרגה לדכאון וחרדות קשים עד חוסר יכולת לישון בלילה. יש לציין שתמיד הייתה לי חשיבות גבוהה מאוד ליופי ואסתטיקה ותמיד אהבתי את פני וקיבלתי אותן עד תקופה זו. איבדתי חשק לכל פעילות שהיא ואת החשק לחיים אני הולכת לישון בלילה ומתעוררת אחרי שעתיים עם תחושת חרדה ללא יכולת להרדם, מרגישה מועקה כאשר אני צריכה לצאת מהבית. אני חרדה מאיך אראה עוד מספר שנים ובודקת במראה כל בוקר את הנזקים החדשים. אני מנסה תרופה טבעית המכילה היפריקום מזה 3 שבועות, אולי יש שיפור קל אך לא מספיק מהותי. ניסיתי שיחות פסיכותרפיה אך לאור החרפת בעית השינה המטפלת טענה כי אולי נכון שאפסיק כרגע ואפנה לטיפול cbt. כבר 3 ימים אני נוטלת כדור שינה בונדורמין אך הוא עוזר לי רק לכארבע שעות שינה. קסנגיס וקלונקס לא עזרו לי כלל לשנת לילה טובה. אשמח לשמוע מה דעתך. תודה רבה.
מיכל היקרה, הקושי שאת מתארת הוא מאוד נפוץ וטבעי וכדי לעשות נורמליזציה שלו אני ממליץ לך קודם כל לצפות בסדרה של עינב גלילי שהחלה אתמול בערוץ 10 על קושי לקבל את הגיל. אמנם משתתפים בה אנשי בידור אך הפעם היא ראיינה גם את פרופ' יאלום, פסיכיאטר ופסיכותרפיסט בעל-שם וגם יש תובנות פסיכולוגיות עם קריצה והומור. לא ציינת, למשל, את מצבך המשפחתי. מן הסתם, יש לכך משמעות ניכרת. אני לא מאושר מחלוקת הבעיה לסוג של "צוות", שאחד יטפל בשינה, כדורי שינה (רעיון גרוע ליותר משבועיים בגלל ההתמכרות) וכד'. להערכתי, אפשר להתאים לך טיפול כוללני שיכלול התייחסות גם לנדודי השינה ואם יש צורך בטיפול תרופתי, אז תרופה אחת שיעילותה נבדקה ולא תרופה לכאורה צמחית אך מפוקפקת כמו היפריקום שכעת כבר מחייבת מרשם. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
שלום, בשנתיים האחרונות אבא שלי סובל ממחשבות יחס,מקרים שקורים בסביבתו והוא מקשר אותם אליו באופן ישיר שבסופו של הדברים יפגעו בו(לא דברים שהוא רואה/שומע בטלוויזיה ומקשר את זה אליו, אלא אירועים אמיתיים שקורים בסביבתו),המחשבות לא ריאליות בעליל. הוא הלך לפסיכיאטר שהביא לו מרשמים לכדורים אך כלום לא עוזר (כל תקופה מסויימת הפסיכיאטר החליף לו כדורים ושינה מינון אך לשווא). האם יש דרך נוספת לעזור לבן אדם אחוז מחשבות שווא? תודה רבה.
שלום עידו, בפנייתך רב הנסתר על הגלוי. אינני יודע מה גילו של אביך, האם הוא עובד/מתפקד, האם המחשבות פוגעות בתפקוד ביחסים בין-אישיים, ואולי השאלה העיקרית: האם הוא סובל מהמצב ובאיזו מידה יש לו תובנה לכך שמדובר במחשבות לא-מציאותיות. אם למשל מאז ומתמיד היה חשדן ייתכן שמדובר בהפרעת אישיות שאותה קשה מאוד לפתור באמצעים תרופתיים. למרות שאין זה בתחום הפורום, אם תפרט יותר, אנסה להתייחס שוב. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין shrink-friendly.co.il
אני כנראה נכנסתי לגיל המעבר אני אישה די שמחה מטבעי מתפקדת אך לוקחת תרופות לכולסטרול וטיפות לנפש. הטיפות הן חדשות והרופא אמר לי שזה יקח קצת זמן עד שזה יסתדר הורידו לי המון תרופות שלקחתי ומיום חמישי אני מרגישה שאני כל הזמן רוצה לישון תשישות מסוימת אנרגיה ירודה לצאת מהבית אפילו את הדברים שאהבתי לעשות אני לא עושה וזה מיום חמישי כמעט לפני שבוע עד אז הייתי בסדר. עשיתי בדיקות בקופת חולים והבדיקות יצאו בסדר גמור הייתי שמחה עם היית יכול לתת לי עצה איך לחזור לעירנות וקצת לצאת מהבועה שאני נמצאת בה,אני רוצה לחזור לעצמי אודה לך מאוד המשך שבוע נפלא
שלום אידה, אני מתנצל אך אינני רופא ולכן לא אוכל להתייחס להיבטים התרופתיים. כמו כן, ככל שמדובר בטיפול תרופתי, אני מאמין אישית ומקצועית ברפואה קונבנציונלית ולכן הכתובת הראויה בעיניי היא פסיכיאטר ו/או רופא נשים, בהנחה שהתופעות אכן קשורות בגיל המעבר, הטומן בחובו גם משמעויות פסיכולוגיות, אליהן ניתן להתייחס בפסיכותרפיה (שיחות עם איש מקצוע המוסמך לכך). בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
שלום רב בעברי הייתי נשוי מספר שנים ללא חשד להפרעת הROCD דברים אחרים הפריעו (לשנינו) בקשר עם אשתי לכן התגרשנו. מאז היותי גרוש (כשנה) יצאתי עם מספר בנות דייט או שניים וישר שללתי כי תמיד היה משהו שהפריע. חיפשתי פגמים אצלן, הייתי עסוק בלראות את חצי הכוס הריקה, הייתי אכול סרטים עד "ששחררתי אותן" לדרכן. תמיד היו דברים שהפריעו לי בהן, תמיד. הבעיה העיקרית שלי בכלל בחיים היא בעיית "אמון" . קשה לי לסמוך על אנשים ועל בנות בפרט. אני אדם חשדן מאוד. לאחרונה אני הכרתי בחורה נחמדה מאוד , התחושה של החשדנות כלפיה הורסת לי את הקשר איתה. אני חושב כל הזמן האם הדבר נכון לי להיות איתה? אני מתעסק בהון לבטים האם היא מתאימה לי? האם היא האחת? ומתעסק עם עצמי בשאלת המפתח איך אדע שהיא לא משקרת לי? איך אדע שהיא לא תבגוד בי? השאלות האלו מעסיקות אותי רוב שעות היום. כשאני שואל אותה על השקרים שכביכול בראשי היא אומרת לי שהיא בחיים לא משקרת לי ושאין סיבה שתעשה כזה דבר ושאני האדם הכי חשוב לה ושהיא רוצה לבנות ריתי משהו ושהיא בחיים לא תשקר לי. אני "מחפש" אותה במקום להינות מהקשר. איך יכול להיות שבמקום להינות מהקשר אני מרגיש שאני מוטרד וסובל ממנו ומסתכל עליו בזכוכית מגדלת? כתוצאה מההתעסקות בדברים הנ"ל אני מרגיש חרדה מכך. לחץ. דפיקות לב. חוסר שלווה. אולי מעט דיכאון. תפקוד בעבודה ירוד. אני כל הזמן שואל את עצמי האם היא דוברת אמת, "והאם זה באמת זה". הפעם הבחורה הזו חשובה לי מאוד וארגיש החמצה (עוד אחת לאוסף) אם אתן לה ללכת. מקריאה באתרך הזדהתי המון עם תסמיני ROCD , אך מחמת הספק העלתי שאלה זו כאן בפורום על מנת שאקבל קצת חוט האם אני באמת סובל מזה ואם אכן אתה מזהה להערכתך סימפטומים כי אכן מדובר אצלי בROCD. לציין, אין לי הרבה קומפולסיות אך מנגד אכן מבקש אישורים מאחרים עליה, אני פרפקציוניסט, "הכל או כלום", לפעמים משווה לאחרות לפעמים לא, אוהב תחושת שליטה, שונא אי ודאות, וחושב שאישה לחיים זה באמת אחת שצריכה להיות מיוחדת ושקשה למצוא אחת כזו בעולם הגדול הזה. אודה לעזרתך בהכוונת עזרה מהי הבעייה המאופיינת כפי שמצטיירת לדעתך ודרכי טיפול. תודה ענקית
שלום ל', יהיה זה חסר אחריות מקצועית לאבחן אותך דרך הודעה בפורום ולהציע דרכי טיפול. ROCD גם אינו מהווה אבחנה "רשמית" לפי מדריכי האבחון המקובלים. רק בשנים האחרונות החלו לנסח אבחנות של סוגי הפרעות כפייתיות ספציפיות, לפי התוכן של האובססיות (למשל, הפרעת גוף דיסמורפית המלווה אובססיות על המראה החיצוני ללא כל בסיס מציאותי). באופן כללי, ROCD מטופל כמו כל הפרעה כפייתית אחרת. טיפול הבחירה הראשון הוא שילוב של טיפול תרופתי ע"י תרופות המשפיעות על רמת הסרוטונין במוח (SSRI, כמו פרוזק, ציפרלקס וכד') וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) שמטרתו לשנות דפוסי חשיבה והתנהגות (למשל, לפתח תפיסה של רצף במקום 'הכול או לא כלום' שציינת). עם זאת, חשוב לזכור שאנו מטפלים באדם ולא רק בהפרעה. לאדם מסוים מתאימה גישה טיפולית מסוימת ולאדם אחר עם אותה בעיה גישה אחרת או שילוב של מספר גישות. הכול תלוי באבחון, בשיתוף הפעולה של המטופל עם הגישות השונות ובנכונות של המטופל להפקיד את עצמו באופן חלקי וזמני בידי המטפל. קל וחומר כשברקע קיימת בעיה של אמון כפי שאתה מתאר. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
