פורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות כפייתיות
מנהל פורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות כפייתיות
פרופ' גידי שלום רב, נתקלתי במאמר שפירסמת ברשת על הפרעות טורדניות ורציתי להתייעץ איתך לגבי משהו שמטריד אותי מזה מספר שבועות. הכרתי את בן זוגי הנוכחי לפני כמספר חודשים. מערכת היחסים שלנו מאוד פתוחה ואיננו מסתירים דבר אחד מהשני. לפני מספר שבועות הוא סיפר לי שכשהוא היה קטן יותר, פחות או יותר בין גילאי 12-15 (לא בטוחה מהו הגיל המדוייק), הוא סבל מOCD. זה התבטא בחזרה על המספר ארבע, למשל בכדי לפתוח את דלת המכונית הוא היה פותח וסוגר את הידית ארבע פעמים לפני שהיה פותח את הדלת לגמרי. הוא אמר לי שההורים שלו לקחו אותו לאבחון והרופא הביא לו כדורים שגרמו לו להרבה תופעות לוואי ביניהן השמנת יתר. הוא סיפר שכשהוא שם לב שהדבר פוגע לו באורח החיים הוא החליט להפסיק עם הכדורים ושכנע את עצמו שאינו סובל יותר מOCD וזה פשוט עבר לו. היום הוא בן 25 ואין זכר למחלה. מאז שהוא סיפר לי את זה אני טרודה במחשבות כמו האם זה יכול לחזור לו בעתיד? האם זה גנטי ויכול לעבור לילדים שלו? האם באמת אפשר להחליט לא לחלות בזה יותר ופשוט ככה להפסיק? באיזו תדירות דבר כזה קורה? נורא אשמח אם תוכל לענות לי על שאלות אלה כי אני מרגישה שאני שופטת אותו בחומרה על משהו שקרה לפני יותר מ-10 שנים, אך אני לא שולטת על זה (אולי גם אני סובלת מחשיבה טורדנית כפייתית אבל זה כבר נכנס לפסים פילוסופים חח) תודה מראש והמשך יום מצויין :)
שלום אנונימית, הפרעות כפייתיות בילדים הן שכיחות וחלק גדול מהן חולפות מעצמן, אך מדובר בגילים צעירים יותר מ-12-15, שהוא כבר גיל ההתבגרות, אשר בו לרוב מתפרצת ההפרעה, נמצאת בשיאה ולרוב אינה חולפת בלי טיפול. זה הכלל ובכל כלל יש יוצאים מן הכלל. קיימות מספר השערות על א-נומליות במבנה המוח של אנשים הסובלים מהפרעות כפייתיות, אך הן אינן מבוססות מספיק. אין עדות למוטציה בגן כזה או אחר, אך ההפרעה נוטה להופיע בשכיחות גבוהה יותר אצל בני אותה משפחה. כמו בכל הפרעה נפשית קיימת נטייה מוקדמת ללקות בהפרעה וקיימים מצבי לחץ סביבתיים שעלולים לגרום לנטייה לפרוץ. הואיל ואיננו יודעים מה טומן העתיד לבחור, קשה לדעת אם ההפרעה תחזור בצורת הפרעה כפייתית או בצורת הפרעת חרדה אחרת. מדובר אמנם בהפרעה מציקה, אך לא במשהו שצריך להשפיע על ההחלטה להינשא (אם היינו מדברים על סכיזופרניה שהיא גם מחלה קשה מאוד וגם יש עדות מבוססת יותר על פגיעה גנטית, הייתי ממליץ לפנות ליחידה לייעוץ גנטי). בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
כוורקהוליק חסר תקנה פרפקציוניסט, הגעתי לארגון בינוני שקפץ יעל הראש הענק הזה. הדחף לשלוט בהכל ולפרטי פרטים היה בילטאין והביא השגים. הקושי נוצר שאוביקטיבית הארגון נקלע לקשיים. אין להם יכולת לשלם לי ואני מטבע הדברים מעורב לגמרי מקצועית, והווקרהליק שבי מתקשה לחתוך בבת אחת. מתבטא בכך שיש לי הרגשת חובה פנימית למה שנוצר עם אנשים ששלמו במיטב כספם לארגון וזה נגרר אחרי למרות שלא משתלם כלכלית וגוזל זמן וחוסם התקדמות מעצם העיסוק בנספחים שממשיכים לפנות אלי. כיצד וורקהוליק כמוני יכול לחתוך את הגררות ולנקות שולחן בעיקר עם עצמי. וחשוב לציין שמצד הארגון יש מנגנון התשה וניצול לא נעים ושל בריחה אחריות שמפיל אותו עלי למרות שאני לא מחוייב. איך משנים מצב?
