פורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות כפייתיות

אני עידו כהן, בן 14, מאז כיתה ו(מגיל 11 ככה) הרגשתי שאני... לא אני... בתחילת כיתה ח וט(אני עכשיו בט) נכנסתי לקבוצות באונחיין(אנשים מכל מני מדינות גם) של תמיכה. אני הבנתי, שאני רוצה להראות כמו בת. אני לא הומו/גיי(לא שיש בעיה עם זה- אני פשוט לא) אז באיזו שהיא צורה- אפשר לומר שאני רוצה להפוך ללסבית(?). אני סיפרתי לאמא שלי- היא שוללת את זה, היא אמרה לי לא לספר לאף אחד אחר שלא יודע כבר(כאילו שזה יקרה- אני הרי כאן) והיא פשוט אמרה תירוצים שזה גיל ההתבגרות, בלבול וכדומה. אני יודע שמה שהיא אמרה זה לא נכון כי א. אני יודע מה המשמעות של דיספוריה(Dysphoria) ואני יודע שאני חובה את זה כל יום, ואני יודע שכל מי שניסה לשנות את המראה שלו(מבחינה של בן לבת) התחרט שלא עשה את זה מהגיל שלי, לפני שכל ההורמונים הגבריים מתפרצים. אני לאיידס מה לעשות, כי אני עדיין לא ראיתי מומחה(אמא שלי ממש שוללת את כל זה), אז אני מנסה לבוא לכן אחרי חיפושים גם לפסיכולוגים מגדריים באזור נתניה, אבל גם כדי לקבל תשובה. מה אני יכול לעשות כדי להוכיח איכשהו לאמא שלי שאני צריך את זה? אני יכול להגיד שאני צריך את זה כי אני כל היום מרגיש כאילו ה-דבר בין הרגליים- שלי לא אמור להיות שם, וכאילו החזה שלי ממש קל להפתיע, ושהוא לא אמור להיות כזה קל(מבחינה של חוסר כובד). מה לעשות???

שלום רב כפי שפרטתי מטה בהודעות איש סובל מחרדות הרבה שנים ונוטל תרופות בכל משפחה וכו פסיכאטר אומר צריך טיפול cbt פסיכולוגית קלינית שניפגשתי איתה דרך כללית מושלם טוענת שצריך דינמי לטפל בשורש הבעיה? מה מחליטים אני ממש בבעיה

מגיל צעיר הייתי השגי ופרפקציוניסט עם ספירת מרצפות כתחביב -חחח- כולל לא לדרוך על . Ocd...מוכר לא? אבל הכל עבד לטובתי בלימודים בכל דבר שעשיתי בצבא בתחום הטכנולוגי. אבל היה לי עיסוק אומנותי עוד מלימודי התיכון שהיה ביטוי חופשי שבאופן מסוים את האנרגחה הפנימית וניתב אותה ליצירה במקביל לחיי השגרה וגם עבודה. אבל אחרי שנים בגיל 37 לאחר שעבדתי בהוראה ועזבתי, עברתי לעסוק בתחום עיסקי עצמאי. נראה היה שהגשמתי עוד יכולות שלי אבל הגלגל התהפך ותוך כמה שנים הפרפקציוניזם חנק את היצירתיות הכל הפך טוטאלי והתכונה הטובה הפכה מעיקה. בעיקר דאגה ואחריות 24/7 באופן שבתחילה היה מאתגר השגי ומוצלח ואז הפך כבד עמוס ומעיק הפרפקציוניזם גילה את פניו הקשים אבל גם עם קשיי הלחץ התמודדתי, רק שכיאה למושלמיסט כמוני השגתי סוג של סגירת חוטים והתחיבויות, החלטתי לנוח ממש. הרגשתי שעיקר הקושי מגיע מבעית תאום ציפיות שלי מול אנשים ומול סטנדרט אישי הרף שלי גבוה ותהליכי העבודה גובים מחיר אישי יקר בגלל תכונותי והיצירתיות נעלמה לגמרי! כל החלק האומנותי נעלם. זו היתה נורה אדומה בשבילי. אני בנקודת מפנה ומרגיש שאני צריך להחיות את הכח היצירתי שלי עד כדי שאני נוטה שלוןתר על כל השגי בתחומים שהשגתי וממש לעסוק באופן מרכזי באומנות כדרך חיים כבחירה. ניסיתי מספר דברים זה מחיה את הנפש ומוציא את היכולות שלי באופן הטוב והחיובי ביותר. קמתי עם הרגשה ברורה שזה הדבר, שביכולתו לאפשר לי חייות באיזון עם תכונותי. עשיתי תוכנית עבודה אך כיאה למושלמיסט כל הזמן קופצים לי ההפסדים בויתור על יכולות והשגים שהשגתי במהלך השנים. אבל בתוכי אני יודע ומרגיש שאין לחזור למבנה ההתנהלות שעזבתי. שינוי מסלול שכזה כולל גם יכולת להתעלם מדפוסים וגלי מידע וחשיבה וחויה של שנים, שעולים בלי הודעה מראש ולוקח הרבה יותר זמן בהרגשה שלי לעשות מעבר פנימי מאנשים ללא ocd טיפוסי. סוגרים מסדרים בראש ועוברים הלאה. זו הבעיה שמפריעה לי כמויות הדברים שהייתי מעורב בהם בעיקר מקצועית ממשיכים להופיע לי גם כאשר זה כבר כמעט לגמרי מאחורי. כל פיפס קטן מתקופת היותי עממאי מציפה אותי וגוזלת שוב זמן מהמיקוד בדבר ה"חדש" אני יודע שזה יקח זמן וסבלני אבל זה איטי מאוד. לא מצאתי דרך קיצור מעבר להשתדלות להתמקד בבחירה החדשה. אבל זה הרבה יותר איטי וגם מעכב. אני מנסה למתן את תגובותי ביחס לאיטיות, אודה אם תתן לי עצה לגבי בצוע השינוי שבחרתי, וגם התיחסות לבחירה באומנות כזירה לפרפקציוניסטים מתמתנים כמוני.

תודה רבה

לגבי השילוב המנצח בCBT ותרופות מה מספר המפגשים בממוצע שנדרשים לOCDּ וGAD

בן 39 סובל מחרדות כבר כ15שנה OCD ללא טכסים,GAD בפעם הראשונה עבר לאחר שהייתי אצל פסיכאטר ונתן לי ציפרלקס 20 מ"ג וקלונקס0.5 היה לי מצוין 5 שנים לפני 5 שנים היתה נפילה של כ4 חודשים עקב לחצים בעבודה העלנו את הקלונקס ל1.5 עבר תוך כדי המשברים התחתנתי יש ילדים עובד הכל בסדר עשיתי תואר וכו' אולם הפעם כבר שנה וחצי מאז פטירת סבתי שהייתה חשובה לי כל הזמן חרדות ואובססיות שמזמן כבר לא קשורות אליה מאז ניסינו מספר ניסיונות לטיפולים תרופתיים ציפרלקס קלונקס סרקוול 100מ"ג בלילה אחכ במקום סרקוול בלילה 5 מ"ג אריפליי 5מ"ג ביום עכשיו התחלנו ציפרלקס,קלונקס,סרקוול ובבוקר וולבטרין 300מ"ג לאחר שהייתי על 150 מ"ג כחודשיים עדיין מרגיש רע מאוד עובד וקם בבוקר בקושי וחרד מאוד לאבד את האישה והילדים סה"כ כמה זמן ניתן לראות אדם ירוד אין לי תמיכה דווקא מהאישה מבחינתה היא רוצה גבר רגיל לא מוכנה להכנס לזה במקרה הטוב.. מפחד גם כי בעת גירושין חלילה לא אוכל לשלם מזונות הוצאה לפועל כלא וכו' וכו' מה עוד ניתן לעשות כדי שהגל הזה יעבור?!

בת 24 נמצאת במעגל של הרב עצמי.פיתחתי הפרעת אישיות תלותית במנהל שלי בן 45 ואני חיה ככה כבר שלוש שנים. אני מחכה כל שניה כל דקה שיתקשר שיזמין אותי אליו. יש לנו קשר מיני הדוק.ושנינו נהנין מזה. הבעיה היא שהוא משקר לי הרבה ולא אומר שהוא יוצא עם עוד מישהי במקביל אלי. ובעצם מותר לו לשקר כי הוא לא חייב לי כלום והוא גדול ממני בהרבה והק,ר שלנו זה מין נטו. לא מצליחה לצאת ממנו ולהתעצבן עליו לא מצליחה להוציא אותו מהראש. וזו לא אהבה,זה כלא. כלא בתוך הראש. התחלתי לעשן ירק כדי אולי להקל על התלות הזו, יחד עם כדורי אלפרליד שאני לוקחת . איך יוצאים מזה אנא עזרה בבקשה!