שלום רב, בת 55, טיפולים דינמיים מעולם לא עזרו - כך בחוויה שלי. תחושתי הסובייקטיבית הייתה שהם אף גרמו נזק במובן של הדגשת השלילי והחסר - עיסוק יתר בכך אינו משפר את מצב הרוח אלא ההפך. יש לי הפרעת אישיות גבולית. מה שקצת עזר לי עד כה - הדבר היחיד על פי תפיסתי - לימוד על פי תורת ימימה. גם זה כבר לא רלוונטי בימים אלה כיון שמצבי הנוכחי מצריך התייחסות פרטנית ולו לתקופה. ועדיין, החוויה וההתנסות בשיטתה - כתיבה, חיבור רגשי אל הטוב הקיים, עשייה בעצמי עבור עצמי - היה חוויה טובה מאד, תחושה של בניה התחזקות ועיצוב חיובי. כיום כאמור זקוקה לעוד משהו. התחלתי לחשוב על דיביטי. פניתי למטפלת בשיטה זו. בינתיים הטיפול ״טרם החל״ כמעט בגלל הרבה עניינים רלוונטיים כעת ובכלל המתרחשים בחיי- לרבות משבר חיים רחב, ובגלל התנגדות חזקה מאד שלי לטיפול הידועה לי היטב. בינתיים עוד אין גם קבוצה אולי תיפתח בהמשך. בפועל אני באה והולכת מהשיחות הגורמות לי לשחרור כעסים אדיר. איני מאמינה שתגובה שלילית כה חזקה יכולה להיות בריאה לגוף ולנפש. נוכח הכעס האדיר המתעורר אצלי בעקבות טיפול - דבר המוכר לי לאורך שנים, וכיון שהדבר היחיד שטיפה עזר לי עד כה עולה בקנה אחד לפחות חלקית עם הערכים והתפיסות של הפסיכולוגיה החיובית כפי שראיתי באינטרנט, האם לדעתך פסיכולוגיה חיובית יכולה להתאים לאישיות גבולית ? (איני זקוקה לתרופות ומעולם לא נטלתי כאלה). או שמא עדיף לנסות דיביטי בכל זאת ? תיאוריתית וברגש - אני מתחברת לחלוטין לעמדה הגורסת שיש לעשות שימוש החוזקות של האדם ושהדבר יכול להיטיב עמו מאד ולחזק אותו. תודה רבה
שלום מירב, אמנם די בי טי מכוון בעיקר לטיפול בהפרעת אישיות גבולית, אך במידה והוא נעשה "לפי הספר", הוא מחייב מידה רבה מאוד של משמעת עצמית של המטופל ושיעורי בית רבים. פסיכולוגיה חיובית, לעומת זאת, אינה מכוונת לסוג מסוים של בעיות והיא חדרה לשיטות טיפול רבות ואכן שמה דגש על חיזוק העוצמות הטבעיות של האדם במקום לנסות ולתקן את החלקים החלשים יותר: https://www.giditherapy.co.il/?p=662. אולי כדאי לשלב מדיטציית מיינדפולנס, המהווה את אחד ממרכיבי הדי בי טי עם פסיכולוגיה חיובית. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
שלום מזה 18 שנה אני נוטלת סרוקסט 20 לפני כחצי שנה ניסיתי להפסיק אהתרופה לבד ואז התחיל ו חרדות קשות מלוות באובססיה כפייתית ודיכאון קשה אני נוטלתBנ12 כבר כחודש שאלתי היא הסרוקסט שעזר לי במשך כל התקופה כבר לא עוזר בכלל מה עליי לעשות בנושא זה אשמח לקבל תשובה תודה דיאנה
שלום דיאנה, אינני רופא והפורום אינו מיועד להתייעצות על טיפול תרופתי. ככלל, אין להפסיק תרופות מסוג זה בבת אחת אלא בהדרגה ובפיקוח פסיכיאטר שגם יוכל להתאים לך תרופה אחרת כעת. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
בעלי סובל מהתקפי זעם, תנודות במצבי רוח ,פרפקציוניזם, וורקוהוליזם , משפיל קשות אותי ואת ילדיי, רגע הכל מושלם ורגע כלום לא בסדר... ילד יחיד להוריו,יש לו צורך קיצוני בשליטה, מכור לפורנו, חושש מנטישה. מחמיר עם השנים..אני מיואשת, החיים מרגישים כמו תחת טרור והוא לא מבין שיש בעיה. האם זה נשמע כהפרעה כזו והאם יסייע שאלך לטיפול במומחה לנושא לבד כדי לקבל תמיכה וסיוע? תודה מראש
שלום רחל, דווקא פרפקציוניזם, ועוד יותר מכך וורקוהוליזם, אינם אופייניים להפרעת אישיות גבולית, אך כמובן שאי אפשר לאבחן אדם דרך פורום באינטרנט ועוד לפי דיווחים של צד ג'. בכל מקרה, האבחנה היא פחות חשובה. פנייה למומחה לצורך קבלת תמיכה וסיוע עבורך היא רעיון מצוין. את נמצאת במצב חיים שמחייב התמודדות וקבלת החלטות. העזרה שתוכלי לקבל מחברות וכד' אינה יעילה, מלאת השלכות מחייהן האישיים ובאופן כללי, אנשים מתרחקים מצרות ועסוקים בענייניהם. אני בהחלט מעודד אותך לפנות לטיפול עבור עצמך כדי שתוכלי לא רק להתמודד עם המצב, אלא אף לצאת ממנו מחוזקת, בין אם הכיוון הוא גירושין ובין אם לקראת צעד כזה גם בעלך יחליט לפנות לטיפול או ללכת יחד איתך לטיפול זוגי, במיוחד אם את כותבת שהוא סובל גם מחרדת נטישה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
מדוע פרפקציוניזם סותר בורדרליין? האם לא יתכן אדם פרפקציוניסט בתחומים מסוימים (כל אחד פרפקציוניסט בדברים אחרים ) אשר סובל מחוסר יציבות בזהות/ערך עצמי, מצבי רוח לא יציבים, תפיסה של האחר לא יציבה.. אשמח להסבר
שלום רחל, בלי יהיכנס לשאלה אם בעלך סובל מהפרעת אישיות גבולית, אי אפשר לכפםות על אדם לפנות לטיפול שהוא אינו מעוניין בו. במצב הנוכחי אני ממליץ לך לפנות לטיפול זוגי בעצמך ולהודיע לבעלך בצורה אסרטיבית על כך. לעתים קרובות במצבים כאלה חרדת הנטישה גוברת והגבר מצטרף. אם לא, מוקד הטיפול יהיה התמודדות עם התפרצויותיו של בעלך, כולל האפשרות להיפרד ממנו. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
שלום ארז, אמנם פרפקציוניזם נמצא קשור ליותר ויותר הפרעות נפשיות, אך הוא גם חוצה מצבים ורוב הפרפקציוניסטים הסובלים מהפרעות נפשיות מגלים גישה נוקשה של 'או הכול או לא כלום' בתחומים שונים (לימודים, קריירה, זוגיות) וקשה להם לערוך את הפשרות והוויתורים הנדרשים במו"מ עם הזולת ועם המציאות. בהפרעת אישיות כפייתית פרפקציוניזם אף מהווה את אחד הקריטריונים להפרעה. בהפרעת אישיות גבולית, לעומת זאת, גם מצבי הרוח וגם מטרות החיים (למשל, תחום לימודים) אינם יציבים, בעוד פרפקציניזם משמעו דבקות במטרה, גם אם כתוצאה ממנו מתפתחת דחיינות. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
פרפקציוניסט קשה. הכל בעיקר לפרטים והיתוח הלוך וחזור בראש אומנם עם תוצאות אבל הרסני. עם הגיל מיתנתי זאת. הבעיה שלי שאני טיפוס ציקלי, לא מאני דפרסיבי, אבל מאוד מהר נסחף בהתלהבות וגם מהר מדוכא בהתאמה לשינויים מבחוץ. העוררות שנוצרת ביחד עם הפרפקציוניזם הקשה, שמגברים את הבעיה. וזה גם מעט מנתק ממסדר הדברים כלומר הפרפקציוניזם נסחף להיי ואז נפילה. זה לא משבש תפקוד אבל תמיד מצריך יום יומים להתאפס. שאלתי האם השילוב הזה מוכר, בנוסף אני לוקחכבר בערך חודש כמות מאוד קטנה פיות מרבע כדור של קלונקס בלילה. זה גם מאפשר הרדמות וגם באופן מוזר מוחק את הבלון המנטלי שנוצר מהשילוב בין בין ניתוחים פרפקציוניסטים ובין היפר של המצב הציקלי. פתרון זה שמצאתי עם עבודה התנהגותית של מצבים מעוררים הפחתה ההם, היא דרך מוכרת נתמכת. או שאני מטםל בסמפטומים ולא בשורש כביכול. כי הבנתי שאלה מבנים אישיותיים וזהו. השגת איזון מסוים עם מעט תרופה זה סביר? המינון מאוד נמוך. 0.5 מג קלונקס ממנו לוקח פחות מרבע בלילה, בברכה.