שלום עומרי, המצב שאתה מתאר מוכר לי היטב הן ממטופלים שמשקיעים בעבודה הרבה מעבר לנדרש ובקושי מתוגמלים על המינימום הנדרש. בהתנהגות ארגונית יש מושג שנקרא "אזרחות ארגונית" (organizational citizenship) המתאר את כל מה שעובדים נדרשים לעשות למען הארגון מעבר להגדרת התפקיד הרשמית שלהם. לצערנו, יש מעבידים המנצלים לרעה עובדים מסורים במיוחד, ובכללם וורקוהוליסטים כמוך. לדעתי, פתוחות בפניך כמה אפשרויות: א. אפשרות שמאוד קשה ליישום ע"י וורקוהוליסטים היא להציב למעביד גבולות, לעשות רק את המתחייב מהגדרת התפקיד שלך ומהיקף השעות שלך ולהסב את תשומת ליבו של המעביד לתנאי ההעסקה שלך, במידה ויתלונן על השינוי. אפשרות כזו מחייבת ויתור על תחושת השליטה שאתה מפיק מהוורקוהוליזם שלך ואולי אינך מודע לה. ב. מקובל להבחין בין סיפוקים אינטרינזיים (פנימיים) מהעבודה, כגון סיפוק, תחושת הישג וכד' ובין סיפוקים אקסטרינזיים (שהם בעצם ה"פיצוי" על השקעתך בעבודה כמו שכר, זכות לחופשות וכד'). אתה יכול לפתח תובנה שבמסגרת הוורקוהוליזם אתה מספק את הצרכים האינטרינזיים שלך ולא לצפות לתגמולים אקסטרינזיים על מה שאינו כלול בהגדרת התפקיד הפורמלית. ג. בהמשך למחקרים הרבים המצביעים על הקשר בין פרפקציוניזם והפרעות נפשיות, נערכו מחקרים על הקשר בין וורקוהוליזם והפרעות נפשיות ונמצאו קשרים בין וורקוהוליזם ובין הפרעות קשב למשל (בעיקר משום שהסובלים מהן נאלצים להשקיע יותר שעות בגלל קשיי ריכוז), הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) והפרעת אישיות כפייתית, שוורקוהוליזם הוא אחד מהקריטריונים האבחוניים שלה: http://www.giditherapy.co.il/?p=1088 http://www.giditherapy.co.il/?p=601 במידה ואתה מזהה את עצמך כסובל מאחת ההפרעות הללו, אתה יכול לבחור בין פיתוח תובנה לכך שזה חלק מאישיותך, שהוורקוהוליזם נלווה לו ולהנמיך לאפס את ציפיותיך להיות מתוגמל עליו ע"י מקום העבודה, או לפנות לייעוץ כדי לטפל בהפרעה שהוורקוהוליזם הוא חלק ממנה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
וזה בדיוק התהליכים שאני עובר, יכולת הצבת גבולות והשתחררות וסיפוק הצרכים הפנימים כוורקהוליק. לא ידעתי שיש הגדרות כאלה בתחום המקצועי והגדרות ברורות לתהליך הזה. הגעתי לתובנות של התהליכים שתראתך דרך סבל מסוים. אני רואה שהצבת גבולות כתוצאה מתהליך פנימי מניבה פירות די מהר. כלומר מעביד מבין די מהר שהחגיגה נגמרה אבל מנסה בכל זאת לחזור לדפוסי התקשרות ישנים. זה נגמר. מה יותר חשוב כצעד ראשוני הצבת גבולות או ויתור על שליטה? זה קשה לי זה מעורר אי נוחות לא לספק את הסחורה. ויותר קשה להרגיש בלי העיסוק שמקנה שליטה נפשית תודה.
בגיל 48 הבנתי שאני מוצלח אבל וורקהוליסט. התחילו ניצני בעיות בריאות. השמנה טיפה שינה לא כמו פעם ובכלל. זה היה ברטרוספקט סוג של מאניה! עליה עם שיאים ללא הפסקה זה תאור נכון להגדיר וורקהוחיזם כמאניה עם הרבה שיאים ללא הפסקה? בכל מקרה, החלטתי להוריד הילוך וכמעט ל20 ווליום עבודה. זו היתה החלטה קשה נגד האוטומט החברתי. הרגשתי שאני חייב לפעול ככה. וזה די עובד המשקל אוזן וגם הגוף בכלל. שאלתי נוגעת לתהליך שהתרחש בעקבות השינוי, הרבה חלונות חברתיים אישיים נמוגו ונעלמו. ואני ממש לא מרגיש חוסר. כן נהנה מחברת אנשים שלא במסגרת עבודה. האם במצב אופטימלי ניתן להגיד שהנוגד מאזן ורקוהליזם זה סכיזואידיות מסוימת בעניני עבודה? אם לא מה המאפיין הנפשי שנוגד את התופעה הוורקהוליסטית? כזה שיכול להגדיר מצב שמנטרל את השורש של הוורקהוליזם. דרך אגב ברור לי שוורקהוליסטים הם אצל הרבה סוגי אנשים אבל משהו מאחד אותם לא? ומה נוגד או התופעה?