הי, לאישתי יש (למיטב הבנתי, אחרי שנים של תסכול וחיפוש מידע) מאפיינים שתואמים OCPD, אבל אולי בסקאלה יותר נמוכה מאיך שזה מתואר למשל בויקיפדיה (" בצמצום רגשי, חוש סדר מפותח, עקשנות, צורך מופרז בשליטה, פרפקציוניזם וחוסר גמישות.") היא בלחץ מתמיד, מקפידה על פרטים, שינוי בתכנית או אם קורה משהו אחר ממה שהיא חשבה שיקרה גורם לה להתפרץ ולהאשים מישהו, בד"כ אותי.. היא תמיד מוצאת משהו. התגובה שלה היא חריפה ולא פרופורציונאלית, שגם זה מאפיין OCPD. בד"כ בצרחות, ברצון לא לראות אותי ולהתגרש, טריקת דלתות, ניתוק שיחה וכדומה. היא עושה את זה גם לאחרים, בני משפחה בעיקר מהצד שלי אבל גם שלה, אבל בד"כ זה כלפי. אני אוהב אותה ואנחנו עם ילדים וחשוב לי להתאמץ לשמור על המשפחה. 1) בהנחה שבאמת יש לה OCPD, האם יש לי מה לעשות פרט ל" ללכת על ביצים", דהיינו לנסות לרצות אותה ולהתנהג בדרך שהיא רוצה למרות שזה נראה כמשימה בלתי אפשרית? היא לא מוכנה ללכת לשום ייעוץ או טיפול, גם לא זוגי עם מטפל שהיא בוחרת. מבחינתה היא תמיד צודקת ואף אחד לא יודע מה טוב ומה נכון. היא כמובן לא עברה אבחון לראות אם אכן יש לה הפרעה, ברמה כזו או אחרת. כשאני רק מעלה את זה היא מתעצבנת יותר שאני לא מקשיב לה. 2) האם יש טעם שאני אלך לטיפול כבן זוג של בעלת הפרעת OCPD? קראתי שמה שבד"כ כלל עוזר לבעלי OCPD לבוא לטיפול הוא איום בגירושין, אבל אצלי זה מה שאני מנסה למנוע. אשמח לעצות, תודה

היו לי בעיות גב עקב תאונה. וכל הכאבים בגב ובשרירים לא השתפרו וחזרו בעוצמה. כדורי האורתופד לכאבים לא ממש שיפרו את הכווצים בשרירים גם בלילה. הרופא האורתופד הציע לקחת כמה ימים כדור ירפה את השרירים באופן שיפעל בלילה קלונקס. זה ממש עזר מאז פעם בשבוע אני לוקח בלילה כדור 1.. אבל מאז יש לי תופעות טורדניות יום יומים בחלום לאחר לקיחת התרופה. כל פעם אנשים אמיתיים במציאות מופיעים לי בחלום באופן די חזק אלה אנשים שיש להם מכנה משותף שהם לא בקשר יום יומי איתי אבל נותרו משקעים לא נעימים איתם. זה מה שעושה הכדור הזה? הבעיה שזה קופץ לי במשך היום בכח למחשבה וזה מפריע לי למרות שאני יודע שזה לא חיוני לתפקוד שלי כרגע לא משהו מידי לבצוע. ברגע מסוים זה נעצר וזהו נעלם לגמרי. הרושם מהחלום וההפרעה שנוצרת לא טוב. הבעיה שזה קופץ פתאום גם לאחר כמה ימים מנטילת התרופה גם חד פעמית. וזה גורם לאי נוחות אולי זה שבר הגנה מסוימת? לציין שבמשך שנים הייתי ישן רגיל וללא חחומות כאלה עוצמתיים ואם היו נעלמו מיד שקמתי. עכשיו זה עולם חדש של חלומות שמפריעות לחיים הרגילים. אני מרגיש שמה שהתעורר בחלום עובר למחשבה ביום יום. ולא נמחק זה הכל כימיה? זה מזכיר לי דברים שקראתי על נוטלים נרקוטיקה למרות שמעולם לא נגעתי בסם כלשהו. התרופה הזו זה בעצם משהו דומה? אולי מה שעולה ומפריע זה סוג של דבר שמטריד וכן צריך להתייחס אליו? חשבתי שאולי נתקלת במצב כזה או דומה? להתעלם שיחלוף?

האם פסיכולוג מחויב לדווח על מקרה שבו בגיר מספר על כך שאחראי/בן משפחה/אופוטרופוס פגע בו כשהיה קטין? ובמקרה שיש קטינים אחראים בסביבת אותו אחראי והמטפל עלול לחשוב שהם בסכנה? תודה :)

שלום..עד עכשיו הרגשתי שאין דבר שאני לא יכול להתגבר עליו,אבל השנה האחרונה הייתה קשה מדי..אני כותב כי אני מרגיש שהחיים שלי סוטים לגמרי מהמסלול שהייתי אמור ללכת בו..מבחינתי הכל התחיל בגיל 21 בערך כשהשתחררתי מהצבא..ישבתי עם חברים ועישנו חשיש..נשארתי לישון אצל אותו חבר ובאמצע הלילה כשנרדמנו לצלילי לד זפלין התעוררתי ותקפו אותי מחשבות של מעשי סדום וילדים..זו הייתה חרדה והרגשתי שזה קיצוני מדי למרות שעישנתי כבר לפני..מאז חייתי רגיל אבל מנגנון המחשבה כל הזמן הזכיר לי את אותו הלילה ומחשבות טורדניות הומוסקסואליות תקפו פה ושם..ידעתי שזו פיקציה שקשורה באותו לילה מטלטל והמשכתי הלאה ללא הפרעה כמעט..שנה אחרי זה רציתי להתחיל ללמוד ולא הצלחתי להחליט מה..כל הזמן התלבטתי בין תחום אחד ליותר ואמרתי שאני אעזוב את ההורים ואתרחק יפול האסימון ואצליח להחליט..עברו מאז 6 שנים בערך ואני באותה דילמה..קבעתי ראיונות במכללות וביטלתי או הברזתי,הלכתי לישון לילה אחד בהחלטה ברורה שזה מה שאני רוצה ללמוד וקמתי בבוקר עם ספקות גדולים..עם הזמן התחלופה של ההחלטות נהייתה תכופה יותר,אולי 5-6 שעות לקח לי להחליף בין תחום לתחום..רק לפני כחצי שנה בערך הבנתי שזה כנראה תסמין של ocd כשכל הזמן התחבטתי אם בת הזוג שלי מתאימה לי כשבדומה לעיכוב בהחלטה מה ללמוד,ככה שיניתי אליה את המצב רוח כי לא ידעתי אם מתאימה לי או לא..השבוע האחרון היה הקשה ביותר,מלפני שבוע בערך קמתי עם עירפול מחשבתי לחלוטין ולמרות זאת תיפקדתי בעבודה כי אני מבין שזו פיקציה של המחשבות אבל ליד המשפחה ובסיטואציות חברתיות המחשבות לא מפסיקות כאילו יש לי מכבש בראש וזה פשוט משבש לי את היומיום ואת התחושה העצמית..מחשבות של מי אתה ומה אתה..מה אתה עושה למה אתה עושה..אני מרגיש כאילו הגוף מתפקד ועושה את הדברים..(הולך לעבודה,נוהג ,מקיים חיי זוגיות..) אבל יש לי עוד אישיות שמתקיפה אותי במחשבות וזה מכביד עלי כל כך..הרגעים היפים שלי הם כשאני פשוט מדבר רגיל ויש לי הפסקה מהמחשבות ואני ככל האנשים..חווה ומתרגש כמוהם..אבל המחשבות תוקפות אותי בכל רגע ומשבשות לי את התחושות הכי נורמטיביות של בני אדם..אשמח לקבלת תשובה..מחר יש לי יום הולדת,אין מתנה גדולה יותר מזו שתחזיר לי את השמחת חיים ותיקח את השד הזה ממני..תודה..

אני בת 32 והתחלתי לפני כשלושה חודשים טיפול פסיכולוגי, ומאז, לצערי המצב רק התדרדר. אני סובלת מחרדה חברתית קשה, פוסט טראומה, חרדות, ביישנות ודיכאון כתוצאה מכל זה. אין לי חברים בכלל, אני רווקה עדיין ומאז השחרור מהצבא לא מצאתי את עצמי. החלפתי המון עבודות, ישבתי הרבה בבית. היו לי תקופות קשות של דיכאון. הייתי בטיפול אצל מאמנת אישית. ולאחר 7 שנים, שוב חוויתי נפילה והחלטתי ללכת על משהו רציני יותר, על פסיכולוג. לצערי זה לא עוזר לי. בזמנו המליצו לי על כדורים וחששתי מזה מאוד. ניסיתי יומיים והפסקתי. אני גרה עדיין עם ההורים והקשר איתם ממש קשה. ביקורתי. הפסיכולוג שלי טוען שעד שלא אצא מהבית שום דבר לא יעזור. הם גם מתנגדים לזה שאקבל טיפול. יש הרבה ביקורת.. גם מהם וגם מעצמי. הפסיכולוג טוען שהוא עצמו כבר לא מסוגל לעזור ושכדורים לא יעזרו ואני מרגישה פשוט אבודה. התחלתי היום עבודה חדשה, סהכ 4 שעות ביום וגם את זה אני לא מסוגלת להחזיק. אני לא חושבת שהייתי במצב כזה גרוע מימיי. ממש מחשבות רעות, קשיי נשימה, לחץ בחזה. תחושה של אין לי מושג איך אני מחזיקה מעמד כבר. קבעתי עם הפסיכולוג שלי ללכת שבוע הבא ולקבל כדורים. הוא הציע אפילו שאוציא נכות נפשית.. אבל אני חושבת שזה רק ידפוק לי את החיים. רציתי להתייעץ.. מה לדעתכם נכון לעשות? להמשיך עם הפסיכולוג? לקחת כדורים? הפסיכולוג עצמו כמעט הפסיק להיפגש איתי. כי אני אפילו לא מסוגלת להסתכל לו בפנים. הוא אמר שהוא חש חוסר בטחון ולא רוצה לדרדר אותי יותר. אני חושבת שמאז שהתחלתי איתו המצב ממש התדרדר ואני כבר לא יודעת איך להחזיק את עצמי. כל דקה נהייתה בלתי אפשרית. אשמח לקבל חוות דעת נוספת מכם אם אפשרי במייל. אני ממש נואשת וממש קשה לי תודה