שלום מאור, נראה לי שאתה קצת מבלבל בין מצב של "הי" שמאפיין היפו-מאניה ובין פרפקציוניזם. באופן כללי, פרפקציוניזם מאפיין יותר ויותר הפרעות נפשיות, בעיקר הגישה הדיכוטומית של "הכול או לא כלום" והנוקשות שבכך, והטיפול הפסיכולוגי נועד להגמיש את המחשבה לכיוון של רצף ומציאת שביל הזהב. בהפרעה בי-פולארית עיקר הטיפול הוא תרופתי והטיפול הפסיכולוגי הוא בעיקר תמיכתי ואחזקתי, תוך הקפדה על משמעת של נטילת תרופות, שיקום, זיהוי התחלה של היפו-מאניה או אופוריה, אך התנאי ההכרחי הוא איזון תרופתי ומעקב מתמיד אחר הטיפול התרופתי. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
פניתי קודם בנושא התמודדות עם הבת זוג שלי ויש לי שאלת המשך תודה רבה על התגובה. אני רוצה לתאר מקרה נוסף כדי לשמוע את דעתך במה מדובר. אתמול שוחחנו בדרך הביתה והגענו לזה שהיום יש אנשים שמצלמים ילדות עם רחפנים וצריך להיזהר מזה. אז אמרתי כן הן ילדות פיציות ואשתי פשוט נכנסה לסוג של הלם מזה, התחיל לשאול בלי הפסקה ממתי אני אומר על מישהי פיצית שזו לא היא, שבחיים היא לא שמעה אותי מדבר כזה, שיותר אני לא אקרא לה פיצית כי לקחתי לה את זה ומעכשיו זה לא שלה, ופשוט התחילה גם לבכות אחרי כמה דקות של האשמות. כל ניסיון שלי להסביר לה שהתכוונתי פיציות קטנות ולא בקטע חמוד נתקל בהתנגדות ובהסבר מדוע אני מנסה סתם לבלף עכשיו ושכל העולם יודע שפיציות זה משהו שאומרים על בנות חמודות. הסברתי לה שגם לא דיברתי על מישהי ספציפית אז היא אמרה זה כמו שתגיד מישהי כוסית (היא לא יכולה לשמוע את זה). האם זה חלק מהתסמינים של קנאה רומנטית? כי זה נשמע לי משהו אחר
שלום משה, לא משנה אם זו קנאה רומנטית או לא. הבעיה היא הניסיון שלך למצוא תימוכין לכך שאשתך "מופרעת" ואתה "בסדר". הדרך היחידה שאני יכול להציע לנסות ולשקם את יחסיך עם אשתך היא לפנות לטיפול זוגי, שבו היחסים עומדים במרכז הטיפול ולא אחד מבני הזוג. בשל כך, גם אין סטיגמה על מי שפונה לטיפול. במידה והיחסים חשובים לך, עשה אתה את הצעד הראשון ופנה לטיפול זוגי לבדך, גם אם אשתך מסרבות לטיפול כזה. בוויכוחים כאלה חשוב להיות חכם ולא "צודק", כפי שאתה מנסה להיות בניסיונותיך להוכיח את מופרעותה של אשתך ואת "שפיותך" שלך. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
מה בעצם ההבדל בין ה2?
שלום ריוי, הפרעת אישיות אנטי-חברתית מאופיינת ע"י כישלון לעמוד בנורמות התנהגותיות חוקיות ומוסריות, אגוצנטריות וחוסר דאגה והתחשבות בזולת יחד עם חוסר אחריות, מניפולטיביות ונטילת סיכונים. פסיכופתיה היא צורה מסוימת של הפרעת אישיות אנטי סוציאלית המאופיינת ע"י היעדר חרדה או פחד והתנהגות בין-אישית המסתירה קשיי הסתגלות כמו הונאה ונוכלות. מאפיינים נוספים הם ניתוק ונסיגה מקשרים חברתיים וצורך עז בתשומת לב. באופן מסורתי, המושגים "פסיכופתיה" ו"סוציופתיה" קדמו למושג של הפרעת אישיות אנטי סוציאלית, אך כיום פסיכופתיה אינה מהווה אבחנה בפני עצמה אלא מאפיין (חמור יותר) שעל המאבחן לציין כשהוא עורך אבחנה של הפרעת אישיות אנטי סוציאלית. בברכה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
מחפשת דרך התמודדות עם כעסים, שליתה אצמית ,סדנאות וכו' ?! תודה
שלום יבגניה, אם תקלידי בגוגל את מילות המפתח האלה, תגיעי לשלל מודעות פרסומיות על סדנאות כאלה, אך כדאי מאוד לבדוק את ההכשרה וההשכלה של המנחים ולוודא שלא מדובר בשרלטנים (בדרך כלל מטפלים בעלי הכשרה מתאימה כמו עובדים סוציאליים או פסיכולוגים, יכתבו זאת). גם ביוטיוב יש סרטונים רבים המתייחסים לנושא, חלקם יישומיים יותר וחלקם יישומיים פחות, מומלצים סרטונים שנעשו בימי עיון של אוניברסיטאות (למשל, לאוניברסיטה הפתוחה יש הרצאות בנושא מיום עיון כזה, שכולן הועלו ליוטיוב). וגם לי יש כמה טיפים: http://www.giditherapy.co.il/?p=1750. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
בוקר טוב. מאז שנפרדתי מבן זוגי אני מרגישה בדידות חברתית שאין לי בכלל עם מי לדבר בפאלפון אני יודעת לעזור לעצמי ויש לי בית כיפי וחיים די טובים אני גם עובדת מצד אחד הפרטיות והעבודה עושים לי טוב ומצד שני אני חרדה שאני בלי חברים כרגע יש לי משפחה נהדרת אבל הדבר היחיד שמפריע לי זה החרדה מבדידות מרוב שהרגשתי חרדה מבדידות פגשתי חברה שעובדת בחנות שהיינו חברות טובות בעבר וסיפרתי לה שאין לי חברים בכלל כרגע והיא שאלה עם אני רוצה להכיר מישהו ועם אני מסכימה שאתן לו את הפאלפון שלי,ואני הסכמתי. אותו בחור התקשר אלי עוד לא ראיתי אותו לא כלום אבל הוא פתאום מאיזשהו מקום התחיל לספר לי על החברה הזאת כל מיני דברים מוזרים קילל אותה ואמר לי שלא כדאי לי בכלל לדבר איתה ולא להיפגש איתה הוא דיבר בצורה אגרסיבית הוא גם ניסה לסכסך בעבר בינה לבין בן הזוג שלה והוא גם התקשר אלי חמש פעמים באותו יום ואני שוב לא ראיתי אותו בחיים שלי ולא מכירה אותו. אח שלי וחברתו היו אצלי באותו יום שהוא יתקשר שמעו את מה שאני אומרת לו ובגלל שהייתי סוערת בגלל זה כל היום הם אמרו לי לנתק איתו את הקשר לחלוטין. הם אמרו לי שבסך הכול יש לי חיים טובים עכשיו שאני יודעת לעזור לעצמי ושלא אכנס למיטה חולה אבל אני יש לי בעיה שבגלל החרדה מבדידות אני גם מחפשת חברים מתחת לאדמה,וזה רק מקלקל לי לא מוסיף לי מאז אני מרגישה חרדה מסוימת וסוערת ממה שקרה אני מבולבלת אני רוצה לחזור לחיים השמחים שלי ולעזוב את כל הדברים האלה אבל מצד שני אני מרגישה חרדה מבדידות כרגע ובגלל זה אני מבולבלת לגמרי עם כן להמשיך איתו בקשר או לא אחי וחברתו וגם בת דודה שלי שסיפרתי לה את זה אמרו לי בשום אופן לא ליצור קשר איתו. הבעיה שאני לא רוצה להישאר בלי בן זוג לבד. אני מבולבלת. מה לעשות? אשמח מאוד לעצה ממך ורציתי גם את דעתך בנושא,תודה רבה
שלום עינב, חבל שלא ציינת בת כמה את, אך לפי תיאורייך, ניכר שאת סובלת מחרדת נטישה ותלותיות ומנסה לשכך אותן אך ורק בעזרת בן זוג שיושיע אותך מבדידותך. גישה זו מאוד לא מומלצת. קשר זוגי אמור להיות שוויוני פחות או יותר ואדם אמור להגיע אליו מתוך יכולת לחיות את חייו באופן נפרד ועצמאי ומבחירה חופשית ולא מתוך הנואשות שאת מתארת בפנייתך. הבחור ה"מועמד" לקשר זוגי אכן עושה רושם מפוקפק, אבל גם לא היה כזה, נראה לי שיש צורך בשינוי גישתך הבסיסית ולנקוט צעדים להפגת הבדידות במסלול אחד ולמציאת בן זוג במסלול אחר, נפרד ממנו. ישנם חוגים וקבוצות רבים הסובבות סביב עניין מסוים ובטוחני שיש נושאים המעניינים אותך. חוג כזה יכול להיות התחלה להכיר אנשים בעלי תחומי עניין דומים לשלך ופוטנציאל ליצירת שפה משותפת. כן מומלץ לבדוק איזה דברים את יכולה לעשות בחברת עצמך ורק מתוך עמדה של יכולת לנהל חיים עצמאיים לחפש בן זוג לזוגיות שוויונית ולא אדם שיצילך מבדידותך: http://www.giditherapy.co.il/?p=256 בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
שלום למומחה, אובחנתי כחולה או. סי. די קשה אך יש לי סימפטום שלא קראתי עליו בשום מקום ונדמה שאני היחיד שסובל ממנו. בנוסף לתסמינים הרגילים של ההפרעה אני נלחם בדחפים הטבעיים של הגוף. כבר עשרות שנים שאני נלחם ביציאות. כתוצאה מכך יש לי עודף משקל ועוד תופעות שהפכו את חיי לסיוט. אני גם נלחם ברגשות ומדכא אותם בזמן מפגש עם בני אדם ומצווה על עצמי "לא לזרום". קשה לי להסביר אבל התוצאה היא התרחקות וניכור של כל מי שאני בא אתו במגע. אני אדם מבוגר ולא רואה שום מוצא באופק. אני בטיפול פסיכיאטרי שנים רבות ונוטל תרופות. העזרה היא חלקית. האם הסימפטומים שתיארתי אומרים לך משהו ומהי הצעתך המקצועית? תודה.