שלום אופק, אתה משתמש שלא לצורך ביותר מדי שמות של הפרעות נפשיות בצורה לא נכונה ולא רלוונטית למצבך. לא מאניה ולא הפרעת אישיות סכיזואידית אינן רלוונטיות למצבך. וורקוהוליזם בפני עצמו אינו מהווה הפרעה נפשית, אם כי הוא אחד מהקריטריוניים לאבחון הפרעת אישיות כפייתית: http://www.giditherapy.co.il/?p=1088 אם אתה נהנה מחברת אנשים מחוץ לעבודה, ברור שאינך סובל מהפרעת אישיות סכיזואידית. אנשים סכיזואידים מעדיפים להימנע מחברת אנשים ואף נוטים לבחור בעיסוקים שאינם מחייבים מגע רב מדי עם אנשים. רבים האנשים ששומרים, מדעת או שלא מדעת, על הפרדה בין חיי העבודה וחיי החברה שלהם ורבים לא היו רוצים לראות מחוץ לעבודה את אותם אנשים שהם נאלצים לעבוד איתם. במידה והוורקוהוליזם שלך הוא אכן חלק ממבנה אישיות כפייתי שגורם לך עימותים עם הזולת וכתוצאה מכך חרדה, דיכאון או מצוקה אחרת - בהחלט קיים מקום לשקול התייעצות עם איש מקצוע. צריך לבדוק יותר לעומק מה הייתה הסיבה להתמכרותך הקיצונית לעבודה והאם סיבה זו באה על פתרונה או עתידה להתבטא בצורה אחרת. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
ילדתי לפני חודשיים את בני הבכור. בן זוגי ואני החלטנו שלא נעשה ברית ולאחר לחץ רב שהופעל עלינו לבסוף עשינו ונכנסתי לדיכאון קשה. איכשהו זה עבר, אך עדיין יש לי מחשבות טורדניות בכל מה שקשור לנושא הברית. לאחר שנחשפתי למידע באינטרנט, על תפקוד הפין, התחלתי לראות בגברים נימולים נכים. חשוב לציין שמעולם לא הייתי עם גבר שהוא לא נימול. קשה לי להתבונן באיבר מינו של בעלי, כל מה שאני רואה זה את צלקת הברית ואת הכיפה היבשה. כל פעם כשאני רואה ילדים בנים אני חושבת האם האמהות מלו אותם, והמחשבה גורמת לי כאב גדול. כל דבר מזכיר לי את זה בעצם. בנוסף יש לי חרדות לגבי הבן שלי, שפגמתי ביכולת שלו להנות מיחסי מין, שהטלתי בו מום. כואב לי אפילו להיזכר בתקופת ההריון (שהייתה בסה"כ חוויה חיובית) רק מהמחשבה שבבטן הוא היה מוגן ושלם ואילו עכשיו כשהוא בחוץ פגעתי בו והשחטתי את איבר המין שלו. המחשבה על גברים ערלים שאני מכירה מרגיעה אותי ואילו מחשבה על אלו גברים נימולים מערערת אותי. אני חושבת על העתיד, שאני אפחד שהילד שלי יסתובב ערום ויראו שהוא נימול וידעו שהטלתי בו מום, מחשבות על כך שהרסתי לו את החיים, הטלתי בו אות קלון שצריך להתבייש ממנו. מעולם לא היו לי מחשבות כאלה ותמיד הייתי נייטלרית בנושא ברית מילה, והמחשבות האלה צצו לאחר שעשיתי את זה לבן שלי. מה אפשר לעשות? כיצד היית מגדיר את המצב שלי? יש לציין שזה בא והולך בגלים.
שלום נינה, לא ניתן לערוך אבחון דרך פורום באינטרנט. לשם כך, יש צורך בשיחה שבה ניתן יהיה לעמוד על היבטים נוספים בחייך, בעבר ובהווה. העובדה שמדובר בלידה ראשונה מגבירה את הסיכון לדיכאון לאחר לידה שפרץ סביב ההחלטה על ברית המילה. חשוב לציין שפחד להזיק לתינוק, במיוחד בקרב אימהות לילד ראשון, הוא נפוץ מאוד וייתכן מאוד שהחרדה הזו מנותבת אצלך לגבי הנזק שגרמת כביכול לבנך. בין אם מדובר באובססיה שהיא חלק מהפרעה כפייתית ובין אם מדובר במחשבה טורדנית שנלווית לדיכאון, הטיפול הוא זהה והשילוב בין טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) וטיפול תרופתי ע"י תרופות המעכבות ספיגה חוזרת של סרוטונין במוח (SSRI) נחשב שילוב מנצח. לגבי החלק התרופתי יש לוודא עם הפסיכיאטר ועם רופא ילדים שמדובר בתרופה בטוחה לשימוש בזמן ההנקה. חשוב מאוד לזכור שלא רק שאת הנעשה אין להשיב, אלא שברית מילה היא פרקטיקה בטוחה הנפוצה לא רק אצל יהודים, אלא למשל בארה"ב כנוהל מומלץ לכלל האוכלוסייה, כך שמדובר "במקרה הגרוע" במעשה שיש בו חסרונות ויתרונות ובמקרה כזה לא יכול להיות ששגית. אני מניח שאת מבינה זאת רציונלית, אך טבעה של אובססיה שאינה רצונית ואינה רציונלית. כמדריך לעזרה עצמית, שלא נועד להחליף טיפול אלא יכול לשמש אמצעי עזר, אוכל להמליץ על ספרם המצוין של רייד וילסון ועדנה פואה "די לאובססיה" בהוצאת מודן. בכל מקרה, למען בריאותך הנפשית ובריאותו הנפשית של ילדך, אני ממליץ לפנות לטיפול מקצועי, שכן ילדך זקוק לאם רגועה ככל האפשר וייתכן מאוד שחרדתך מועברת לו (וכמובן, גם לך מגיע אורח חיים שליו יותר). בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
תודה רבה לך על התשובה המפורטת, אך אני תוהה האם אכן מדובר בדיכאון אחרי לידה. אני מרגישה סבל נוראי ברמה המוסרית וברמה הרגשית. חשוב לי להבהיר שאני מרגישה שהייתי כמו במצב של חלום או אי שפיות זמנית כשהסכמנו לעשות את זה. במשך שבועיים עברתי שטיפת מוח והופעל עלינו המון לחץ. הייתי בדיוק אחרי לידה, כמעט ולא ישנתי וכל הגוף כאב. רק אחרי המעשה כאילו התפקחתי. אני מרגישה במובן מסוים כמו בניסוי של מילגרם. מין סשע מטורף בתפיסות המוסריות שלי ובהגדרת העצמי שלי. תחושה שאני פשוט לא מסוגלת לחיות עם עצמי. כיצד אני ממשיכה ממצב כזה? שוב תודה
אשמח לדעת האם הפרעת אובססיה כפייתית יכולה להופיע לראשונה בגיל הרך, אצל ילד בן 6?