שלום, אני בן 29 וסובל מOCD מגיל 8. מהלך המחלה החל בסחף חריך של טקסי חזרה ומחשבות טורדניות והתגלגל עם השנים לנטייה קיצונית לסדר, נקיון ופרפקציוניזם באופן כללי. אף שהייתי ילד מפוזר ומעופף, עם הזמן הפכתי כמו-אנאלי מאד. בנוסף, נהייתי מאד לא סבלני לטעויות שלי ושל אחרים והתפתחו בי רמות עקה גבוהות מאד עד כדי אי-תפקוד. בגיל 12-13 התחלתי ככל נער להתפתח מינית ובאופן טבעי ורגיל נמשכתי מאד לבנות וכל הפנטזיות המיניות שלי היו נשואות לעניין זה. לצערי, במהלך נעוריי היה לי חבר טוב מאד וילדי הכתה החליטו שזה נורא מצחיק לקרוא לעברנו משך שנים "הומואים" ולנסות לערער את מיניותנו. בשלב מסויים התחלתי לתהות שמא הם צודקים והדבר הפך למחשבה טורדנית, כמו קול בראשי שלוחש כל הזמן "אתה הומו". כבר לא יכולתי לאונן על נשים משום שכל הזמן "שמעתי" (באופן שאינו פסיכוטי) את המחשבות הללו בראשי. איני בקיא בפסיכולוגיה של המין, אך מתישהו סביב גיל 15, כבתסריט הוליוודי בו הדמות הראשית מתכחשת למיניותה, עצם ה"ויתור" לכוח שבמחשבות האלה הפך את החבר הזה למישהו שתוך כדי אוננות פתאום מאד נמשכתי אליו (ורק אליו, ללא כל משיכה לנערים/גברים אחרים עלי אדמות). כך עברו השנים. כשהפסקתי לחשוש למיניותי ולא חשבתי על ענייני ההומוסקסואליות, בלי לשים לב - חזרתי להמשך לנשים בלי לשים לב והן מלאו את מחשבותיי. כששוב החרדות חזרו - לא יכולתי לפנטז עליהן ואט גברים מילאו את הפנטזיות שלי. בגיל 18 אמרתי לעצמי שמספיק, שככל הנראה אני באמת הומוסקסואל, על אף כל מה שהיה קודם. באורך מצער מאד, מרגע שאמרתי לעצמי שאני אכן הומוסקסואל - הפסקתי להמשך לגברים. זה מאד מתסכל, שכן בכל פעם בה אני אומר לעצמי שאני סטרייט - אני כבר לא מסוגל לפנטז על אישה מבלי שיש בתוכי חרדה מעקרת. כשאני משלים, לכאורה, עם היותי הומוסקסואל - איני מסוגל לפנטז על גבר, והמשיכה לנשים שוב מתאפשרת וחוזרת. למעשה, אני גם לא מסוגל לגעת או לנשק גבר. התנסיתי במין עם גבר ולא הצלחתי לגמור. הרגשתי נורא בכך שהלכתי נגד משהו שאני יודע בתוך תוכי שהוא האמת - שככל הנראה אני סטרייט כפי שתמיד ידעתי. אני חש נורא מעצם המחשבה שאני צריך לומר לעצמי ולסביבתי שאני הומוסקסואל או ביסקסואל כשאני יודע שאיני כזה, רק כדי שאוכל לקיים את ההטרוסקסואליות הבסיסית שלי. אם הייתי הומו - הללויה. הייתי יוצא מהארון וחי את חיי בשלמות. אבל זה פשוט לא המצב ואני לא יודע איך לצאת מהפלונטר הזה. ברור לי שמרגע ש"אצא מהארון" לפני משפחתי - תחלנה בי החרדות שאני סטרייט שמשקר לסביבתו. אשמח לכל עצה בנושא, תודה רבה דן

בני בן 23 סטודנט בשנה א שמקבל ציונים נמוכים מאד. הוא מאובחן עם הפרעת קשב אבל בעיקר מתוסכל . הצפיות שלו כמובן להצליח אך הוא מתקשה במשמעת עצמית אבל לומד ויושב שעות רבות. ונכנס לתסכול רב כשמקבל את תוצאות הבחינות. יש לציין שבכל צמתי החיים , לא הצליח מאד .

‏פרופסור יקר. אם משהו מתעצבן בקלות וזה יכול גם להיות קשור גם באלימות והוא מרגיש שהוא צריך תרופה שתרגיע אותו כדי שלא יצטרך להתרגז. דבר שני ‏למשל כאשר הוא הולך ברחוב ויש במדרכה מרצפות הוא חושב שאסור לדרוך על מרצפות מסויימות כי זה גורם מזל רע ‏או בעיות ואז הוא רק הולך על מרצפות מסוימות ומדלג על המרצפות שבראש אומרות לו שהם לא טובות ‏גם הוא לא רוצה למשל ללחוץ בכפתורים של מעליות כי זה מלוכלך אנשים אחרים נגעו בהם ‏גם אנשים עם בעיות רפואיות מפחידות אותו והוא מתרחק מאנשים כאלו. ‏וזה מאוד מלחיץ אותו. ‏הוא גם יכול להרגיש לפעמים דיכאון ‏בגלל שבשנים האחרונות הוא השמין ויש לו גם פליטה מוקדמת בזמן יחסי מין. ‏מה לעשות איזה טיפול צריך איזה תרופות למי לפנות ‏. תודה רבה מראש על העזרה רבה

‏פרופסור יקר. תודה רבה על התשובה. מה הבדל בין פרוזאק לסרוקסט מה עדיף לקחת. ‏הטיפול הוא לאדם בוגר בן 40

שלום פרופ' רובינשטיין, אני ובן זוגי נמצאים ביחד כשנה ועומדים להתחתן בעוד כשלושה חודשים. כשהכרתי את בן זוגי, דבר מסוים במראה החיצוני שלו הפריע לי (השמנה קיצונית), אך תוך כדי היכרותי את אישיותי, התאהבתי בו והדבר הפריע לי הרבה פחות. מכיון שמדובר בעניין שהוא הפיך ומכיון שהוא פועל לשינוי המצב, לא רציתי שהדבר יפריע לי ואכן החלטנו להתחתן. בנוסף, בתקופת ההיכרות שלי איתו הייתי על מינון של 10 מ"ג ציפרלקס יומי בשל חרדה קודמת (בשל מחלה כרונית קשה של בן משפחה קרוב) ותוך כדי הקשר עברתי תהליך של גמילה והפסקתי. חודשים ספורים לאחר הפסקת הציפרלקס ואחרי האירוסין התחילו להתעורר בי חרדות ומחשבות טורדניות בגלל המראה החיצוני ומחשבות שאולי אני עושה טעות גדולה בכך שאני מתחתנת עם מישהו שהמראה החיצוני שלו לא משמח אותי. כדאי להגיד שיש כל כך הרבה דברים אחרים בו שמשמחים אותי ושאני אוהבת אותו מאוד, אבל המחשבות האלה לא מרפות ממני ואני חוששת מכך שאולי אני לא מספיק נמשכת אליו מינית ושהתשוקה בינינו לא מספיק גדולה. התחלתי לחזור למינון מאוד קטן של ציפרלקס (חצי כדור פעם ביומיים), דבר שעזר מעט אך לא השקיט לגמרי את החרדות. בן זוגי מתנגד מאוד לציפרלקס וחושב שכל החרדות שלי מלכתחילה נובעות מכך שהתחלתי עם כדורים ושעליי להפסיק לגמרי וששנתמודד ביחד עם החרדות. אני לעומת זאת חושבת שאולי המינון נמוך מדי, אבל אולי בכלל המחשבות שלי מוצדקות? אני מאוד מאוד לא רוצה להפסיק את הקשר הזה, אבל מבועתת מכך שאולי אני עושה טעות גדולה. אנחנו עומדים להתחתן בקרוב ואני בכלל לא שמחה. אני נעה בין "להפסיק לגמרי עם הכדורים" ל"לחזור למינון מלא", והחששות של בן זוגי מהציפרלקס (ביחוד החששות שלו מהריון עתידי עם ציפרלקס) לא עוזרות. כדאי להוסיף שאנחנו באמצע שנות השלושים לחיינו ונרצה לנסות להיכנס להריון מיד לאחר החתונה. כמו כן כדאי לציין שמעולם לא הייתי בקשר זוגי שבו הרגשתי שלווה ושהכל מתאים לי. כמו כן אני בטיפול פסיכולוגי מספר שנים (דינאמי). בקשרים קודמים העליתי בפני הפסיכולוגית שלי חשש מפני ROCD, אך היא לא חשבה שזה העניין. יחד עם זאת, ברור לי שיש לי נטייה משפחתית ל OCD.

פרופ' רובינשטיין שלום אני סובלת מהפרעה טורדנית כפייתית בנוגע לנקיון, אשר פרצה אצלי באופן פתאומי בגיל 27 (לפני כ-20 שנים). הדבר בא לידי ביטוי בטקסים רבים: נקיון הבית אחרי שחברים של בני מגיעים לביקור, אי נוחות לגעת בכפתורים במעלית, כביסת כל הבגדים והנעלים מיד כשחוזרים הביתה אחרי ביקור אצלה הרופא וכד'. יש לי בן צעיר, ולפני כשבוע אימצנו גורת כלבים. הבן שלי הוא בן יחיד (בן 10) וכלב היה חלום שלו ושלי. מאז שהגורה אצלנו כל החיים שלי נמצאים "בהמתנה": אני שוטפת את הידים אחרי כל ליטוף של הגורה, ומבקשת מבני גם לעשות כך. כל הבית שלי מרגיש לי מזוהם ואני כל הזמן מרגישה מזוהמת. לא משהו שמקלחת יכולה לתקן. בעבר הייתי בטיפול CBT שלא ממש עזר, כך שאני מכירה את התאוריה של החרדה העולה בהתחלה עד שמגיעה לשיא ואחכ פוחתת. השאלה היא האם ההצפה שאני חווה עכשיו כשהגורה אצלנו הוא משהו שחייב לעבור ואוכל ל"הרפא" מהכפייתיות שלי, או שיכול להיות מצב שזה לא יעבור לעולם, ולעד אמשיך עם הטקסים שלי של שטיפת הידים ואת שאר הטקסים שקשורים לנקיון? (השאלה היא האם זה יכול לעבור ללא טיפול וללא כדורים, רק מעצם החשיפה והמגורים עם גורת הכלבים יחד באותו הבית). ואם כן, תוך כמה זמן בממוצע זה יכול לעבור. תודה

שלום. שמי אוריין. אני מאושפזת קרוב לחודשיים בבית חולים שלוותה. האבחנה שלי היא הפרעה גבולית אישית שמתאפיינת במצבי רוח מישתנים. אני נוטלת תרופות פסיכיאטריות: ריספרדל ויפקס לוריוון. אני מאד מאוכזבת ופגועה מהצוות. הם לא עוזרים לי בהרבה דברים. וזה גורם לי למצב רוח רע ולבכי. ואני בגלל זה יש לי התלבטויות אם להישתחרר מהבית חולים בגלל שהם לא עוזרים לי. הצוות פה מאד קשוח. לא טוב לי בגלל זה פה. אני פה בגלל שיש בבית מתחים עם אבא שלי. אני לא רוצה להיות יותר בבית חולים ולא אצל אבא שלי. אני אשמח אם תעזור לי בכך. ממני אוריין.