שלום אורח, אמנם בשנים האחרונות החלו לסווג סוגים שונים של OCD על פי התוכן של האובססיות, אך אין לכך כל משמעות מבחינת הטיפול. בוודאי שהטיפול התרופתי אינו יודע להבחין בתוכן האובססיות וגם בטיפול הפסיכולוגי בגישה קוגניטיבית-התנהגותית (CBT), שהיא הגישה המומלצת לטיפול ב-OCD, הטכניקות אינן תלויות בתוכן. באופן כללי, יש טכניקות המכוונות לטיפול באובססיות (המחשבות הטורדניות) וטכניקות המכוונות לפעולות הכפייתיות. מטבע הדברים, אפילו האינטרנט אינו יכול לכסות את כל תכני האובססיות של כל האנשים. מה שאתה מתאר בשתי הדוגמאות הוא איפוק ושליטה מוגזמת שפוגעת בך ובכך יש לטפל. אתה כותב שאתה נמצא שנים רבות בטיפול פסיכיאטרי ולא ברור לי אם הכוונה לטיפול תרופתי בלבד או האם ניסית גם טיפול פסיכולוגי. אם לא, טיפול הבחירה הפסיכולוגי הראשון הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי וניתן לשלב גישות אחרות שלא תמיד יתייחסו ישירות רק ל-OCD אלא לשיפור איכות חייך באופן כללי. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
דווקא ביום העצמאות שאלתי מה באמת מעכב את העצמאות שלי. אני חושב שהבנתי דבר. אני סופר פרפקציוניסט, ומחוייב לכל דבר בצורה מוחלטת. ויודע לעשות רק דבר אחד במיקוד. לכאורה זאת תכונה טובה ממוקד ויודע לטפל בבעיה לעומק. אבל הבנתי שזה צרוף מאוד נפיץ. כי אני לא יודע לעבוד במקביל ושדבר אחד מעסיק אותי אז אני בעצם עסוק בו בלבד כדי לפתור אותו לכאורה. אני רואה בזה מעכב עצמאות. למרות השגים נאים, זה מסתבר לי ביום העצמאות שזה החלק המגביל אותי. לא עוזרים ההסברים של לשחרר. זה לא עוזר להחליף משימה. כי אז אני שוב במשימה ואני רוצה להרגיש משוחרר מההמתנה לסיום. וזאת אשליה אבל זה קשה לי מאוד, בעיקר התחושה. אמרו שביבי מסוגל להכנס לצאת מנושא ולהתנתק מהשאר. זאת נראית לי תכונה שהיא השילוב הנכון לאפשר מיקוד במשימה ברגע נתון אבל גם להיות מולטיטסקינג או שאני טועה? המגבלה שציינתי למעשה הפוכת בעיות ללא סיום לסוחבות אנרגיה, למרות שצריך להמתין. שהן מסתימות אני מרגיש שחרור של משאבים. מה ניתן לשפר בתנאים כאלה. חג שמח
שלום מאור, פרפקציוניזם אכן נמצא קשור ליותר ויותר הפרעות נפשיות, עד שהוגדר ע"י חלק ממובילי החוקרים בתחום כתכונה שלילית בלבד. אני נמנה על אלה הרואים בתכונה זו חרב פיפיות: http://www.giditherapy.co.il/?p=226. מולטיטסקינג מאפיין נשים הרבה יותר מאשר גברים, המסוגלים לרוב להתמקד רק במשימה אחת, אך אם נדרש ממך לעסוק במספר משימות במקביל, המלצתי היא לתכנן את זמנך מראש ולהקצות זמן קצוב לכל משימה מדי יום, או ימים מסוימים למשימות מסוימות וימים אחרים למשימות אחרות. כך יתאפשר לך להתקדם לרוחב. מולטיטסקינג מתאים יותר לאנשים עם הפרעות קשב, שדעתם מוסחת בקלות ע"י גירויים ולכן עיסוק מכוון בכמה דברים במקביל ממסד את חוסר היכולת שלהם להתמקד. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
שלום . מאובחנ ת עם דיכאון / דיסתימיה ( כולל GAD ) ע"י פסיכיאטרית כבר מס' שנים. כבר 8 שנים נטלתי 7 (שבע !) תרופות שונות ssri snri במינון מקסימלי למשך 4 עד 6 חודשים , ללא שיפור כלל . התחלתי פעמיים טיפול פסיכולוגי אצל 2 פסיכולוגים שונים במשך השנים, הפסקתי לאחר 2 או 3 פגישות , כי מרגישה שצריכה פתרון של "כאן ועכשיו", הסבל ממושך מדי גם כך , ולא אחזיק מעמד בטיפול דינאמי ארוך . בנוסף, מניחה שמבחינה פרקטית טיפול online נגיש לי יותר. אז איך מתניעים פסיכותרפיה כשטיפול תרופתי לא עוזר (הוצע לי לאחרונה שילוב תרופתי חדש ויעיל בדיכאון עמיד...שוקלת את הנושא לאור ת.לוואי, אך לא שוללת ) . מדובר בדיכאון Unipolar ....פשוט עמיד .
שלום מישהי, הפרעה הנמשכת זמן כה רב לא תיפתר "כאן ועכשיו" בטיפול פסיכולוגי בשום גישה. אמנם טיפול קוגניטיבי-התנהגותית (CBT) אמור להיות קצר יותר, אך לפי תיאורייך הוא חייב להיות משולב בטיפול תרופתי (או ביולוגי אחר) מתאים. דווקא בשירות הציבורי יש מרפאות לטיפול בדיכאון עמיד (למשל, במערך הפסיכיאטרי של שיבא) ובינתיים אוכל רק להמליץ לך על עשייה, עשייה ושוב עשייה - לשטוף כלים כל פעם לאחר הארוחה, לשלוח הודעה אחת לחברה פעם ביום, פגישה אחת ליום עם חברה או לפחות יציאה לרחוב, ניקוי חדר אחד ליום, צפייה בתכניות טלוויזיה שאת אוהבת או אפילו שאהבת וכעת אין לך חשק לצפות בהן, עריכת רשימה של הדברים האהובים עלייך והגברת המינון שלהם, רשימה של חמישה דברים חיוביים (או יותר) בחייך וקריאתם לפני השינה, דיאטה עשירה בפחמימות מורכבות ו/או קטניות והסחות דעת רבות ככל האפשר, תחילה "בכוח" ובהמשך יהיה יותר קל. כמובן שאין בטיפים האלה כדי להחליף טיפול מקצועי, תרופתי ופסיכותרפויטי, אך מניסיוני המקצועי הרב בטיפול בשתי ההפרעות - דיכאון עמיד והפרעת חרדה מוכללת - הקפדה על משמעת עצמית בכל הטיפים הנ"ל עשויה לעזור מאוד. חשוב מאוד להתחיל מהקל אל הכבד כדי שהם יעזרו. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
שלום לך. אני איבדתי השנה אובדנים מצד משפחתו של אבי בנוסף יש לי קרוב משפחה שנהרג באסון המסוקים ואני מכירה חללים לצערי שנהרגו במלחמות ישראל. משפחה מצד אימי היא ניצולת שואה וחלק מהם ניספו. כל פעם ביום השואה וביום הזכרון אני נכנסת לבכי ודיכאון קושי לנשום קשה לי עם זה,ומרגישה תופעות בגוף תופעות פיזיות כנראה מתופעת דיכאון נפשית בימים אלה. מצב הרוח שלי ירוד אני כל הזמן ממסתכלת בטלוויזיה ובוכה הייתי שמחה האם תוכל לעזור לי במצבים כאלה לתת לי עצה מה עושים? אני ממש מבקשת ומודה לך חג עצמאות שמח
שלום מיכל, יום השואה ויום הזיכרון הם ימים קשים לכולנו, ובמיוחד למי שחווה אובדנים בהקשרים הללו באופן אישי. אם הדיכאון שאת חווה מופיע רק בשני ימים אלה, אין סיבה להתייחס לכך טיפולית. עם זאת, אינך חייבת לצפות בתכניות טלוויזיה העוסקות בנושא. כלומר, אם את פגיעה לזיכרונות הללו, הייתי מציע לך לא לחטט בפצע ע"י צפייה בתכניות שבהן הכאב והשכול מרוכזים במינון גבוה מאוד. הימנעות מצפייה לא תטיל ספק ברמת הסבל, הכאב והזיכרונות הפרטיים שלך ועשויה להקל על הדיכאון. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
שלום רב. אני חווה בימים האחרונים בעיקר אחרי שעזבתי את עבודתי וכרגע אני מחפשת אך לא מוצאת כנראה בגלל שאני הרבה בבית מחשבות שליליות מדכאות שמלוות בדיכאון ומכניסות אותי לחרדה גם דפיקות לב מואצות אני בגיל המעבר האם זה שייך? אני חשה שיש לי את החרדה את המחשבות השליליות שצצות לי בעיקר זה בגלל אבא שלי שחולה בדימנציה ודוד ודודה שלי אחיו ואחותו שלא מזמן נפטרו שבוע אחרי שבוע זאת אומרת דוד שלי נפטר ואחריו דודה שלי נפטרה מאז גם אני מרגישה את התחושות האלה מה ניתן לעשות במצב זה חוץ מטיפול פסיכיאטרי? האם יש פתרון אחר לבעיה? אולי עם אפשר אתה יודע על איזה אתר באינטרנט או ספר לעזרה עצמית שאני יכולה להיעזר בו? אני ממש מודה לך זה מאוד חשוב לי מאחלת לך חג עצמאות שמח
שלום עירית, מתיאורייך עולה שחווית שלל אירועים סביבתיים מדכאים ומלחיצים, אשר ייתכן שהשפעתם גברה כעת כשעזבת את עבודתך ונוצר חלל גדול יותר שהמחשבות והרגשות השליליים ממלאים כעת. הואיל ומדובר באירועים סביבתיים רבים, כולל עזיבתך את מקום העבודה, יש להניח שהחרדה והדיכאון הם תגובתיים, אך לא מן הנמנע שגיל המעבר מהווה קרקע פורייה לכך. לדעתי, טיפול תרופתי מתון היה מיטיב עמך מאוד (רוב רופאי המשפחה רושמים למשל ציפרלקס 10 מ"ג, בלי להפנות לפסיכיאטר). טיפול הבחירה הפסיכולוגי הראשון הוא טיפול בגישה קוגניטיבית-התנהגותית (CBT). קשה מאוד לאדם לטפל בעצמו, אם כי יש כיום אפליקציות לכך בסמרטפונים. ספר לעזרה עצמית, שבנוי על הטיפול הזה, הוא 'בוחרים להרגיש טוב' של ד"ר ד' ברנס. הספר אזל מהחנויות, אך ניתן להשיגו באתרים המציעים ספרים מיד שנייה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
שלום אני נשוי למישהי שמאובחנת עם ROCD המתבטא בעיקר בקנאה קיצונית כלפי נשים וחוסר יכולת הכלה של קשר כלשהוא שלי עם אישה (לא משנה גילה/הקרבה שלה אלי) וממשיך בשתלטנות אין סופית - דורשת לעדכן אותה בכל מייל שאני שולח בעבודה למישהי, לעדכן אותה אם פנו אלי במסדרון (מישהי) ועוד הרבה סיפמטפומים. הסימנים היו כבר לפני והאמת שאיפשהוא אני כועס על עצמי שהמשכתי את הקשר הזה, אבל אני אוהב אותה ויודע שיש פתרון לכל דבר (מאמין בכך) ומוכן להשקיע מעצמי לעזור לה. הבעיה היא שהיא לא מכונה ללכת לטיפול משום שהלכה וחוותה אשמה ורצון להתאבד בעקבות כך והיא לא מוכנה לשמוע על זה אפילו וגם לא על תרופות שהופכות אותה לזומבית כהגדרתה. גם ללכת לטיפול יחדיו היא איננה מוכנה. המודעות שלה גבוהה , היא מודעת שזה לא בסדר ומודעת שזה לא נורמלי מה שהיא עושה אבל פשוט החליטה עם עצמה שככה היא והיא לא משנה כלום כי זה פוגע לה בנפש. ברור לי שאין פתרון ללא טיפול פסיכולוגי + רפואי. אשמח לשמוע עצות/רעיונות איך לשכנע אותה לגשת לטיפול כזה, והאם בכלל זה כיוון נכון. לציין כי זה משפיע עלי בכל צורה אפשרית וכמובן משפיע על הקשר שברובו מבחינתי הוא עצוב. אני הסכמתי להרבה דברים שהיא ביקשה בתקווה שזה יעזור לביטחון אך זה בור ללא תחתית.