שלום ענת, מרבית המבוגרים הלוקים בהפרעה טורדנית כפייתית מעידים כי נטו להתנהגות טקסית כבר בילדותם, אך עד גיל שבע, פחות או יותר, ילדים נוטים לבצע התנהגויות טקסיות (שמירה על סדר מסוים, חזרתיות) על מנת לחוש ביטחון ורגיעה ואין ליחס זאת להפרעה כפייתית. לכן הייתי מחכה עוד כשנה לפחות עד לאבחנה סופית, אלא אם כן הדבר גורם לילד מצוקה ו/או הפרעה בתפקוד החברתי או במידה וקיימת בעיה אחרת. ההפרעה בהחלט יכולה להופיע בקרב ילדים, אם כי הגיל השכיח ביותר להתפרוצתה הוא גיל ההתבגרות. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
בקורס קבלת החלטות שלמדתי הגדירו שני סוגים של טיפוסים. מחפשי התשובה המוחלטת ואלה שמסתפקים בהחלטות על בסיס יחסי. ברור שאני שייך למוחלטים. יש לי שתי שאלות בנושא. האם יש דאך לשני הטיפוסים לעבוד יחד? לפרפקציוניסט ולמסתפק בהחלטה על בסיס יחסי? שבעצם אין דחף לשלמות יחסית. קצת חפיפניק. וגם מה יכולה להיות הסיבה העקרונית שאדם שאינו פרפקציוניסט יגיב באופן מעשי לא מילולי בפעילות משותפת לקראת יעד בעבודה, באופן של " ההיפך"? כאשר הפרפקציוניסטים מכוונים ליעד בפעילות הוא מעבר לאי חתירה טבעית ליעד, מקשיב לתוכנית פעולה ורק לאחר מכון למשל סיום דף מטלות ועבודה, מתחיל לפעול באופן שמוצא את כל הסיבות לא לשתף פעולה והיעד שלו נעשה היפוך הרצון לקאאת היעד שהוגדר בקבוצה? זה מתבטא בחיזוק פתרונות ללא התאמה ליעד, קיצורי דרך שמתעלמים מעובדות ידועות וכתובות. בתכתובת הוא כאילו משתף פעולה אבל בעצם תוקע אותה עד למעשה נראה שהוא מקדם אי הצלחה. מחזק שאלות שכלל לא הוגדרו שהם עוצרות את תהליך העבודה, עד מצב של רעיונות לביטול כל המשימה. ממה זה נובע, זה לא התנגדות שנראית, אלא ממש היפוך תפקודי? במסווה של שיתוף פעולה. האם זו סיבה לעימות ישיר של הפרפקציוניסטים מולו? או שלדעתך יש דרך לישב בין הגישות?