היי , אני בדילמה לגביי המשך הזוגיות עם בעלי. אנחנו נשואים שנה וקצת ושמתי לב לשינוי באופי שלו , בהתנהלות הכללית שמרתיע אותי , מלחיץ אותי ולא נחמד לי. הבעיה שלו מאז ומתמיד הייתה שהוא מציב לעצמו יעדים שהוא צריך להשיג ולא מרפה מהם עד שהוא מוציא אותי מדעתי ומלחיץ את עצמו בהתחלה חשבתי שזאת תכונה חיובית והישגית אך היום אני מבינה שזה סוג של כפייתיות מחשבתית שלא משחררת אותו. הוא גם קופץ מדבר לדבר וכאילו חי באי שקט , כאילו הכל לא מספיק טוב לו מסתבר שזה מכניס אותי לסטרס גם ואני מרגישה שבמקום להנות אני חיה במירוץ מטורף שאני צריכה לעמוד בקצב שלו ולא בא לי ... הוא מסכים איתי דרך אגב באותו הרגע אבל ביום אחרי שוכח מזה וחוזר לתלם מה אפשר לעשות איתו ? התייאשתי :\

שלום פרופ' גידי, קראתי את מאמרך על פסיכולוגיה חיובית ואני מחפש מטפל שמתמחה בגישה זו. עד עכשיו לא הצלחתי להיתקל בחיה כזו ברחבי האינטרנט. האם תוכל להפנות אותי למקום שבו אוכל למצוא? תודה והמשך יום טוב, דנדן

היי,אני בת 23 יש לי פסיכולוגית לcbt לטיפול בחרדה חברתית, אני במשבר בזוגיות (חבר ראשון) והתייעצתי איתה אז היא הפנתה אותי לקרוא על rocd קראתי את המאמר שלך והתחברתי להרבה דברים. בעיקר גישה של הכל או כלום ופרפקציוניזם . רציתי לשאול משנים את הגישה הזאת. יש לי את זה בהרבה תחומים בחיים. זה מאוד עוזר לקרוא על זה ולדעת שמותר לי להתעלם מהמחשבות האלה כי הן לא באמת הגיוניות אבל אני רוצה להפסיק לחשוב ככה כי זה מפריע לי בחיים אז בעצם מבחינת הטיפול - איך עושים את זה?,

שלום וברכה לפני מס' שנים הייתה לי אפיזודה פסיכוטית עם מאפיינים מאניים ופרנואידים. התחילו סימנים של התנהגות מוזרה כבר חודש וחצי לפני שהתפרץ ההתקף במלואו.. אבל למרות הסימנים שהיו דווקא תפקדתי פחות או יותר.. כשההתקף התפרץ ממש אז ישר טיפלו בי בהלידול ויצאתי מהמצב במהירות. נראה לי שההתקף במלואו ארך לא יותר מיום-יומיים.. מאז אני לא נוטל אנטי פסיכוטיים אלא רק למיקטל ולוסטרל 50 מ"ג. הייתי באותו זמן בלחץ נפשי עם מחסור בשעות שינה, לא הייתי ישן שינה עמוקה בלילה אלא שינה שטחית, ולחץ בעבודה שלא היה לי טוב שם בכלל, אך הייתי חייב את הכסף בשביל לא להיכנס לחובות ונשארתי שם בכוח, למרות שלא היה לי טוב, כמו כן היה ברקע מעבר דירה והייתי מטופל פסיכולוגית וכנראה הייתי ב"הצפה" (כך טען הפסיכולוג בזמנו). רציתי לדעת איך ניתן לדעת אם האירוע היה כתוצאה ממחלה נפשית, או שזו "גלישה פסיכוטית" כתוצאה מהפרעת אישיות? יש לציין שבאותה אפיזודה שהייתה לקחתי SSRI במינון גבוה (סרוקסט 60 מ"ג) וגם אפקסור (הייתי במעבר בין התרופות שזה קרה). יש לציין שברקע יש "מבנה אישיות גבולי" ואבחנה של הפרעת אישיות (קווים קלסטר b ו-c, תלותיות). אשמח לתשובה ע"פ התיאורים הנ"ל. תודה.

שלום רב אני בת 46 נשואה סליחה מראש על אורך המכתב בשנים האחרונות קרוב ל3 שנים אני לא עומדת בחוויות היום יום במציאות של ימינו /חיינו למשל אם אשמע על פיגוע עם הרוגים המחשבה על ההרוגים ומשפחותיהם גם שאני לא מכירה לא יניחו לי לרגע כל הזמן אחשוב איך ברגע התהפך עולמם ואיפה זה תפס את ההורים אחים נשים ואיך זה שבאותו יום כל האנשים ממשיכים כאילו לא קרה כלום למשל בבוקר שקמים לפיגוע ובקבוצות הווצאפ כולם כותבים בוקר טוב בוקר נפלא בוקר מקסים וכו...... א י שואלת את עצמי האם אכן זה בוקר טוב איפה כולם????? יש משפחות שנהרסות נכון שהזמן עובר וממשיכים עם החיים אבל כל כך מהר ואז עם אותו מקרה אסחף לסידור הבית שמא חלילה ידפקו גם לי בדלת במציאות של היום זה לא פוסח על אף אחד בלי הבדל של גזע מין דת או גיל אם תאונות אם פיגועים אם דברים שלא חושבים עליהם אני דואגת שהבית יהיה נקי מחשש שיקרה משהו ונבית לא מסודר עוד דוגמא כשנורא חם או גשום אני לא מפסיקה לחזוב על החיילים וחסריי הבית זה מפריע לי בכל שעות היום ויש לי ייסוריי מצפון שאני במזגן והם בחוץ אני לא ישנה טוב בלילה עוד דוגמא השבוע נתקלתי במישהו שמנגן ויש לו שלט שהוא זקוק לתרומות לא היה לי כסף קטן עד שפרטתי וחזרתי הוא לא היה וחשבתי לעצמי איזה לילה אעבור היום כל הזמן חשבתי עליו ואפילו חשבתי למה לעזאזל לא נתתי לו את השטר של 100 שקלים אבל אז אני הייתי נשארת ללא כסף ואז תוך כדיי הליכה כאילו משמיים נתקלתי באותו בחור כל כך שמחתי סיפרתי לו הכל הוא התרגש וחיבק אותי ואני נשמתי לרווחה ואכן ישנתי האם באמת זה משהו שהוא לא בסדר??? משהו שמצריך טמפול ??? אני מכירה את עצמי אני אישה עם לב טוב רחמניה אבל האם זה חריג?? אנא עזרתכם

שלום רב, מספרר פעמים בשנה אני נוסע לחו"ל לתקופות שבין שבוע לחודש בעניני עבודה ועסקים וגם טיולים, בקורי מכרים וקולגות, ארועי תרבות וסתם כיף. הנסיעות מאד אינטנסיביות ומעיפות, אבל אני אוהב אותן ומפיק מהן הרבה. בשובי לישראל ישנה תקופה שבה אני כבר לא בחו"ל אבל גם לא לגמרי חזרתי לכאן; אני עושה את המינימום הנדרש לצרכי תפקוד ועבודה ולא מתחיל דברים חדשים ומשמעותים; אני נח וישן יותר מהרגיל. מצב כזה קיים כפי הנראה אצל אנשים נוספים, אלא שאני צריך יום הסתגלות עבור כל יום של שהות בחו"ל. כך יוצא שאחרי נסיעה בת חודש אני נזקק לחודש נוסף בכדי לחזור בהדרגה לשגרה מלאה, ונדמה לי שזה מוגזם. מה דעתך והאם ישנה דרך לקצר תקופה זו ?

שלום פרופסור!לפני שנה בערך קרה שנטיה או זהות מינית שלי השתנה פשוט הפסקתי להסתכל על נשים וזה פשוט מדדרדר אני לא יודע מה לעשות.פתאום אני מסתכל רק על גברים אני לא מרגיש טוב מאז שזה קרה .מצב רוח ירוד לפעמים קושי להתקשר עם אנשים.לחצים בראש בלסתות .האם זה משהו שחולף או שאני יצתרך לחיות כך איך מתמודדים עם דבר כזה?תודה מראש על התשובה

האם אפשר לטפל בהפרעת rocd? מהם אחוזי ההצלחה?

שלום וברכה, רציתי לשאול מס' שאלות מה אומר המושג "הבחנה בין עצמי ללא-עצמי" במבנה אישיות גבולי? כיצד נפגע השיפוט ובוחן המציאות בהפרעה הנ"ל? האם אפשר בבקשה דוגמא? האם מבנה אישיות גבולי יכול להתקיים יחדיו עם הפרעה סכיזואפקטיבית? מה הפרוגנוזה למבנה אישיות גבולי? האם יותר טובה מ"הפרעת אישיות גבולית"? והאם זה שאני מנהל מערכת יחסים יציבה מס' שנים עם בת זוג (ובדרך להתחתן), ועם מעגל חברים די גדול (מהילדות) ובקשר טוב ומתמשך, אני עדיין יכול להיות עם "מבנה אישיות גבולי"? יש לציין שעיקר הקושי אצלי בא לידי ביטוי ב"חוסר כיוון בחיים" ו"מציאת משמעות לחיים" וחוסר ביטחון מתמשך (לדוג' לימודים ועבודה), בעוד שחבריי עם תואר, מקצוע ועבודה יציבה, ואני עובד לסירוגין בעבודות "פשוטות" לא מקצועיות, וללא "סטטוס" מסוים ונשאר מתוסכל מכך ביחס לחבריי ולסביבה, למרות יכולותיי וכישרונותיי, כמו כן קיימת נטייה למצבי רוח ובעיות בתפקוד בעבודה, ז"א אני לא עובד רציף ולא מוצא מקום עבודה רציני וקבוע בגלל החשש להתחיל משהו חדש, "מחוסר כוחות" במובן מסוים (כמו שציינתי בעיקר מציאת עבודה רצינית ויציבה ומימוש היכולות), וחושש להיכנס לחברה חדשה ולהסתגל, בעיקר ביחסים עם הבוס ועמיתים לעבודה, בעיה בלשמור על "קור רוח" ונטייה "לשרוף הכל" ולהגיב באופן אימפולסיבי ולעתים אף "סוער", כבר לא כ"כ סומך על עצמי בגלל הדברים הנ"ל ובגלל כישלונות חוזרים. יש לציין בעבר שסבלתי מחרדת נטישה ובעיה ב"קבלת מרות" עם הפרעת הסתגלות, נכון לעכשיו אבחנתי עומדת על "הפרעה סכיזואפקטיבית" לאחר שהשתנתה מ"הפרעת אישיות". (בן 29) תודה על ההתייחסות מראש ועל המענה וחג שמח