שלום משה, הואיל ובת זוגך אינה מוכנה להיעזר בטיפול מכל סוג שהוא, כולל לא בטיפול זוגי, ואתה כותב שאתה מאמין שלכל דבר יש פתרון - המלצתי לך היא לפנות לטיפול בעצמך כדי לקבל עזרה בהתמודדות עם המצב. אתה כותב, בצדק, שהדבר משפיע עליך ולכן בהחלט יש מקום לשקול ייעוץ לעצמך. ייתכן שעדיף שתפנה למטפל שהוא גם מטפל זוגי מוסמך ותודיע על כך לאשתך, כך שהיא תוכל להצטרף בהמשך אם תרצה. לפי תיאוריך, אשתך אינה סובלת מ-ROCD אלא מקנאה רומנטית. ב-ROCD יש לאדם ספקות ולבטים לגבי התאמתו של בן הזוג ואילו אתה מתאר ביטויי קנאה קיצוניים של אשתך כלפי מגעיך עם נשים אחרות. הכתובת לכך היא טיפול זוגי אשר גם עשוי להפחית את הרתיעה שיש לאשתך מטיפולים. על כל פנים, במצב המתואר אתה זה שצריך לעשות את הצעד הראשון (ואולי היחיד) לקבלת עזרה בהתמודדות עם המצב. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
תודה רבה על התגובה. אני רוצה לתאר מקרה נוסף כדי לשמוע את דעתך במה מדובר. אתמול שוחחנו בדרך הביתה והגענו לזה שהיום יש אנשים שמצלמים ילדות עם רחפנים וצריך להיזהר מזה. אז אמרתי כן הן ילדות פיציות ואשתי פשוט נכנסה לסוג של הלם מזה, התחיל לשאול בלי הפסקה ממתי אני אומר על מישהי פיצית שזו לא היא, שבחיים היא לא שמעה אותי מדבר כזה, שיותר אני לא אקרא לה פיצית כי לקחתי לה את זה ומעכשיו זה לא שלה, ופשוט התחילה גם לבכות אחרי כמה דקות של האשמות. כל ניסיון שלי להסביר לה שהתכוונתי פיציות קטנות ולא בקטע חמוד נתקל בהתנגדות ובהסבר מדוע אני מנסה סתם לבלף עכשיו ושכל העולם יודע שפיציות זה משהו שאומרים על בנות חמודות. הסברתי לה שגם לא דיברתי על מישהי ספציפית אז היא אמרה זה כמו שתגיד מישהי כוסית (היא לא יכולה לשמוע את זה). האם זה חלק מהתסמינים של קנאה רומנטית? כי זה נשמע לי משהו אחר
סליחה על ההצקה, פשוט מאוד סקרן מהי תשובתך.
אני בת 17.5 ומאז גיל 12, פחות או יותר, יש לי הרגל רע להוציא שחורים מהגב. דבר המביא לזיהומים ולצלקות. גם אם יש תקופות בהן אני מצליחה במשך כמה ימים לא לגעת בגב בסופו של דבר אני חוזרת להרגל הרע. האם יש פתרון?
שלום אנונימית, הטיפול הפסיכולוגי המתאים ביותר הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) וכאשר מדובר בהתנהגות כפייתית מהסוג שתיארת הטכניקה המרכזית נקראת 'חשיפה ומניעת תגובה'. תחילה מנהלים ניטור (מעקב) אחר המצבים שבהם מתרחשת ההתנהגות ובהמשך נערכת חשיפה הדרגתית למצבים אלה, תחילה בנוכחות המטפל ובהמשך בעצמך. לעתים קרובות יש צורך בשילוב טיפול תרופתי המעכב ספיגה חוזרת של סרוטונין (SSRI, כמו ציפרלקס, פרוזק וכד'). הטיפול מותאם ע"י פסיכיאטר. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
שלום פרופ' אודה להארות ועזרה... בת 48 בזוגיות סבב ב ארוכת שנים, בן זוגי איבד את אביו לפני כשלושה חודשים וחווה תהליך אבל מורכב, לעיתים בראייה חיצונית אפילו לא תקינים נפשית, רצון מוקצן בחופש,צורך תמידי באנשים סביבו, צריכת אלכוהול וקנאביס בתדירות גבוהה והקושי הגדול מכולם הוא צורך בריחוק ממני...רצון להיות לבד...חופשי... חוויתי את אותן תחושות כשהתאבלתי על אבי וקיימת בי הבנה והכלה לכאבו אך קיימת בי השאלה האם באמת צריך להניח לבן זוגי להיות לבד . חשוב לציין כי בן זוגי בן 53 פסיכולוג בהשכלתו..מסרב ללכת לעזרה למרות שמבין שיש לו צורך... תודה מראש
שלום לך, ה"מודלים" השונים של שלבי האבל עברו מן העולם בשנים האחרונות ופינו את מקומם לגישה אינדיבידואלית יותר. בכל מקרה, 3 חודשים הם זמן קצר יחסית ואת גם לא כותבת מה מצבו התפקודי התעסוקתי וחברתי של בן זוגך. את מציינת שמצד אחד יש לו צורך בחברת אנשים סביבו ומצד שני הוא מתרחק מחברתך. המלצתי היא להמתין עוד כ-3 חודשים במהלכם הייתי מציע לך להיות בעמדת המגיבה בלבד, כלומר, לחכות עד שהוא יפנה אלייך ואז להיות בשבילו שם. אם אין שיפור, המלצתי היא לפנות דווקא לייעוץ זוגי הן משום שייתכן שהיו קיימות בעיות בזוגיות שטואטאו מתחת לשטיח ופרצו בעת המשבר הנוכחי והן משום שייתכן שיהיה לבן זוגך קל יותר לפנות לייעוץ כזה מאשר עבור עצמו, דבר שהוא אינו עושה. במידה ויסרב, הייתי מציע לך לפנות לבד לייעוץ הזוגי וליידע את בן זוגך על כך. במקרים רבים האישה עושה את הצעד הראשון בפניות כאלה ובן הזוג מצטרף בהמשך. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
שלום, יש לי הפרעה שאני שומרת חפצים. יותר נכון, שחפצים מזעריים של אנשים שאני מאד אוהבת הולכים לאיבוד אני חווה סוג של התקף חרדה, יש לי חום ורעידות ברגליים ואני מרגישה דפיקות לב מואצות. אני לא מצליחה להרדם בלילה כמו שצריך, אני כמה כל כמה דקות כמו מתוך סיוט בלהות. הגוף שלי חווה אובדן ממש כאילו אדם נפטר. זה כבר הפך להיות בלתי נסבל, אני כל הזמן בודקת שהכל במקום ושום דבר לא אבד. האם יש לכך פתרון? מיואשת נורא כי זה רק הולך ומחמיר וכבר ממש מקשה עלי את החיים.
שלום דנה, את מתארת סוג של אגירה שהוא סוג של הפרעה כפייתית (OCD) בנוסף להתקפי חרדה סביב אובדן חפצים מהסוג היקר לך. לפי המלצות האיגוד הפסיכיאטרי האמריקני לטיפול ב-OCD, מדובר בהפרעה שהיא קודם כל פיזיולוגית ולכן הטיפול התרופתי נחשב תנאי הכרחי, כאשר השילוב של טיפול זה עם טיפול קוגניטיבי-התנהגותית (CBT) נחשב שילוב מנצח. הטיפול התרופתי נראה הכרחי במיוחד במקרה שלך הואיל ואגרנות בפני עצמה אינה מלווה התקפי חרדה מהסוג שאת מתארת. לכן, המלצתי היא קודם כל לפנות לפסיכיאטר לצורך טיפול תרופתי ובמצב רגוע יותר, כמה שבועות לאחר שימוש בתרופה, לפנות לטיפול CBT. במצב הנוכחי חוששני שלא תוכלי לשתף פעולה עם טיפול פסיכולוגי בלבד מרוב חרדה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
שלום, אני בן 28. סובל מדיכאון מתמשך שהתפרץ בעקבות התקף חרדה בהודו לפני כשש שנים (על רקע שימוש בסמים). במהלך השנים האחרונות נראה כלפי חוץ שעשיתי התקדמות, אני בזוגיות טובה, מסיים תואר ראשון אך המועקה והפחד מצלים על חיי כל הזמן. מבחינתי איני יודע באיזה מצב אהיה מחר ואני תמיד מועד לפורענות. אני מפחד וחרד למצבי. אני פוחד לקחת תרופות גם בגלל חשש שזה יחמיר את מצבי ( יש לי תחושה פסימית שמהיותי אדם חושב יתר על המידה אהיה מאלו שהתרופות מחמירות את מצבן), בנוסף, פוחד שטיפול תרופתי לא יעזור לי ואז אשאר ללא פיתרון כלל. אני יודע הדחקתי הרבה במהלך השנים האחרונות ומרגיש כאילו יש לי מה לפתור לפני לקיחת תרופות, שמבחינתי נחשבות לפיתרון קצר ובעצם ״פלסטר״. על איזה טיפול היית ממליץ לי ? ומה דעתך על טיפול תרופתי במקרה שלי ? תודה !