שלום דותן, החיפוש שלך אחר תשובה מוחלטת מצביע על קושי בקבלת החלטות בתנאים של אי-ודאות, שהוא מרכיב בלתי נמנע בחיינו. למעשה, אתה מבקש להשליט ודאות במציאות שאין בה ודאות. אין פירושו של דבר שאין צורך בתכנון, להפך, אבל יש צורך להתייחס לתכניות שלנו בעירבון מוגבל וכבסיס לשינויים שנעוצים בחוסר הוודאות שטומן בחובו העתיד. הפרפקציוניזם שאתה מתאר הוא, כנראה, חלק מאישיות כפייתית, שיש לה מאפיינים נוספים, עליהם תוכל לשמוע בסרטון הבא: https://www.youtube.com/watch?v=OC9M6WgH8SY (על דרכי הטיפול בה תוכל לקרוא במאמר שיעלה לאתר שלי בקרוב מאוד). מדובר, למעשה, במערך תכונות חיוביות מאוד כשלעצמן, אלא שכאשר הן נמצאות במינון-יתר (יחסית לנורמות החברתיות המקובלות בתרבות מסוימת) הן עלולות לגרום קשיי הסתגלות ביחסים בין-אישיים, בעיקר במגעים עם אנשים ספונטאניים, "זורמים" (ובוודאי ש"חפיפיניקים"). הואיל ואיננו יכולים לשנות אנשים אחרים, נותר רק להסתגל אליהם, כלומר, להנמיך ציפיות ועקב כך, לא להיות מופתעים ונרגזים כל כך כשאנו נתקלים בהתנהגות שאינה עומדת בסטנדרטים הגבוהים שלנו. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
שאלתי אמנם מתחום שונה אבל נראה לי שזה המקום לשאול. אני עובדת עם לקחות במשרד גדול. הרבה עבודה נעדית בטלפון ובדואר אלקטרוני. יש דברים שנמשכים זמן רב בתהליך ולאורך חודשים מול לקוח. רוב הלקוחות מבינים שיש שלבים וזה מתקדם. יש לי קושי להבין מצב אחד מוזר. לקוח אחד שמקבל הסבר והתיחסות מסודרת במייל וחר כך גם בטלפון, חוזר אחרי סמן לא ארוך שוב עם אותם שאלות ! ונראה שכלל לא קרא את ההסברים בכתב ובעלפה. הוא חוזר על אותם טענות ישנות ושגויות עובדתית מתחילת שאלותיו. וממשיך כאילו מעולם לא דברנו. בהתחלה נדהמתי איך זה יתכן. החלטתי שזה הפרעה מסוימת ופשוט כל פעם מתחיל מחדש. פשוט שלחתי לו שוב את אותן תשובות בשינוי מסוים. זה מרגיע אותו אבל בפעמים האחרונות זה הפך למשהו מוטרף. הוא מציין וחוזר על עובדות שגויות שניתן להוכיח כמו סכום כסף בחשבונית לא נכון. ומשקר שצלצל ולא עונים לו. החלטתי שפשוט זה תקליט מקולקל שרוט! ופשוט לענות את אותן תשובות תוך הפניה למנהל המחלקה הראשי עם פרטי ההתקשרות ישירים אליו. התופעה הזו לא מובנת לי ורציתי לדעת אם זה אובססיה ואם יש דרך התנהגותית מועילה אחרת כי גוזל המון זמן אי נעימות בפעמים אחרונות זה לווה במילים קשות וחריגות. התעלמתי ושוב שלחתי תשובה מנומסת ענינית והפניה למנהל. מה הבעיה שלו? ומה עוד ניתן לעשות. כאילו המוח שלו נמחק ומתחיל מחדש. מוזר. אציין שזה מתחיל לגרום לצרות עם מנהל מחלקה ישיר שלי שחושב שאני אולי לא בסדר. אבל נאטמתי הבנתי שאין לי פתרון. יש עוד רעיונות לתשובה בעניין ? תודה.
שלום רויטל, התופעה מוכרת לי, למשל, מסטודנטים שלימודיהם אינם בראש מעייניהם ושואלים עקב כך שוב ושוב את אותן שאלות, או לחילופין מנותני שירות שמשננים טקסטים קבועים שאינם קשורים למה ששואלים אותם. מעורבים בכך גורמים מוטיבציוניים (עד כמה האדם רוצה להשיג את מה שהוא אומר), תפיסה, קליטה, עיבוד מידע וזכירה. אילו היית כותבת שהתופעה קורית לך הייתה אפשרות לבדוק מה מתאים למקרה שלך. כתופעה שקורית לאנשים שמסביבנו, כל מה שהזכרתי יכול להיות רלוונטי - ואת עושה את מה שאת יכולה וצריכה לעשות מול תופעה מתסכלת זו. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
בגיל 50 לאחר הרבה שנים של עבודה 2 קרירות בתוכם מוצלחות. סופר פרפקציוניסט מצליח מתוקתק ולא ותרן חל מםנה היפוך וקטור בעקבות מיצוי ושינוי הרגשה פנימית עמוקה בזמן די קצר. הרגשתי שאין לי רצון לקחת כל התחייבויות חדשות ונוספות. יש הרגה כאלו כמו יציאה לפנסיה. הקיום הבסיסי קיים. התבוננות במבנה יום בעבר עם יעדים ופעילות אניטנסיבית לא מדברים אלי יותר. זו הרגשה טובה של בחירה. אין מניעה לעבוד ויש מגוון של אפשרויות. משום מה אני נהנה ביותר מהעדר התחייבויות ולוח זמנים פתוח מאוד. זה אפילו מועדף עלי שאני שוקל יחס הזמן החופשי מול עוד הכנסה. כיצד עלי להתייחס לתובנה הזו שמנחה אותי. אציין שבמה שעדין מחוייב אני מעשיממוקד ומצוין בבצוע. אבל פנימית שאיפתי למעט כמה שניתן את ההתחיבויות שלי עקרונית. זה בגדול עומד נגד כל מה שרוב האנשים עושים עוד ועוד יעדים והתחיבויות. יש משהו לא נכון בבחירה זו?