שלום וברכה, אני רוצה לתאר מקרה שקרה לי לפני מס' שנים (ב-2013 כשהייתי בן 25) מה שקרה שהייתי בזמנו על מינון של ציפרלקס 20 מ"ג במשך חודש, ואז הייתי אצל הפסיכיאטר שטיפל בי והוא דיבר עם הפסיכולוג שטיפל בי אותו זמן ורשם בפרוטוקול לאחר מכן: Psychologist feels he is cyclothymic; has grandiose fantasies w/o insight, lacks boundaries לאחר מכן הרופא החליף לי את הציפרלקס 20 מ"ג בפאקסט 60 מ"ג בעקבות כך שהוא חשב שיש לי "חשיבה אובססיבית".. לאחר חודש וחצי דיברתי איתו טלפונית ואמרתי לו שהמצב לא השתנה והוא החליף לי את התרופה מפאקסט לונלפקסין 150 מ"ג ועשיתי את ההחלפה בהדרגה, הורדתי את הפאקסט והעלתי את הונלה, ממש בסמוך לכך התחילו לי סימנים מוזרים שאיני יודע מה הם.. השינה שלי לא הייתה "עמוקה" באותו זמן וישנתי מעט שעות שינה והייתי בלחץ בחיים ובעבודה ובעייפות מתמדת.. באותו זמן עבדתי בבית קפה והיה שם את הילד של בעלת הבית שנורא אהבתי אותו והיה מתוק אבל משום מה התחלתי לפחד נורא שאני הולך לרצוח אותו, כי באותו זמן ראיתי סרט שוב ושוב ממש באופן אובססיבי על מישהו שהיה לו פיצול אישיות והוא רצח את גרושתו והמאהב שלה ופחדתי שיש לי גם את אותה הבעיה ופחדתי מאוד ש"האישיות הרעה או יצר הרע" ישתלט עליי ואאבד שליטה. אני זוכר שהלכתי לדודה שלי ואמרתי למשפחה שלי כל הזמן ש"צריך למנוע את הרצח של הילד הקטן", נתקעתי על המשפט הזה והם לא הבינו מה קרה לי ועל מה אני מדבר ולקחו אותי לאותו פסיכיאטר שנתן לי את הפאקסט והונלה, באותה פגישה עם הפסיכיאטר אני גם כן זוכר שאמרתי לו על ה"רצח" שאני חושש שיתבצע, והוא שאל אותי איך זה יתבצע ואמרתי "עם סכין" והוא הסתכל עליי ושאל אותי אם אני רוצה להתאשפז, אני לא הבנתי מה קורה איתי והתחלתי לפחד, שמתי את הידיים על הפנים שלי ושפשפתי אותן ואמרתי לעצמי "אני מרגיש שאני משתגע" וחשבתי שעוד שנייה נכנסים רופאים עם חלוקים לבנים ולוקחים אותי לאשפוז ממש כמו בסרטים.. עוד אני זוכר שאמרתי לרופא ש"אתם הפסיכיאטרים משוגעים מספר אחת אבל רק לא מאובחנים" אבל אז אמרתי לו שאני צוחק.. בפרוטוקול של הפגישה הרופא רשם says he fears killing children at work, or himself, attempts humour but there are no signs of mania. No evidence of cognitive impairment. הרופא הפסיק לי את הפאקסט ונתן לי הלידול ולאחר מכן נתפס לי הצוואר והלשון והפסקתי אותו.. עוד אני זוכר שבאותו זמן קניתי טלית והתחלתי ללבוש אותה ורציתי לחזור בתשובה ואני זוכר ששלחתי לאימא שלי הודעות בטלפון שאני רואה בראש את התאריך שבו היא תיגמל מסמים (היא הייתה מכורה לסמים), ושזו "הארה" ושלא תספר על כך לאף אחד כי זאת "נבואה", ואם היא תספר את ה"סוד" הזה הנבואה לא תתגשם. פסיכיאטר אחר שראה אותי גם כן באותו זמן רשם עליי בפרוטוקול "הרגיש "הארה" שהוא נביא, מדבר עם דמויות דמיוניות כגון "אלוהים ושטן" בראש, שמע אותם מדברים אתו בגוף שלישי." אני זוכר גם שחשבתי שאני נענש על חטאים שהמשפחה שלי עשתה ומקבל עונשים מהשמיים "על מעשה אבותיי" אני זוכר גם שחילקתי את האנשים מסביבי ל"טובים ורעים", לאופוזיציה וקואליציה עוד אני זוכר באותה תקופה שהייתי מנהל שיחה ופתאום פורץ בבכי ללא דמעות לשנייה ואז חוזר לנהל שיחה כרגיל, כאילו עברו עליי מלא מלא דברים בראש שלא דיברתי עליהם ולא הבנתי מה קורה איתי, פשוט הראש שלי היה מפוצץ במחשבות ומשום מה ה-SSRI שלקחתי במקום להרגיע אותי, עשה יותר גרוע. כל המצב הזה עבר לי בערך אחרי פחות מחודש.. האם זו הייתה חרדה או מצב פסיכוטי או מאניה או פרנויה? כיצד זה נקרא במושגים הקליניים? אני פשוט לא מצליח להשתחרר ממה שעבר עליי ולא מבין מה עברתי, למרות שעברו כמה שנים.. אשמח להתייחסות, תודה מראש וסופ"ש נעים

לפני שנתיים היה לי דכאון מאוד קשה היתי צריכה לקחת כדורים וולכת לפסיכיאטר ולא הלכתי הצלחתי לצאת מזה לבד רציתי לדעת אם יש סיכוי שהדיכאון יחזור כי לא טיפלתי בו מקצועי.. אני עם עצמי לפעמים אני כן מרגישה צורך להתבודד להיות לבד להסתגר ולהכנס ליאוש אבל אני לא מושכת את זה הרבה זמן רק ענין של יום ולא ברמה שזה היה לפני ורציתי לדעת אם זה קריתי שלא טפלתי בזה אמרו לי שבפועל לא טפלתי בזה וזה עתיד לחזור שלא "השמדתי" את הדכאון רק עצרתי אותה לזמן מה. רציתי לדעת אם זה נכון ויכול לחזור כי לא טופלתי ע"י אנשי מקצוע (למרות שהייתי חייבת)

האם במידה ויש כפיתיות בפעולות חשיבה בבצוע פעולות באופן פרפקציוניסטי שבעיקר שמתבוננים לאחור זה ככה, מבינים שגוזלות הרבה זמן בפרטים. והדבר לא פרופורציונלי ליחס החשיבות שלהם במציאות, למשל העמקה בפרטים הרבה מעבר לצורך וללא השפעה על היעד והתוצאה. כך שנוצר יחס לא נכון בין התעמקות בפרטים לזמן שמושקע ובסופו של יום אבוד זמן וזה חוזר על עצמו. קראתי על טכניקה שנקראת עבודה לפי טרנזקציות. לפני כל משימה מקציבים זמן סביר למשימה וזהו. ברגע שעובר הזמן עוצרים ועוברים למשימה הבאה גם אם נראה שאין השגה של היעד. במידת הצורך נותנים משבצת זמן קצרה במועד מאוחר יותר. אבל מחויבים לעזוב את המשימה בסיום הזמן, לעבור לאחרת. כדי להתמודד עם הניתוק המוחי הנפשי, כדי ללמוד לצאת ממחזור החזרה באמצעי טכני של משבצת זמן. האם זו טכניקה יכילה לטווח ארוך?

זוהה דיכאון אצלי על ידי פסיכיאטר שאצלו הייתי פעם אחת בהפניית הפסיכולוג אצלו אני מטופל. הפסיכיאטר המליץ על ציפרלקס במינון נמוך. אני חושש מאוד לקחת מפחד לתלות בחומר כימי. האם כדאי לנסות ניסיונות אחרים טבעיים ומה הם יכולים להיות? בנוסף הפסיכולוג איננו עובד בשיטת CBT ואני מתלבט אם לא נכון לעבור לשיטה זו. אשמח מאוד לעצתך המקצועית.

תודה רבה על התשובה. אשמח בכל זאת להבהרה: האם מניסיונך ניתן להפסיק לאחר זמן את הטיפול בעזרת ציפרלקס (כמובן בצורה הדרגתית ובהשגחה)? כלומר האם מניסיונך מטופלים לקחו את התרופה לתקופה מסויימת, חזרו לאיזון ולא היה בה צורך יותר? תודה

זה ידוע שעבודה במסגרות הדורשות מגע עם קהל רב הופעה מכל סוג כמו מנחה מרצה וכדומה, דורשות הרבה מיקוד ובהכרח מעלות ריגוש שמאפשר גם העברה מענינת ומרשימה. כיום באמצע שנות הארבעים עם שנים פעילות מאוד בתחומים האלה מקצועית. ומאפינים של וורקהוליק בעל כורחו קפדן ופרפקציוניסט. כל אלה יצרו התקדמות והשגים אבל גם אי שקט. מגישה בטלויזיה בתוודתה לפני ימים ספורים שהיא בקושי נרדמת אחרי הופעה הנחיה, זה העלה לי את מצבי, לפני כשנה לערך החלטתי שזה ווליום גבוהה מדי בדיוק מאותה הסיבה שצינה המגישה. ופשוט זה התחבר לי בהגדרה למה שחוויתי שגרם לי לשינוי שממש ויתרתי על מרבית פעילות הכרוכה במשאבים האלה והמחיר של אי השקט שנובע מהם בעיקר גופנית. כתוצאה מכך כמעט ללא השתכרות אבל היכולת לצאת מהמעגל התדיר הזה בעיני שווה הרבה יותר. האם לאובססיביים העוצמות הם חזקות יותר? האם זו סיבה מספיק טובה לוותר על סוג התפקוד הזה שמעורר את כל המערכות. זה ממכר ומתיש גם יחד. מרגיש שיצאתי מהרבה אובססיביות אבל גם ההנא פחותה. יש בהרגעות הזו יתרון לטווח ארוך כלומר שינוי הרגל חיים של פיקים חזקים כחלק מהרגשת האני או שמתהווה כאן מצב שיתכן שהוא בעייתי.