שלום כוכבי, פרט לדיכאון המתמשך נשמע שאתה סובל גם מחרדה ודאגנות, המלוות צורך עז בשליטה ואתה נוטה יתר על המידה לחטט בעצמך: http://www.giditherapy.co.il/?p=234. בכל טיפול שלא יהיה תצטרך להפקיד את עצמך באופן חלקי וזמני בידי המטפל ולשתף פעולה וזה מחייב ויתור זמני וחלקי על שליטה. הייתי מתחיל מטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) משולב בטיפול תרופתי המעכב ספיגה חוזרת של סרוטונין במוח (SSRI, למשל ציפרלקס) שיותאם ע"י פסיכיאטר. אפשר לנסות גם ללא הטיפול התרופתי, אך קיים חשש שתהייה חרדתי ודאגני מדי מכדי לשתף פעולה. לא הייתי נכנס לטיפול פסיכודינמי הכרוך בחיטוט בעבר ובסיבות בגלל נטייתך לחיטוט עצמי. כמובן שאלה קווים מנחים כלליים מאוד והטיפול חייב להיות מותאם על סמך הכרות אתך ועם אישיותך הייחודית. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
קראתי אחת המאמרים שלך פרופסור וזה המצב שאני שרוי בו "14 שנה כן 14 שנה עשיתי העתק הדבק לדברים 14 שנה טיפול תרופתי שכמעט לא עוזר בכלום שלא נדבר שאני לא יכול בכלל לעזוב אותו כי אני כבר מכור אליו ותסמיני הגמילה שלו יותר גרועים מסמים..אבוד עיצות טיפול פסיכולוגי כל כך יקר עד שאני עוזב אחרי טיפול 5 או 6 עשיתי טיפול CBT אולי 5 מפגשים ועזר לי פלאים לגבי החרדה ולא המשכתי לפני שנה והכל חזר מהתחלה אסתפק בזה גם אם בהמשך יהיה צורך בטיפול פסיכודינמי, המתייחס לאישיות כמכלול, כל עוד הדיכאון והחרדה אקוטיים, מומלץ ליישם גישה קוגניטיבית-התנהגותית. כאשר הסימפטומים של החרדה והדיכאון פעילים, אין זה הזמן ל"פסיכולוגיית מעמקים", כשם שלא עושים ניתוח בזמן מחלה אקוטית. החלק הקוגניטיבי של הגישה כולל שינוי אמונות בסיסיות (או עיוותים קוגניטיביים). הפסיכיאטר אהרון בק, אבי הטיפול הקוגניטיבי בדיכאון, פיתח את מה שמוכר כ"משולש הקוגניטיבי" של הדיכאון, הכולל אמונות שליליות של האדם המכוונות כלפי עצמו, כלפי העולם וכלפי העתיד. כשמדובר בקודקוד של העתיד, קיים כאמור הבדל בין הדיכאוני שבטוח שיהיה רע לבין החרדתי שיהיה מודאג ממה שעלול להיות בעתיד, אך כאשר מדובר בהפרעה המשולבת של דיכאון וחרדה, הבחנה זו רלוונטית פחות לטיפול. בק רואה את תסמיני הדיכאון כתוצאה של עיוותים הקוגניטיביים. כך, למשל, אדם שחושש מדחייה לא יעז להעמיד את החשש הזה למבחן, הוא יחוש דחוי, יתנהג בהתאם, יסתגר מפני הזולת, יימנע מקשר איתו ועקב כך יהיה עלול להיתפס כמתנשא ולא מעוניין בחברת אנשים אחרים, שיחששו לעשות את הצעד הראשון לקראתו. כך עלול להתחיל תהליך של נבואה המגשימה את עצמה. משולש הדיכאון של בק בק וממשיכי דרכו תרגמו את "המשולש הקוגניטיבי" למספר עיוותים קוגניטיביים: ◾הכללה מוגזמת – הסקת מסקנות כלליות מאירוע שלילי אחד ויחיד ◾הפשטה בררנית – התמקדות ב"חצי הכוס הריקה", תוך התעלמות מ"חצי הכוס המלאה" ◾"או הכול או לא כלום" – תפיסה פרפקציוניסטית שמעודדת הימנעות או דחיינות. ◾ניבוי העתיד – בחרדה הקושי הוא לשאת את אי הוודאות שבעתיד וקיים ניסיון מלאכותי לכסות כל אפשרות ע"י חשיבה על התסריט הגרוע ביותר ובדיכאון הניסיון הוא להבטיח ודאות שלילית מלאכותית במקום לקוות ולהתאכזב. ◾הצמדת תוויות – תפיסה סטראוטיפית של העצמי ושל הזולת: "אני לוזר", "אנשים הם רעים", "כל הגברים/נשים הם/הן כאלה" בניסיון מלאכותי להשליט סדר במקום לשאת את המורכבות האנושית
שלום יואב, אני לא בטוח שהבנתי אם אתה מבקש לשאול משהו או רק לחלוק עם הגולשים חומר ממאמרים שכתבתי. יעילותו של CBT (עם ובלי טיפול תרופתי במקביל) הוכחה במספר גדול של המחקרים, אלא שכמעט כל הנבדקים היו אמריקניים בעלי משמעת עצמית וצייתנות גבוהות אשר מילאו בקפדנות את ההוראות של המטפל בשיעורי הבית שהתבקשו לעשות לרוב בטיפולים אלה. מטופלים ישראלים, על פי ניסיוני, הרבה פחות חרוצים וממושמעים בעניין זה, גם אם הם מבקשים טיפול CBT. בשלב זה של חוסר שיתוף פעולה אני אכן עובר לטיפול פסיכודינמי במטרה לחשוף ולעבד את היחס האמביוולנטי (הדו-ערכי) לטיפול, כלומר, בין ההצהרות על רצון חד-משמעי בשינוי שלמענו יהיו מוכנים לעשות הכול ובין ההתנגדות המתגלה בחוסר שיתוף הפעולה ב-CBT. אם CBT עזר לך, אינני רואה להמשיך בעתיד בטיפול פסיכודינמי, שכן חרדה ודיכאון ובמיוחד השילוב שלהם עלול להגביר את הנטייה הקיימת לחיטוט עצמי שקיימת בסובלים מהם בלאו הכי: http://www.giditherapy.co.il/?p=234. במקרים רבים טיפול תרופתי, ולו מינימלי, הוא תנאי הכרחי המהווה מעין starter לתדלוק הטיפול וללא הרגעת החרדה ו/או הדיכאון, המטופל לא יוכל להפיק את מה שאפשר מ-CBT. זאת, למעט מקרים ששמירה על רמה מסוימת של סבל היא גורם מוטיבציוני שחיוני לטיפול. תודה על ההתעניינות שלך בעבודתי. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
לאחר כ3 וחצי חודשים אשר אני יוצא עם בת זוגתי, התחלתי לסבול מROCD, בדיוק אותם תסמינים אשר פרסמת באתרך. אכן פניתי לפסיכולוגית אשר אימתה שאני אכן סובל מROCD. היא אמרה שאנחנו נעבור טיפול CBT אשר בסופו של דבר זה יעזור לי להפחית את המתח והחרדה ואגיע למצב שאוכל לקבל החלטות לגבי המשך הקשר. (יש לציין שכל קשר שניסיתי להתחיל ישר הייתי פוסל מכיוון שההפרעות של הROCD היו מנצחות, הפעם החלטתי להלחם) אני ממש לא מעוניין לאבד את הקשר הזה, אך כל השאלות והספקות הטורדניות שמתלוות אלי והדאגות שלא עוזבות אותי במשך היום ממש מפחידות אותי שזה באמת יגרום לי לסיים את הקשר. הייתי מעוניין לדעת אם CBT באמת יכול לעזור לי לפתור את הבעיה? האם יום יגיע והחששות יעלמו ואני אוכל לחיות באושר עם בת זוגתי? לגבי טיפול תרופתי, האם CBT יכול להפחית את החרדות ללא טיפול תרופתי? האם זה אפשרי בלי? בת זוגתי ממש עושה לי טוב, אני ממש מאושר איתה, אבל בגלל כל השאלות שעולות לי וכל הספקות והדאגות אני מוקף בחרדות אינסופיות שאין לי חשק לכלום. אשמח אם תוכל לענות לי על השאלות תודה מראש
שלום ד', טיפול קוגניטיבי-התנהגותי הוא אכן טיפול הבחירה הראשון הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) ובתוך כך גם Relationship OCD, כלומר, כאשר נושא האובססיות סובב סביב ספקות ולבטים באשר להתאמת בן או בת הזוג. לפי הקווים המנחים לטיפול ב-OCD של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקני (שנכתב מן הסתם ע"י רופאים פסיכיאטרים), טיפול תרופתי הוא תנאי הכרחי, אך אם ההפרעה מסתכמת רק בספקות בדבר הזוגיות ואין כל אובססיות וקומפולסיות ("טקסים" או בדיקות חוזרות ונשנות של בחורות אחרות, למשל) ואם לא היו כאלו בעבר, הייתי ממליץ לנסות כחודשיים את הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי ללא טיפול תרופתי. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
מעבר קיצוני מקצה לקצה. מה קרה לי. בילדותי הייתי ילד נמרץ יצירתי פעיל ומהיר לדעתי ללא יכולת דחית סיפוקים בסיסית. אבל מנומס. גל בלימודים בסדר מצטיין רק במה שאהבתי. מקצר ברב מתעמק במה שאוהב. לאחר הצבא ולימודים הפכתי משקיען טוטאלי שהעמיק והפך למורה בנושאים מורכבים ותהליכים ויסודות הפרפקציוניזם הועלו על נס. להעביר תלמידים תהליכים ארוכי טווח עם סבלנות אין קץ אמנם עם יעדים אבל שעות של הוראה והנחיה שזה כיום לא מובן לי מאיפה באה הסבלנות. אחכ גם בתחום עיסקי אבל תהליכי לחלוטין שבו הפרפקציוניזם זה תועלת עליונה בכל שניה. ואז בוקר טוב זהו חזרתי להיות מקצר לא מעוניין בתהליכים עם מודעות וויתור שהתחברה עם הכרת התובנה שהחיים קצרים ועקרון לוותר מבחירה הפך את הילד הנמרץ למבוגר שנהנה ונוטש מבחירה תהליכים מכל סוג להוציא מינימום נדרש. לא מתעניין בכל דבר שדורש תהליך ממוקד ביעד ואם אינו חשוב או דורש תהליך מואפרכב וארוך אבל אינו בעל חשיבות עליונה או מטרה ערכית או אפילו כלכלית. אז זהו לא מעניין. במידה מסויימת זה להיות הילד בצורה מהדורה בוגרת. הפרפקציוניזם לא נעלם ונדרש לו אבל הבחירה לא להכנס לתהליכים לא הוראה לא כל דבר של מאמץ מתמשך שהחביא את הפרפקציוניזם לביטוי נמצא כמציאה נפשית. פטנט כזה שהשד הפרפקציוניסט שישאר בבקבוק. מבחירה. מצאתי מציאה? פתאום גם לא לדעת העל גם במחיר הדחקה זה טןב לי. מי היה מאמין. אני מרגיש שזה הישג והתפתחות ולא נסיגה. יש דברים בגו?