שלום שאולי, קשה מאוד להתייחס לשאלה בלי להכירך וללוות אותך בתהליך השינוי שחל בך. ככלל, ההשוואה למה שמקובל אצל אנשים אחרים מיותרת ולעיתים קרובות אף מזיקה. כל עוד אתה יכול להרשות לעצמך מבחינה כלכלית את ה"שחרור" והוא ימולא בתכנים שמעניינים אותך, אינני רואה בכך כל פסול. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
שלום אני בצ 18 התחלתי לאחרונה טיפולי שיניים , אין לי מושג למה אבל כל פעם אני מוצאת דרך אחרת לשחק בשיניים להרוס אותם כאילו , אני מנדנדת אותם חזק דוחקת אותם שוחקת אני עושה כל פעוה שיכולה לגרום נזק , למה אני עושה זאת אני ממש במצב לא נעים ולא טוב אני כל היום סביב זה אני בוכה בגלל זה אני מרגישה ממש רע אני מנסה להפסיק אבל כאילו אני לא שולטת בזה בבקשה תפנה אותי לאיזה מקום שיעזור לי אני מיואשת :(
שלום אורחת, הסימפטום הוא אכן כפייתי ובדרך כלל בבדיקה מתגלים סימפטומים כפייתיים נוספים שאולי אינך מאבחנת אותם ככאלה. הטיפול המומלץ הוא שילוב בין תרופה ממשפחת SSRI (כגון פרוזק) ובין טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT). תוכלי גם להיעזר בספר המצוין "די לאובססיה" של עדנה פואה ורייד וילסון בהוצאת "מודן". בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
שלום רב אני בן 25 אני תפקדתי רגיל לחלוטין עד לפני שנתיים. אני נחשב מאד מוכשר בתחום הלימודים שאני עוסק בו. מלפני שנתיים אני מרגיש כאילו אני חייב לזכור הכל, וכל דבר שאני לומד אני חייב לכתוב לעצמי מיד, ואם אין לידי דף ועט אני מפחד לשכוח אם התחדש לי משהו. לפעמים במהלך חשיבה אני נתקע כי נראה לי שפספסתי שלב כל שהוא ופרט מסוים נמשט מזכרוני.
שלום אבי, אתה מתאר צורך עצום ולא מציאותי בשליטה ובוודאות, בעוד אנו חיים בעולם של אי-ודאות אשר בו רק חלק מהדברים הוא בשליטתנו. המלצתי לך לפנות לייעוץ פנים אל פנים כדי להבדיל יותר טוב בין מה שבשליטתך ומה שאינו בשליטתך, להגביר את יכולתך לשאת מצבים לא-ודאיים ולקבל את חוסר המושלמות שלך ושל סביבתך. אחרת, תביא על עצמך במו ידיך ייסורים מיותרים. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין shrink-friendly.co.il
מיניות וגירוי חוויתי מכל דבר מיני כולל פורנו כולל כל פרט שזה אומר סופר חוויה ומצד שני 98 אחוז מהמצבים במציאות הנלווים לסקס דוחים ממש. לא משוגע לניקיון אדם ממוצע. בעל דחף בריא בעל התנסות סבירה במין. עדין קיים פער ודי הגיוני שקיים אבל המציאות דלה יותר פחטת מרגשת וכל המסביב שנראה בגיל 40 פלוס יותר מדי השקעה בשביל פחות מדי.
שלום לך, בפנייתך חסרים פרטים משמעותיים, כמו יחסיך הזוגיים עד כה (ואולי גם יחסיך עם בני אדם בכלל). כמו שאני רואה את הדברים, מותר יחסי המין עם בן או בת זוג על פני סיפוק עצמי הוא ביחסים עצמם, כלומר, בכל מה שקורה במערכת יחסים שהמגע המיני הוא אחד המרכיבים בה. אני יכול להבין שההשקעה הרבה, ובעיקר הדחיות הרבות שאדם (כל אדם) נאלץ לחוות בדייטים הוא חוויה קשה מאוד ואם המטרה כולה היא יחסי מין בלבד, אזי ייתכן שלאנשים מסוימים המאמץ אינו "משתלם". יכול גם להיות שההשקעה הרבה שלך בסיפוק עצמי אינה מותירה בך מספיק אנרגיה להשקיע בזולת, כשאתה סוף-סוף מוצא אדם מתאים. בשורה התחתונה, מקור הבעיה נראה לי ביחסים וכדי להפיק מהם הנאה במקום דחייה דרושה עבודה רבה שלא בטוח שהיא משתלמת. יכול להיות שמוטב לך להסתפק בסיפוק עצמי מהגירויים שמצאת לך, אלא אם כן אתה מרגיש בודד וזקוק לזוגיות מבחינות אחרות, פרט למין. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין shrink-friendly.co.il