שלום, אינני יודעת אם אני חווה חרדת בחינות, חלק מהמאפיינים ישנם וחלקם לא. אני מעוניינת לדעת מהי השיטה הטובה ביותר בשבילי, מכיוון שבמהלך השנים (כולל ב12 שנות לימוד) ניסיתי כל מיני שיטות להרגעה, ללמידה נכונה או להכנסת החומר לזיכרון. בזמן האחרון השיטה שלי היא הקלטת השיעורים ושמיעתם במהלך הסמסטר ובסוף הסמסטר סיכום החומר וחזרה עליו מספר פעמים בקול (כך שאני יוצרת קשר עם החומר גם דרך העיניים וגם דרך האוזניים) ובהחלט זה המצב הכי טוב בשבילי לזכירת החומר (הציונים בהחלט עלו) אבל, עדיין יש מצבים בהם זה לא עוזר, אני יוצאת מהבחינה והציון שהתקבל נמוך או לא מספק אותי אישית. במבחן עצמו, אני יודעת את החומר וחושבת שעניתי את התשובה הנכונה ביותר שלי, וברגע שאני יוצאת מכיתת המבחן אני יודעת בדיוק איפה טעיתי. מה עליי לעשות כדי לייעל את למידת החומר ו"הקאתו" במבחן? תודה על העזרה.

שלום, בספרו "מוח מנצח", דר' מארק היימן טוען שהצליח להסיג ביטויי OCD, כתופעת לוואי, אצל חולה שלו שטופלה על ידו באנטיביוטיקה רפיקסימין (בה נעשה שימוש תדיר באנצפלופטיה כבדית על מנת להביא לצמצום אוכלוסיית חיידקים מפרישי אמוניה במעיים) לאחר שתרבית שערך בצואתה הדגימה אוכלוסיות לא רצויות במעיה בהיקף גדול בהרבה מהנורמה. כמו כן, רמות האמוניה בדמה לאחר מתן האנטיביוטיקה פחתו דרמטית. הוא מציין כי לאחר זמן מה תסמיני החרדה חזרו - ושוב, טיפול באנטיביוטיקה הזאת הביא לנסיגה מלאה של התסמינים (מצ"ב קישור למטה) ומבסס את הקשר. כמי שסובל מאד מטורדנות כפייתית מרבית חייו אני רוצה לשאול האם הפסיכיאטריה הקונבנציונלית מכירה בקשר הנ"ל כקשר אפשרי, סטנדרטי, בין תופעות פסיכיאטריות לאוכלוסיות פתגונים ופרזיטים במעיים (נטען כי הללו הגיעו לגודלן הרב ע"י עיכול גרוע של לקטוז וגלוטן)? כמו כן, האם ניתן, כעניין נסיוני, לתת רפיקסימין למטופל כדי לשכך מעט את הטורדנות הכפייתית ממנה הוא סובל (או כל תופעה פסיכיאטרית אחרת לצורך העניין)? מה דעתך על הכיוון הרפואי עליו מצביע ד"ר היימן? הקטע המדובר מספר של ד"ר היימן - http://www.focus.co.il/infopage.asp?page=451 תודה והמשך שבוע טוב, רועי

בהמשך לתהייתי בעקבות דיווח המקרה הנ"ל של דר' היימן, קראתי עוד אודות רפיקסימין ונחשפתי לכך שהינה משמשת גם לטיפול בזיהום מעיים חיידקי שנגרם ע"י קלוסטרידיום דפיצילה. תוך הבנה כי תחרות בקרב אוכלוסיות החיידקים החיות במעיים עשויה לצמצם/להכחיד אוכלוסיות לא רצויות, חיפשתי ולמדתי כי אפיק יעיל נוסף לטיפול בק. דפיצילה הינם שמרים מסוג Saccharomyces boulardii. מכך הקשתי כי ייתכן ונעשה ניסוי בשמרים אלה לטיפול באנצפלופתיה כבדית (כאמור, לצמצום אוכלוסיית חיידקים המפרישים אמוניה) - ואכן, הגעתי לניסוי שכזה (מצ"ב בסוף התגובה). האם קיים מישהו בממסד הפסיכיאטרי-מחקרי בישראל שאתה מכיר שיהיה נכון, אולי, לעשות ניסוי בקרב לוקים ב-OCD במסגרתו יטופלו באותם שמרים (המשמשים באופן רגיל מטיילים רבים בעולם שנדבקים בק. דפיצילה)? אני מתנצל על ניצול הבמה הזאת לשאלה שאינה קשורה באופן ישיר לחלוטין לנושא. תודה, רועי

תודה רבה!

אני בן 35 נשוי עם ילד, עובד עבודה מסודרת, כבר מרבה שנים סבלתי מחרדות לא מוסברות וקשות שגרמו לי להרבה בעיות בריאותיות, במשך שנים טופלתי על ידה פסיכיאטר באופן פרטי שהיה נותן לי אפקסור 150 שנים ולא עזר תמיד הרגשתי שיש משהוא שמפריע לי, עד שהלכתי לטיפול cbt שעזר לי פלאים, וירדתי בכדורים ל75, אך התחושה היא אותה תחושה שאני פתאום מרגיש חסר אונים, מסתגר עם עצמי, כאילו שאני מוסר את עצמי לעולם הזה תעשה בי מה שאתה רוצה , ולגבי לסביבה שלי תעשו בי מה שאתם רוצים, אני לא יודע מאיפה ההרגשה הזו כבר שנים שבא אלי לכמה שבועות ונעלמת, התחושה הזו גוזרת ממני את כל הכוח ומעצמה את הדיכאון ואת המצב שלי, מאיפה באים הרגשות האלה פרופסר, למה לבחור בן 35 שרירי בטחון עצמי לא חסר לי כלום חברים משפחה בית אישה ילד שההרגשה הזו תופיע אני באמת חסר אונים, המטפל cbt r לא הצלחנו להגיע לשורש הבעיה , אך היא קיימת והיא משתקת אותי לגמרי,

היה לי חבר במשך 3 שנים, כשהתחלנו לצאת לא דיברנו על קשרים קודמים, רק שנה לאחר מכן אני הייתי החברה הראשונה שלו והראשונה שהוא שכב איתה, הוא לא היה החבר הראשון שלי ולא הראשון שקיימתי איתו יחסי מין והוא קיבל את זה מאוד קשה, על אף שאפילו לא הכרנו באותה תקופה של החברים הקודמים. מאז היחסים שלנו השתנו, הוא היה מתעצבן הרבה (לעולם לא הרים עליי יד,אבל היה מתעצבן ולפעמים שותק ומסתגר בתוך עצמו) כתוצאה מהמצב התחלנו לריב הרבה. אני טסתי לטיול הגדול שלי ונפרדנו, קצת לפני שחזרתי לארץ החלטנו שנחזור. חזרנו לכמה חודשים עד שהוא טס גם לטיול הגדול שלו (לא טסנו ביחד כי הוא היה בקבע ואני רציתי להתחיל ללמוד כבר) וגם במהלך המעט חודשים ביחד רבנו מספר פעמים, אומנם פחות. עכשיו הוא עדיין בטיול שלו, ניתקנו קשר לאיזו תקופה, הוא קיים יחסים עם בנות אחרות אך תמיד היה כותב לי שהוא מתגעגע אליי. אני התחלתי לצאת עם מישהו אחר, אבל הרבה פעמים חשבתי עליו. בניגוד לבעבר, הוא יודע שההתנהגות שלו היא לא בסדר ורוצה לטפל בזה, על אף שהיה עם בנות אחרות בטיול זה מאוד מפריע לו עדיין העובדה שגם לי היו בנים ובמיוחד שהוא יודע שגם התחלתי קשר חדש. אני מאוד אוהבת אותו וחשוב לי לעזור לו, יש בי את התקווה שמשהו אולי ישתנה ונוכל להחזיר את הקשר למה שהיה. אני יודעת שיהיה לו מאוד קשה ללכת לטיפול ורציתי לשאול מה עליי לעשות ואיך לנהוג בקשר אליו? אני כרגע סטודנטית, הוא יודע שהלימודים מאוד חשובים לי ומבטיח לי שיעשה הכל על מנת שיעבוד על עצמו כדי לא לפגוע בי ובלימודים. שאלתי אותו אם הוא זוכר למה הוא אוהב אותי ואם הוא מצליח גם לחשוב עליי מבלי שהמחשבות האלה על אנשים שהיו לי קופצות לו לראש והוא אמר שכן ומכאן הסקתי שאולי לא מדובר באובססייה אלא במחשבות שקופצות לו לראש מבלי להתכוון כמו שהוא כינה את זה. בנוסף, הוא אומר שאין לזה קשר לכך שהוא לא סומך עליי כי הוא כן... אני מפחדת שאם נחזור הוא יחזור להיות אותו הדבר ואני גם לא מצליחה להבין מה באמת יש לו.