שלום איתן, קיים קשר הדוק בין פרפקציוניזם "שלילי", כזה שבבסיסו תפיסה דיכוטומית של "או הכול או לא כלום", ובין דחיינות. למשל, כשסטודנט מתייחס לעבודה סמינריונית שלו כ"מפעל חיים", לא אחת קורה שהוא לא מסוגל להתחיל אותה, עסוק הרבה מעל הדרוש בעיצוב העבודה וכיו"ב, ועד שהוא מגיע לעיקר הוא מותש ותאריך ההגשה כבר חלף מזמן. גם חוקרים בשלבים מתקדמים עלולים להתייחס לספר שיכתבו כאל משהו שחייב להיות "יצירת מופת" ומרוב יסודיות מכלים את כוחותיהם ונשברים כי הספר אינו מגיע לשלב הפרסום. אתה מתאר מעבר קיצוני (לא כתבת בן כמה אתה ובאיזה שלב של החיים אתה נמצא) מגישה פרפקציוניזם שהייתה יכול לעמוד בה ואתה מתאר אותה במונחים חיוביים אך בשלב מסוים, כנראה כעבור שנים רבות לפי תיאוריך, כוחותיך נשחקו ואתה מתפשר. האם אתה מתפשר יותר מדי? רק אתה תוכל לענות על כך. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
היי, אנוכי נשואה כ11 שנים, מיד אחרי הנישואים שמתי לב לשינוי התנהגות אצל בעלי, שעל חלקו טען כי תמיד היה כזה, לדוגמא: לא מצחצח שיניים, לא מחליף גרביים עד שאני זורקת, בקיצור לא היגניי. עם השנים היו פעמים שניסיתי להתעלם מה שעשה טוב כי אז העירו לו בעבודה - אם זה על תספורת, בגדים וכו' (כי לא איפשר לי לעזור לו), היו גם שינויים בפן המיני - מזוג שאוהב בן לילה מהחתונה הוא הפך לקפוא, לי לא הפריע עד כדי כך כי היתה לי עבודה תובענית, אחכ טיפול בילדיי, שאגב כן פנינו לעזרות כדי ל"שפר" יחסינו, אך הועיל אולי זמנית או נקודתית. מלבד ההזנחה, הוא אדם טוב, יש לו בסיס טוב ואני מאמינה בקשר, ולא בעד גירושים, בטח כי לא הגעתי/נחפשתי בחיי לפירדות כך שמבחינתי זה קו אדום. אך היום, אני מרגישה שהוא ממש מתיש אותי, אני מתביישת בהתנהגותו (הוא יורק על עצמו, כי יש לו ליחות רבות כתוצאה מהשמנה ומאכילה של דברים שלא עושים לו טוב), הוא לא מצחצח שיניים ולא נעים, ולעיתים אני מרגישה שמנסה אף להוריד אותי לחדול בקניות (אומר שאני יפה בכל מצב, עם פן/בלי פן, עם מייקאפ וללא..), כמובן שמחמיא כשאני נראית טוב, אני במצב שרוצה להקיף עצמי וסביבתי בסביבה בריאה, וגם כמובן חסר לי הפרטנר המיני, המחזר שלא היה לי רוב השנים האחרונות. כעת השאלה, למי לפנות? (הוא כ"כ נגד ממטעמי קמצנות בראשונה) לא עוזר שאני אומרת או גירושים או שתשתנה, הוא יכול להשתנות ליומיים ולחזור לסורו, מה גם שבסוף שבוע זה יותר מורגש.. תודה.
שלום תקווה, אינני יודע בני כמה אתם, כמה ילדים יש לכם ובעיקר כמה זמן היכרתם לפני הנישואין והאם גרתם יחד לפני כן. כך או כך - לא הייתי מציב לבעלך אולטימטום של גירושין, מה גם שאינך יכולה לעמוד בו הלכה למעשה. לעומת זאת, בהחלט הייתי מציב לו תנאי אחר "או טיפול זוגי או גירושין". הואיל ואני ממליץ על על מקום שהוא עמותה ולא מכון פרטי, אני מרגיש חופשי למסור את הפרטים: אלומה, 03-6291518. התעריפים שם נמוכים בהרבה מהמקובל בשוק הפרטי ושמעתי עליהם רק טובות ממטופלים אינטליגנטיים וביקורתיים שלי. הייתי מציג לבעלך את הפנייה לשם כצעד אחרון לפני גירושין (הם עוסקים גם בגישור) ואם לא יבוא, אני מציע לך לפנות לבדך ולהציג את הבעיה. מאוד שכיח שהאישה פונה ראשונה וכשגבר מבין שאת מתכוונת לממש את האיום, הוא מצטרף תחילה בלית ברירה ובהמשך ברצון. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
שלום רב, אודה להכוונה ראשונית היכן ניתן טיפול באור באזור המרכז. תודה.
שלום Embryonic, אני יכול רק להתייחס למסגרות ציבוריות ולא לפסיכיאטרים פרטיים. הייתי בודק קודם כל במרפאה הפסיכיאטרית של איכילוב ואם אין, אז במרפאת דיכאון במערך הפסיכיאטרי של שיבא. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
במשך שנים כיאה לפרפקציוניסט ועובד מסביב לשעון בלי שממש הגדרתי זאת כך, הראש כולו היה ממוקד בזה, ניסיתי להגדיר מה המאפינים של הפעיליות שמכניסות אותי לתוך מעגלים אלה באופן שמחזקות את הקושי. למשל עבודה שיד בה תהליכים מתמשכים לאורך זמן שדורשים תשומת לב מתמשך עד לתוצאה. בנגוד לפעולות כמו הרצאה שזה התחלה וסוף קצרי טווח. מטבע הדברים נמשכתי לפעיליות עם הליכים ממושכים שבהם מעורבות ועומס מתמשכים. זה בעיקרון המאפיין הבולט ביותר. זה יצר אצלי עומס בלתי אפשרי כתוצאה מהפרפקציוניזם והכניסה לפרטים וכל הכרוך בכך ומוכר לך. שאלתי האם דרך התיחסות נכונה להתיחסות לקושי זה, יכולה להיות בבחירה מודעות ומושכלת של פעיליות קצרות תווך כמה שיותר. לא המנעות בכלל מתהליכים אבל לצמצם במודע כמה שיותר פעיליות בכל תחומי החיים בעיקר מקצועית וגם בחיי השגרה שבהם לבחור לא להכנס לתהליכים ארוכים גם במחיר שנדרש לשלם על כך כלכלית אישית כדי לנטרל עד כמה שניתן את המלכוד שמפעיל בעוצמה את הנטיות הטבעיות של הפרפקציוניזם. חייב לציין שזה כולל עומס פרטים בגלל זכרון טוב דיוק בפרטים כמעט אינסופי בקצור חיים בגןעדן של סבך שבמרום גילי 46 זה צריך להכנס לשינוי. בעיקר מתלבט בבחירה עקרונית שאעשה עם עצמי. כך שהבחירה תיהיה הכרעה ולאחריה יהיה צמצום אפשרויות אבל גם אהיה שלם איתה כולל המחירים שאשלם. העומס הפנימי שנוצר פשוט לא טוב לי. או שישנן דרכים אחרות שןנות להתמודדות שאתה יכול להציע לי לחשוב ונסות תודה.
שלום מאיר, גם בגיל 46 ניתן בהחלט לשנות הרגלי חשיבה והתנהגות הקשורים בוורקוהוליזם, פרפקציוניזם וכפייתיות, לרוב על ידי טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, כולל טכניקות קצרות מאוד לשינוי הרגלים. אני חייב להודות שגם אני הייתי קצת סקפטי לגבי השגת שינוי כשפונים לטיפול לראשונה בגיל כזה, אך ממספר מטופלים שהיו לי לאחרונה ראיתי שהדבר אפשרי, גם ללא טיפול תרופתי, בתנאי שיש התמדה בטיפול. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
אני לוקח כדורי פנאפט 6 מג ולפעמים קלונקס 2 מג לאחרונה לקחתי בפעם אחת הרבה קלונקס וראיתי שאני לא יכול להגיע לזקפה וגם אם כן אני לא יכול לגמור כרגע הפסקתי עם הכדורים האם המצב הזה הפיך ואם כן כמה זמן ייקח לי לחזור לקדמותו יכול להיות שזה נשאר בגוף כבר כמה ימים בבקשה עזור לי אני לחוץ
שלום רון, אינני רופא ופורום פסיכיאטריה הוא הפורום המתאים לשאלתך. פנאפט היא תרופה אנטי-פסיכוטית ופגיעה בזקפה וביכולת להגיע לאורגזמה היא בין תופעות הלוואי השכיחות ביותר שלה (הקלונקס לא אמור לגרום לכך). אם לשפוט על סמך תרופות נגד דיכאון וחרדה מקבוצת ה-SSRI, התהליך הפיך והמצב אמור לחזור לקדמותו זמן קצר לאחר הפסקת השימוש בתרופה. עם זאת, עדיף להפנות את השאלה לפורום פסיכיאטריה, כאמור. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
שלום אני בת 27 הגובה שלי הוא בדיוק 1.40 אני שונאת את הגובה שלי,אני נמוכה מתחת למומצע,גמדה,ננסית,דרדסית. נמאס לי להרגיש כמו ילדה קטנה אני רוצה להרגיש אישה אמיתית. אני מקנאה ברמות באותן הבנות הגבוהות, זה כל כך משנה. הייתי מעדיפה להיות 1.80 מאשר 1.40. ואני חסרת אמונה לכל הקילשאות האלו שזה יפה כי זה שקר,כי זה לא האידיאל,רחוק מכך. ,אבל זה לא עובד,זאת רמאות עצמית. למה? כי אני לא מקבלת את זה. ולעולם לא אוהב את עצמי שאני ככה. אני אובססיבית לגובה שלי,זה נהפך להיות כל חיי,בלי הגזמה,ממש בצורה מטרידה. החסרון הזה מוריד לי את כל הביטחון העצמי,מוריד לי את כל החשק לצאת מהבית,מרוב בושה בעצמי. הפחדים והלחצים נוצרים מתוך מחשבות שגברים לא ירצו אותי בגלל הגובה שלי (המכה) ככה אני מרגישה,ואני באמת לא יכולה לשלוט על הרגש,הוא אוטם אותי ומכאיב לי מבפנים.