נולדתי עם בעיית עור, היו לי שומות רבות עך הגוף, היתביישתי להחשף, ולא יצרתי מצב לזוגיות כלל, בגיל 30+ קיבלתי טיפול ממומחה לעור עם תרופה חדשנית שהורידה את כל השומות ללא ניתוח, אז כבר הייתי מעל גיל 30, נוצרה אצלי תופעה שאני נגעל ממישהו שיש לו שומות או נגעים בעור, מחשש שיתפתחו לי שוב נגעי עור אני מקפיד על סטריליות, מה זה אומר? שאני מישתמש באלכוהול 95% כדיי לחטא ידיים למשל , או חפצים חדשים שאני נוגע בהם, כשאני יוצא החוצה או הולך למקום מסוים, הבגדים ילכו לכביסה מידיית, אין מצב שאשים אותם בארון, אם מישהו יבוא אליי, אחרי שילך אחטא את הכסא שישב עליו, אין מצב שארשה למישהו לשבת על המיטה שלי ואחר כך אשן בה כש על המצעים מה שעבר לשם מבגדיו, אני מבין שהפחד הזה מלחזור להיות עם נגעים בעור, מקשה את החיים שלי, אבל קשה לי לחשוב שאוכל להסתדר ללא הספירט לחיטוי, מה ניתן להגיד לי על זה? תודה
שלום רם, לפי תיאוריך, אתה סובל מהפרעה כפייתית-טורדנית קלאסית (OCD): http://www.giditherapy.co.il/?p=242 אינני ממהר לאבחן דרך הפורום, אך המקרה שלך כל כך קלאסי שאינו מותיר מקום לספקות. הטיפול שנחשב "שילוב מנצח" במקרים כמו שלך הוא טיפול תרופתי ע"י תרופות ממשפחת SSRI שמותאם ע"י פסיכיאטר וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. ההיבט ההתנהגותי המתבקש במצב שאתה מתאר הוא חשיפה (יש הנוהגים חשיפה הדרגתית, מן הקל אל הכבד למצבים שמפחידים אותך) ויש הנוהגים ב"הצפה" (לקפוץ ישר למים העמוקים ולעשות, תוך כדי ליווי המטפל, את מה שהכי מפחיד אותך). עוד על הגישה תוכל לקרוא בספרם המצוין של עדנה פואה ורייד וילסון "די לאובססיה" בהוצאת "מודן". הייתי מתחיל מהטיפול התרופתי כדי שתגיע לטיפול הפסיכולוגי עם רמת חרדה נמוכה יותר המאפשרת עבודה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין shrink-friendly.co.il
אני בת 25 כל החיים הייתי עם בטחון עצמי, האמנתי בעצמי , אהבתי את עצמי ואת כולם אך בשנתיים האחרונות התחלתי לסבול מדמוי עצמי נמוך חיצונית ופנימית ההתעסקות במראה 24 שעות ביממה. אבל מנגד לזה זה קורה רק עם אנשים מסוימים ותקופות מסוימות רגע אחד הכי יפה וטובה בעולם ובזמן אחר מכוערת ומוזרה. לעזרתך
שלום ליאורה, בהפרעת גוף דיסמורפית הקושי ממוקד בליקוי ספציפי יותר ממה שתיארת: http://www.giditherapy.co.il/?p=1041 אך כמובן שלא ניתן לערוך אבחנה דרך האינטרנט ובוודאי שלא לטפל. עניין האבחנה הרבה פחות חשוב מהרגשתך ואת מתארת תנודות קיצוניות בשביעות הרצון שלך מהמראה החיצוני שלך שהחלו לפני שנתיים. דימוי הגוף שלנו הוא היבט משמעותי של הדימוי העצמי ואני ממליץ לך בחום לפנות לייעוץ פסיכולוגי, כל עוד את צעירה. ככל שהטיפול מתחיל מוקדם יותר, סיכויי הצלחתו גבוהים יותר. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
האם זה אופייני שטיפוסים עם אוסידי מתאפיינים בזכרון חוויתי מאוד מעמיק ומפורט במצבים שלאדם רגיל חולפות לא זכירה בעיקר לא לפרטים ולטווח ארוך. נהוג לציין שמצבים משמעותיים בעלי כח עוצמתי בחיי האדם נחקקים בנפש ובזכרון, הרב חולף. האם העובדה שכמעט כל חוויה נשארת בזכרון מפורטת במשך שנים מגבירה את את התהליך האובססיבי והאם זה מהווה בעצם חיים בפוסט טראומות קטנות. ככה זה מרגיש... מה ניתן לעשות בהקטנת ההצפה החויתית הזאת? יש ניסיון בהפחתת עוצמות אלה?