שלום רב, אימי מוגדרת כחולת נפש לצמיתות מעל 20 שנה. הורי התגרשו לפני 7 שנים ואני ואחי נשארנו איתו והיא לבדה. אחרי 5 שנים שגרה בעירנו גם עברה לעיר סמוכה, תמיד סבלה מחרדות באופן קשה וחשבה שהשכנים מדברים עליה בלי סוף, שונאים אותה, גורמים לה רע מאוד. באותה הדירה לא היה לה נעים לעשות צרכים בשירותים מכיוון שהחלון היה צמוד לאחד מהבתים של השכנים. היא פיתחה הרגל מגונה לעשות צרכים בכוס בחדרה. פיפי וקקי ואז זורקת לאסלה. איך שנגמר החוזה באותה שנה העברנו אותי לעיר אחרת לדירה מרווחת ופרטית יותר. היא התוודתה על ההרגל לאחי, שעושה את הצרכים עדיין בחדרה כי היא רגילה לזה. כואב לי הלב לדעת שככה אימי חיה. מה ניתן לעשות כדי לפתור לה את הבעיה הזו? בנוסף יש לה כלב שעליו היא מטפלת כדי שלא תהיה לבד לגמרי, יוצאת להסתובב בעיר כל יום ללא חששות וחיה בצורה נורמטיבית. אודה לתשובתך

שאלתי פשוטה, האם טיפול המנעותי פסיבי מבחירה לגירויים עד כדי איפוסם לרמת קיום בסיסית, לתקופה מסוימת היא דרך יציאה או הורדת עוצמת הפרפקציוניזם ובכך המנעות מגלים חזקים אצל אידיות ציקלית בעיקר הצד היותר מאני, יש לומר שבפועל בעיקר בעבודה זה השלב הכי מוצלח ורווחי, כי זה מאפשר סופר מיקוד דחף ועשיה. אבל לטווח ארוך זה מוביל לקרוסלה רגשית. השילוב בין אישיות ציקלית עם פרפקציוניזם זה שילוב מושלם לעסקים שילוב בעיתי לנפש לא? מלכודת העשיה כמעט לא נתונה בספק. ממחקרים שקראתי כימית במח זה מעגלים ללא מוצא. על כן שאלתי בעניין לקיחת פסק זמן, האם זה מהלך שגם כימית -נפשית בעל אפקט ארוך טווח? או שעלול ליצור בעיה אחרת של המנעות?

שלום לפרופ׳, אני רוצה להתחיל מהסוף, אני בדיכאון! יש לי מחשבות על מוות וקנאה בנפטרים בלוויות. זה נמשך כבר זמן מסוים אך התגבר לאחרונה. מקום המקלט שלי, זה המשפחה, מדהים ואני נהנה להיות עם משפחתי. זה לא שאני רואה את עצמי עושה מעשה ומתאבד אך אני מכיל את המוות ואינני מפחד ממנו. אני בן 43 ומרגיש שנמצא בתוך בועה, אגיד שעם המשפחה והחברים אני מרגיש שמחה ומצב רוח טוב. כשאני עם עצמי ומחשבותיי אני מרגיש הרגשה של ריקנות ואי מיצוי עצמי, אני מרגיש קהות של המחשבות על העתיד. אני לא מצליח לחשוב כיצד אני לוקח את עצמי קדימה מבחינה עסקית. אני מרגיש שאני צריך עזרה. האם זה משבר גיל ה 40? הפרעה נפשית?

תודה רבה

שלום, אני בת 39, נשואה באושר (עד לאחרונה) לבן זוג נפלא תומך ומפרגן. יש לנו שני ילדים ושותפות זוגית מאד מוצלחת. יש לי נטיה למצבי רוח קיצונים ואף להתפרצויות זעם שבן הזוג שלי מכיל באופן מעורר פליאה. כמו כן אני נוטה לפרפקציוניזם. המאפיינים הללו באים לדי ביטוי בצורה מובהקת בתקופות מסויימות. בשנים האחרונות גם קיימת בי נטייה למחשבות אובססיסיות בקשר לאירועים או אמירות חסרי משמעות שתופסים אחוז ניכר מיומי ומלילותי. הגרועה שבהן מאיימת עתה להחריב את נישואיי, ואני סובלת ממנה כבר מספר חודשים: נטפלתי במחשבותיי למאפיינים חיצוניים בדמותו של בן הזוג שלי (שאינם בני תיקון), כאלו שנראים לי כפגמים אסתטיים חמורים. מאפיינים אלו בפניו היו שם תמיד, ולא הפריעו לי. עכשיו, רק מבעדם אני רואה אותו, ואולי נכון יותר לאמר: כבר לא רואה אותו. הוא מכוער בעיני ואני סולדת מלהביט בו. קראתי הרבה מאמרים באינטרנט עד שהגעתי למה שמכונה ROCD ואני חוששך שזה בדיוק מה שיש לי, רק באספקט אחד – של החיצוניות של בן הזוג (לא שאלות של בטחון בקשר, קנאה או "בושה" באספקטים אחרים). אובייקטיבית, הטא לא בחור נאה במיוחד, אך זה מעולם לא הפריע לי. הבסיס לקשר ולחברות ביננו איתן. בן הזוג שלי הוא אדם נפלא, מכבד, משתף, מאפשר, וכל מה שתמיד חלמתי שיהיה לי. אנחנו יחד כבר יותר מעשור , ואני פוחדת לאבד את כל זה בשל השתלטותן של המחשבות הללו. האם יש לזה טיפול? תרופתי? התנהגותי? משולב?

אני עובדת כפרילנסרית בחברה עיסקית. מעורבים בעבודה גורמים מקצועים מהחברה ומבחוץ גם כן. אני את חלקי ביצעתי באופן מדויק ונאמן. אבל בין השותפים שמעלי וגורמי החוץ חל נתק מתמשך. עכשיו קורה דבר בלתי הגיוני. מנסים להטיל עלי אחריות שאינה קשורה אלי בכלל בעוד כל האחרים בורחים מהספינה הטובעת. ברור לי שאיני קשורה באחריות מדומה זו. אבל כקפדנית אני בודקת לעומק הכיצד זה בכלל קרה. אין במעשי כל בעיה. זה מחוץ לאחריותי. אלא שנוח לצדדים האחרים לנסות להטיל עלי, קיבלתי איומים בתביעה שכולה עובדות שיקריות המציאו סיפור מעוות שכולו ניתן להוכחה. בתחילה חשבתי שאני חייבת להשיב לעובדות השקריות ואז חברה שלי טובה סמנכלית בחברה גדולה הציעה לי לשבור את מודל הפרפקציוניסטית ולא לענות בכלל! לפי דעתה זה נפילה למלכודת שרק תסבך אותי. היא טוענת שטיפוסים כמוני מזמינים את הסיבוך בגלל אופי הקפדני וכך שקל לנסות להפיל עלי אחריות. היא מכנה לזה להעיף את זה מעצמך ולהתנתק פשוטו כמשמעו. זה יעבור ואם לא אז תדמודדי. אני חשה שזו תגובה שונה ממה שאני רגילה לעשות במתבים כאלה. אבל יתכן שתעשה שינוי גם בהתיחסות אלי. הייתי רוצה לדעת אם צורת שינוי כזו בסיטואציה כזו מה שנקרא להכנס בדבר ללא חשש זה אופן התמודדות מוכר לך ליצירת שינוי בי וכלפי.? וגם מה מביא עימו מצב של אי תוספת תגובה לשקרים, גם במחיר התמודדות עם תביעה. מרגישה שזה נכון אבל לא תואם את אופיי.

אני נמצא בצומת מהותית, לאחר שעברתי מספר תפקידים בחיי המקצועים השגתי מספר התמחויות שונות. בכל אחת יש לי היכולת להתקדם בכוחות עצמי, וזאת כיום לאחר סיום פרק של מספר שנים בחברה גדולה, אבל כפרפקציוניסט אין לי את היכולת לעבוד בשיטה של גם וגם! במצבי היום אני עקרונית יכול לבצע פעולות בהתמחויות שלי בשיטת גם וגם ולנהל זמן מיטבי וגם להשתכר יפה. אבל אני ניסיתי וזה לא עובד כי אני נכנס בכל הראש לדבר אחד ולוקח לי זמן לצאת ממנו. כיאה לפרפקציוניסט! במצב כזה אני מבין שעלי לבחור תחום אחד תחת המגבלה הזו. ולהתקדם רק בו. עד כאן זה בעית הגם וגם שאני מקבל על עצמי. במסגרת המגבלה הזו כנדרש לבחור תחום, אני מאוד מתלבט האם להכנס למהלך אינטסיבי ושווקי בתחום התמחות שלי כלומר עשיה והתרחבות מול העולם. או לקחת שנה לסיום כתיבה של ספר. בעבר היתה לי דילמה כזו מאוד דומה ובחרתי בכתיבה שעבדה יפה ולאחריה המשך יותר אינטרקטיבי עם העולם החיצוני. כרגע בדילמה אם לנצל חלון זה לפסק זמן לסיום כתיבה או לא? אציין שבשנתיים האחרונות הייתי די מוטרד בסיום ספיחים של עבודה של מספר שנים שלא עבדו נכון ועשיתי הכל כדי לסיימם בדרך הכרוכה בערכים אישים של מחויבות אישית למרות התרוששות כספית הרבה שלא בגלל מעשי שלי. אבל לקחתי בחירה חכמה ערכית כזו. שאלתי באם בעית הגםוגם מוכרת לך, ובמסגרת מגבלה כזו האם בנסיבות שאני נמצא בהן כתיבה כעת זה בחירה שתקדם אותי בהתמודדות או שעדיף להכנס לשווק ובצוע בתחום אחד בו התמחתי שזה כרוך כאמור בהרבה עשיה עם העולם אנשים ומטבע הדברים פחות מאפשר התכנסות לכתיבה.

שלום רב, אשמח אם תוכלו להמליץ על פסיכולוגים המתמחים בטיפול הocd באזור הוד השרון (גם כפ"ס רעננה). אני יודע שיש הרבה פסיכולוגים באזור אך אני רוצה מישהו שמתמחה בנושא. תודה רבה לכם !

שלום, בתקופה האחרונה אני מרגישה שאני חייבת להצליח בכל דבר שאני מבצעת, כך שבמקום לבצע מטלות בנחת, להנות מהן ולקבל החלטות בצורה נכונה, אני נלחצת ומתמקדת במחשבה שאני חייבת להצליח. לפני 7 שנים, כשהייתי תלמידת תיכון, חוויתי דיכאון במשך שנה. בדיעבד הבנתי שהוא נגרם כתוצאה מפרפקציוניזם. בהיותי בת 16 הייתי תלמידה מצטיינת, אך אי הצלחה במקצוע אחד, גרם לי לשנה של עצב ודיכאון. מתוך עיניים של נערה בת 16, כל עולמי היה ממוקד במצויינות שלי. כיום, אני בתקופה טובה, איך תחושת הפרפקציוניזם, המוכרת לי מהעבר מופיעה מידי פעם, מקשה עליי וגורמת ללחץ. איך עלי להתמודד עם המחשבות הללו? תודה.