שלום דנה, לחששות הנובעים מגובה בהחלט יש בסיס מציאותי, לפחות בכל הקשור למציאת בן זוג. עם זאת, נשים וגברים בגובה שלך עובדים, נישאים ומנהלים חיי משפחה. אחת הדוגמאות הבולטות מהחיים הציבוריים היא ח"כ קארין אלהרר, החולה בניוון שרירים ומתניידת בכיסא גלגלים ובכל זאת נישאה לגבר בריא לחלוטין, פעילה, עובדת ואף ילדה שני ילדים. המלצתי לך היא לפנות לטיפול פסיכולוגי בגישת הפסיכולוגיה החיובית, המדגישה את העצמת החוזקות של האדם במקום לנסות לתקן את ליקוייו (דבר שאינו אפשרי במקרה שלך). יש לך בוודאי יתרונות שאין לאחרים וככל שתטפחי אותם, תוכלי לקבל את עצמך, על מגבלתך, ולהציע את עצמך לעולם כאדם שלם. מחקרים מצביעים בבירור על כך שאנשים המקבלים את עצמם מקבלים יותר את הזולת, כך שהדבר יעזור לך לקבל אנשים אחרים ולערוך את הוויתורים והפשרות שכולנו עושים כדי להסתגל למציאות. על הגישה תוכלי לקרוא במאמר הבא: http://www.giditherapy.co.il/?p=662 בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
בתגובה לדנה, לדעתי נשים נמוכות הרבה יותר מושכות.... תתחילי לאהוב את עצמך כמו שאת! כי את נשמעת בן אדם מדהים.... הייתי שמח להכירך!
שלום, בן 34 ובשנה האחרונה התפתחה אצלי נטייה לשקוע בדאגה מוגברת בנושאים הנחשבים זניחים ע"י בעלי מקצוע (בריאות, כספים). הדאגות מבוססות על אירועים קיימים (ולא מנותקים לגמרי מהמציאות) אך יש לי נטייה מוגזמת להעצים את האירוע ולקחת אותו לתוצאה הגרועה ביותר ללא קשר לעובדות בפועל וחוות דעת של אנשי מקצוע. יש לי נטיה לעסוק בחיפוש מוגבר באינטרנט בנושאים אלו, קבלת חוות דעת נוספות וכו' שמעצימים את החרדה כאשר המחשבה המוליכה היא שהגרוע מכל הולך לקרות ללא כל בסיס עובדתי. הדבר גרם למצוקה רבה בחודשים האחרונים עד כדי הרגשה קשה מאוד בבוקר (לחץ בחזה) ותחושת הקלה מסויימת בהמשך היום. ניסיתי טיפול CBT אך ללא הועיל כי כשההרגשה מגיעה, היא פשוט חזקה ממני ואני מרגיש משותק. איך כדאי לטפל בעניין?
שלום בן 34, לפי תיאוריך, אתה סובל מהפרעת חרדה מוכללת המאופיינת ע"י דאגנות מופרזת מאירועים שכנראה אינם נעימים עבור מי שאינו סובל מההפרעה אך אינם נותנים לך מנוח. בהנחה שהטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי שעברת (CBT) נעשה כהלכה (ויש לבדוק זאת), הייתי רואה שתי אפשרויות, שרצוי לשלב ביניהן: א. כוונה פרדוקסלית - טכניקה הלקוחה מהלוגותרפיה של ויקטור פרנקל ("האדם מחפש משמעות") ובו נעשה ניסיון להקצין את החרדה במקום להילחם בה ולנסות למן אותה. במילים אחרות, הואיל ויהיה קשה ואולי אף בלתי-אפשרי להפוך אותך לאדם אופטימי, ניתן להחזיר לידיך שליטה ע"י עיסוק מכוון בתרחיש הגרוע ביותר האפשרי, התכוננות מעשית אליו ובכך רכישת שליטה (למשל, אם אני מרצה, אביא גם מצגת, גם הערות וגם את ההרצאה כתובה בדפים). טכניקה זו אינה מיועדת לשימוש עצמי, אלא צריכה להיעשות במסגרת טיפול ע"י מטפל ששולט בטכניקה זו וגם ב-CBT. ב. טיפול תרופתי ע"י SSRI (השכיח ביותר המינון הנמוך ביותר של ציפרלקס - 10 מ"ג, ניתן לבקש מרופא המשפחה שירשום לך ברצון). בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
האם ניתן לטפל באדם מבוגר שעקב פגיעת ראש פגיעה מוחית הפך לכפייתי? מדובר בכפייתיות בדאגה לבריאות המתבטא בריצות לרופאים קביעת תורים רבים ואפילו התעניינות בניתוחים ,איסוף ואגירת בקבוקים ומכירתם,
שלום גלית, חלק מההתנהגות שאת מתארת אינו קשור לכפייתיות אלא לחרדה בריאותית שיכולה להיות תגובה טבעית, אם כי אולי מוגזמת, לטראומה הממשית שהאדם עבר בעקבות הפגיעה המוחית. איסוף ואגירת בקבוקים הן אכן התנהגויות כפייתיות, אך מכירתם היא כבר סיפור אחר. גם חסרים פרטים לגבי המצב שקדם לטראומה. בכל מקרה, אני משער שפגיעת הראש טופלה ע"י נוירולוג במסגרת מרכז רפואי שיש בו גם פסיכיאטר ופסיכולוג עם יכולת טובה לבודד מה נובע ישירות מהפגיעה המוחית ומה לא ואפשרויות טיפוליות בהתאם. סוגייה נוספת, ואולי החשובה ביותר, היא האם ההתנהגויות הללו נתפסות על ידי האדם עצמו כבעייתיות. אם לא, הסיכויים להצלחת הטיפול קלושים. תנאי הכרחי להצלחת טיפול הוא הבנה של האדם את הבעייתיות של מצבו ומצוקה הנובעת מהבנה זו. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
שלום גידי , מאז גיל 17 בערך התחיל להופיע אצלי הפרעת דימוי גוף , ההפרעה הזאת התבטאה אצלי אך ורק בפנים שלי במשך השנים ועם הזמן גם התבטאה בגוף שלי. היום אני בן 25 , התחלתי טיפול CBT לפני כ-4 חודשים , כדי לנסות לטפל בבעיה הזאת הבעיה מתבטאת בכך שאני רואה ממש אדם מעוות ומוזר במראות בציבור (בעיקר) , לעומת זאת אם אהיה בבית ואסתכל במראה לרוב אני יהיה מסופק ממה שאני רואה , היום אני בטיפול ואני פחות חרד ממראות אך עדיין , לרוב כשאסתכל במראה במקומות ציבוריים כמו מספרה או מכון כושר וכו'.. אני אראה אדם מכוער מאוד וגוף של ילד בן 11. רק לשם הבהרה , אני בחור חברתי שנראה טוב והייתי עם לא מעט בחורות בחיים שלי , אף פעם לא העירו לי כל כך על המראה שלי.. אבל עדיין אני רואה אדם מעוות , מוזר , ממש מגעיל כשאני נמצא מול מראה מחוץ לבית. השאלה שלי היא - האם ישנה אופציה ואפשרות באמצעות טיפול מסוים לטפל בבעיה הזו כך שאני אראה בנאדם מול המראה ואוהב את מה שאני רואה , כי אני יודע שאני נראה טוב ובבית אני גם מסופק מזה , החיים גם הוכיחו לי שאני בחור נאה בסך הכל.. אבל עדיין אני לא מצליח לראות את זה , אני בטיפול CBT אבל למרות שאני חושף את עצמי מול המראות , אני עדיין מאוד לא נהנה להסתכל במראה כשאני נמצא מחוץ לבית , זה לא חוויה נעימה בכלל.
שלום זיו, אם גם בתחילת הטיפול הבעיה התבטאה רק מול מראות במקומות ציבוריים ולא חל כל שיפור, מומלץ להחליף טיפול. אם הבעיה התבטאה גם בבית וחל שיפור בבית אך לא במקומות ציבוריים, מומלץ לתת לטיפול זמן. אפשרות נוספת היא להוסיף טיפול תרופתי ע"י תרופה המעכבת ספיגה חוזרת של סרוטונין במוח (SSR - למשל, ציפרלקס). השילוב בין CBT וטיפול תרופתי כזה אמור להיות שילוב מנצח בכל ההפרעות הכפייתיות ובתוכן גם הפרעת גוף דיסמורפית (BDD). בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
שלום רב בת 25 ומגיל 15-16 בערך התחלתי עם ההפרעה הזו של תלישת שיער מהראש. אף פעם לא טופלתי ע״י איש מקצוע כי אני מתביישת. כרגע אני אמא טרייה ומתווסף לזה נשירת שיער של אחרי לידה. יש לי כבר קרחות. האם יש דרך שאוכל להפסיק או לפחות להפחית עם המעשה הזה מבלי ללכת לטיפול מקצועי?
שלום לך, לי עצמי אין ניסיון בטיפול בטריכוטילומניה (התופעה שתיארת), אך ראיתי בסרט לימודי העוסק בהפרעה אפשרות של גילוח הראש והדבקת פאה שנראית טבעית מאוד. זה אינו פתרון טיפולי-מקצועי ואינני יודע האם והיכן הדבר נעשה בארץ. נסי לחפש בגוגל "הדבקת שיער" או להתעניין בחנויות פאות האם יש אפשרות להדביק פאה לקרקפת. בסרט הפתרון הוצג כפתרון זמני עד להצלחת הטיפול. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