שלום, קראתי מאמר שלך על אנשים עם הפרעת אישיות טורדנית כפייתית, שם מצויין כי במצב סכסוך הם עלולים להעניש את הצד השני עד כדי ניתוק מגע איתו, וכל ניסיון לפיוס מצד הצד השני יזכה לבוז. שאלתי אם כך, איך אפשר בכל זאת לפייס אדם כזה? במידה ובכלל לא נותן אפשרות לדבר איתו לאחר הסכסוך. אודה לתשובתך

אנו זוג בני יותר מ70. יש לידנו בבניין המגורים זוג צעיר שמתרחשת אצלם תופעה מוזרה. האישה מבצעת כל מיני סוגי פעילות חוזרות שמפריעות לכולם. למשל בהפעלת מכשיר באמבטיה. שזה בשעות הבוקר דפיקות עם המכשיר על הכיור במשך כמה דקות, מונוטונית. דפיקות על דלת באמצע הלילה. מחיאות כפיים בהתקף. השכנים שאלו את הבעל בעדינות. הוא אמר שלא שם לב לכזה דבר ושהוא ישן חזק. נוספו גם טריקות דלתות במרווחי זמן קבועים בהתחלה חשבו כולם שזה בכלל חלון לא סגור. מסתבר שהיא מבצעת טריקות. משתמשת גם בכל מיני מכשירים שעושים פעולות מרעישות באופן חוזר. מזו התופעה הזו? יש דרך לפתרון באן שלא יפגע אישית?

שלום אנחנו נשואים 4 שנים, נולד לנו ילד לפני כמעט שנתיים. חצי שנה לאחר שהילד נולד והכל היה נהדר הוא סבל מבעיות נשימה. אשתי נכנסה לאובססיה קשה. היא שמה שעון ל2 בלילה ול5 לפנות בבוקר כל לילה. היא מתעוררת ומעירה את התינוק כדי לראות אם הוא נושם. כל במשפחה שלה ממש תומכת בזה. לדעתי זה בעיה לא פשוטה. היא קצרת סבלנות. לפני שנולד הילד היא היתה שולטת בכל דבר. כל פעם שהיינו נפגשים עם חברים בבית זה היה נהיה התפרצות של ביקורת צעקות וקללות. ואז שהייתי משיב לה שעות עד יום של בכי היסטרי. שאלתי האם יש כאן בעיה שהיא מעירה את הילד באמצע הלילה ביוזמתה. ברב הפעמים הוא מתחיל לבכות ולא נרדם. זה נראה לי שהדרמה עברה על הילד ובעיות שלו. מצלצלת להורים שלה בהיסטריה. אין לי יכולת להגיד מילה. מצאתי את עצמי נסחב אחרי העמדה וההתנהגות שלה. כי אין לי כח לשמוע יותר מ ההסברים שלה. קראתי שיש חרדה בילד ראשון. אבל זה לא חריג מאוד? לא ניתן להעיר לה בכלל . אני מבין שיש לה הפרעה חרדה ואובססיה . זה נכון?

לפני כשנה וחצי התחילו לי מחשבות של מה אם אני הומו,אף פעם לא חשבתי או פינתזטי על גברים,תמיד אהבתי רק בנות וחשבתי רק על בנות,הייתי בודק את עצמי מול פורנוגרפיה של גייז ורוב הפעמים לא הייתי מצליח לאונן על זה,הפסקתי לדאוג כשקראתי על hocd ועשיתי מה שאמרו לי(להפסיק לבדוק ולחיות עם החוסר וודאות)וזה עזר,אני כבר לא בודק גברים,אבל עכשיו הפחד עבר למשהו אחר,אני מפחד שאני אוהב טרנסג'נדריות,זה קרא בשיא הפחד של להיות הומו(אני לא יודע אם זה קשור)ואני עכשיו תמיד בודק טרנסג'נדריות ובודק לראות אם זה עושה לי משהו,לפעמים אני מצליח לאונן על זה ולפעמים לא,אבל אני אף פעם לא יכול לדעת אם אני אוהב את זה או לא,ניסתי לעשות את מה שאמרו לי עם הפחד של ההומו וזה עזר,הפסקתי לחשוב על זה ויצאתי קצת מאובססיה אבל עדין היו לי מחשבות של "מה אם אני אוהב את זה יותר מבנות ואני חי בשקר?" אותם מחשבות מציקות שהיו לי שכפחדתי שאני נמשך לגברים התחלפו לפחד הזה,הייתי אצל פסיכולוג שאבחן אצלי ocd,אבל הוא לא עזר כל כך כי הוא אמר לי שאני צריך להמשיך לבדוק,וזה רק הדאיג אותי. אני מקווה שתוכל לעזור לי,והאם כל הדברים האלה הם ocd ואובססיות מיניות. תודה.

כפרפקציוניסט ובעל אופי כפייתי במשך שנים רבות הייתי עושה כל הזמן. כל דבר בכל תחומי החיים היו משימות. כל דבר היה יעד להשלמה ובצוע. מחשבון טלפון שגוי ועד פרטי קוביות נייר כולל משימות גדולות בעבודה שהניבו גם תוצאות והשגים. נחשפתי בשנים האחרונות להגדרות של דויינג וביינג עשיה והויה. זה היה רעיוני ולא חדר למעטפת התפקודית שלי. ברגע מסוים עקב שינוי במימד המקצועי ומות הורה חל בעבוע פנימי שמשך אותי להיפוך תפקודי. לפני כל פעולה אני שואל אם זה בעל ערך ומשמעות לטווח ארוך וערך אמיתי או שלא יזכר בכלל. מצאתי את עצמי מוותר על הרבה מאוד משימות ! מועד הבית דרך נהול פורצדרות טכניות כמו בחירה של הטוב ביותר בכל דבר. זו לא פשרה מחולשה פשוט החלטה עקרונית. לצאת ממעגל העשיה הדויינג הבלתי נפסק. אבקש לשאול האם במעבר כזה לא מתגבשת התנגדות פנימית להעדר העשיה שהייתי נוהג בה כיום זה הוסבר לי כמנגנון הרגעתי מסויים, והתנגדות פנימית לשינוי לסלקטיביות בבחירת משימות, ויכולה להתעורר באופנים שונים בחיים? כי יש תחושה כל הזמן של בעבוע של התעשה, אני מרגיע אותו והוא נחלש. אני יחיה עם הבעבוע הזה כל הזמן? מצאתי בנתים בכך דרך בריאה לא לחזור על לופים אינסופיים כבעבר. עדיין ההתנגדות לשינוי מקבלת ביטויים במחקרים? בקליניקה? חזרה אחורה זה לא בתוכנית. מה הלאה למי שמתמודד מול לופים מתעוררים?

אחרי שנים של תפוקה בלתי פוסקת בכל תחומי העיסוק שלי גם אומנותית גם מקצועית ביצועית כולל כל תחומי החיים כמעט, חשתי בתובנה שלא חסר לי כלום ויש שקט. נהייתי מודע פנימית למכלול הדחפים הכפיתיים. לא מרגיש דחף לבצע להספיק מרצועית לקנות להספיק להגיע ליעדים. הבנתי מהמעט שקראתי שהעשיה היא מרגיעה של חרדה שמביאה לכפייתיות. אבל השקט הזה שאני מרגיש האם אין בו מצב זמני שלאחריו תגיע התפרצות כפייתית עשייתית? כי אני חש שאני ממש עומד מולה פנים מול פנים ולא נותן לה להתחיל בכלל. זה עוזר אחרי התעוררות הדחף בלי פניה לעשיה, זה פשוט נעלם. ושוב שקט. זה כמו שנחש קוברה מול הפנים ואתה בוחר לא לזוז ובסוף הנחש מתקפל ובורח. אבל האם זה לא מוביל לסוג של ציפה וסטגנציה נפשית או שזה המצב הנכון. לא להענות לדחפים כפיתיים רב הזמן שקט. ומעשיות ללא תהליך. רק משימות פשוטות עם התחלה וסוף מוגדרים. חשתי שמשימה מוגדרת תחילה וסוף היא הדרך הנכונה לעשות בלי להכנס לתהליכיות וחזרתיות. עדין יש מיעוט עשיה במצב שעומדים על המשמר שהקוברה מתעורר! דימוי אמיתי לדעתי. עדין זו עבודה אישית קשה במקום הפתרון של השקטת החרדה הכפיתית בעשיה מסביב לשעון. זה באמת סוג שקט עירני ? זו הדרך?

אדם עם ocd מובנה בסיסי, עבודה ובכלל, וגם עליות וירידות במצב רוח בתדירות גבוהה בפרקי זמן קצרים יחסית ימים, קשור בעיקר כתגובה לאירועים חיצונים. רב הזמן עניני עבודה שנמשכים גם לתוך הזמן הפנוי. מאוד הייתי רוצה לדעת על פי ניסיונך, האם השינוי מצב רוח מגבירים את הocd ובמה כדאי לטפל ב ocd או במצבי רוח קודם מה השורש? לי נראה ממה שניסיתי שמצבי הרוח מושפעים מארועים חיצונים בעיקר והocd מתגבר כתגובה לשינויים במצב רוח, בעיקר בחלק של הדאון, אבל גם בהיפריות. בתקופת חופשה בעיקר מלחצי העבודה והתרחקות מסביבת העבודה הווליום של הבעיה כולה יורד מאוד. גם הocd וגם התמתנות בתנודה במצבי הרוח. הבעיה שהפעילות וטורדנות הocd נרגעת ואז יש גם אי פעילות בכלל כללית. ושוב ברגע שקורה משהו חיצוני הכל מתעורר מחדש!. אין ספק שמשהו פנימי מציק, אבל זה מבנה אישיותי לא? עדין צריך לחיות עם זה. ואני בן 38 ואיני נוטל תרופות כלשהן. גם בהשוואה לסביבה יש לידי הרבה אנשים בעוצמות בעייתיות דומות ואפילו גבוהות ממני. לי זה מפריע. בנתיים החופשה עושה טוב וזה מקבל ביטוי מהר מאוד כבר שבועיים בחופשה ו60 אחוז ירידה בתחושה של הבעיה, מה עושים? מפסיקים לעבוד? האיכות חיים משתנה מאוד לטובה ככה. בעיקר פנימית וזה הרבה.