שלום א', קיים קשר בין תשומת לב לפרטים ובין זיכרון. ככל ששמים יותר לב לפרטים, גדל הסיכוי לכך שנזכור אותם. מה שאופייני בהפרעה כפייתית הוא שימת לב לפרטים וזכירה של פרטים שנחשבים בעיני רוב האנשים חסרי חשיבות ("זיכרון אנציקלופדי"). אנשים כאלה יכולים לזכור דברים שאינם מעניינים אותם עצמם (למשל, מספר העמוד שבו מופיע מידע מסוים בספר, או בזמנו, לפני שהיו טלפונים עם זיכרון, מספרי טלפון). באופן כללי, תכונה זו נחשבת מבורכת ואף גורמת לעלייה בציונים של מבחני אינטליגנציה ומבחנים פסיכומטריים, שבהם הזיכרון ממלא תפקיד חשוב. התכונה נחשבת בין נייטראלית (כשמדובר בפרטים חסרי חשיבות) למבורכת (כשמדובר בפרטים רבים ובעלי חשיבות - למשל, אצל רופאים שצריכים לזכור פרטים רבים כמו סימפטומים של מחלות ושמות של תרופות). אין לכך כל אפקט שלילי בכיוון הנרמז ("פוסט טראומות קטנות"). בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
שלום פרופסור, תודה על תשובתך שעזרה לי להבין את שתי הגישות של הטיפול בocd. האם תןפעת הocd ביטוייה הנפוץ "החיובי" כביכול הוא בוורקהליזם? בדרך כלל? או שזה נובע מעצם העובדה שרוב זמננו מוקדש לעבודה ובדרך זו זה הפך מעיין מנגנון מרכזי שדרכו הבעיה מתבטאת? אם כך האבחנה שציינת בין הגישה של להיות עסוק כל הזמן שמהווה מעין ריפוי בעיסוק , לבין הפחתת הגירויים , כולל וורקהליות וזמן עבודה, שמציב גירויים שרק מגבירים את העיסוק האובססיבי במעטה שבו למעשה מתחזקים את האובססיה רק בצורה מנותבת להצלחה כביכול. אם הבנתי נכון אז האם הגישה שבה הונחתי בהפחתת הגירויים וכן בחירה בעמידה מול החרדה שמתעוררת מבלי לברוח ממנה היא דרך חיים אמיתה יותר כדבריך, משמעותה הפחחת עומס עבודה בפועל וכן החשפות לגירויים שמעוררים חרדה, עד שהחרדה עצמה שעומדים מולה חולפת מעצמה ויש הקלה וצבירת חוויה חיובית שמשמעותה הנה זה מצליח לי- אני מתגבר. השאלה שעולה מבחירה זו אם למרות האומץ שבכך האם אין בזה סוג של מנגנון המנעות מסוים, דילול מצבים ודילול חוויות החיים? עד כמה ואיך יש לאזן בין המצבים? בין גירויים וכניסה לאובבסיה לבין החשפות לחרדתיות ועמידה מולה,אשר יש בה גם צורך בהפעלת מנגנון המנעותי מסוים מחויות החיים הנופלות עלינו מדי יום. תודה.
שלום איקון, התמכרות לעבודה ממלאת תפקיד של בריחה מבעיות אחרות. לכן, עצם הפסקת ההתמכרות בלי טיפול מעמיק יותר בשאלה ממה אתה בורח והתמודדות חזיתית עם מה שאתה בורח ממנו אינה מספקת. במצב כזה עדיף להמשיך בהתמכרות לעבודה שאכן ממלאת תפקיד של "ריפוי בעיסוק" או הסחת דעת. אם אתה רוצה לפתור את הבעיה מן השורש, תצטרך לפנות לטיפול פסיכולוגי. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
לא מצליח להירדם.. הפסקתי את האיטומין (10 מ"ג) לפני יומיים בגלל שהוא ממש "שובר" אותי בבוקר ומקשה עליי להתעורר והופך אותי ל"איטי" ו"כבד".. אז קבלתי במקום פרוטיאזין 25 מ"ג אך הוא לא משפיע עליי.. מנסה להיות במיטה אך כול הגוף שלי חם ובסטרס והמחשבות לא מפסיקות להציף אותי, הראש עובד ב"פול פאוואר" .. לא ישנתי כבר שני לילות.. איך אפשר להחזיק ככה עבודה קבועה ? להתעורר כול יום בבוקר? אי אפשר אם לא ישנים כול הגוף שלי כואב מעייפות איך אפשר לתפקד ככה? המתח הורג אותי והמחשבות על כך שאני לא אצליח לישון לעולם בלי תרופות.. אני יודע שאני מכניס את עצמי לזה אבל אין לי שליטה על זה.. ואני לא עושה את זה בכוונה, הרי איזה אינטרס יש לי? מי לא רוצה לתפקד בצורה נורמאלית ולחיות חיים נורמאליים..? כמה אפשר לסחוב ככה? המשפחה אומרת שאני מכניס את עצמי לזה ושאני נתלה בתרופות, אך אין לי מה לעשות אני לא מוצא שום פיתרון שיוריד את הסטרס שלי ואת מהירות המחשבות המציפות אותי..זה שאני לא ישן כבר יומיים גורם לי לכתוב הרבה ולהיות "מוצף".. לפחות אני יכול "לשפוך" קצת החוצה את כול ה"חרא".. איך אפשר לצאת מהמעגל השחור הזה, מהגיהנום הנצחי של המחשבות וחוסר השינה?
שלום אנונימי, אינני זוכר את כל הפרטים שמסרת בהודעות קודמות בפורום ופרט לכך, אינני רופא. הפרוטיאזין היא תרופה אנטי-היסטמינית שפותחה במקורה נגד אלרגיה ותופעת הלוואי שלה היא עייפות ונמנום. לכן משתמשים בה לעיתים כתרופת שינה. אי אפשר להתייחס להפרעת השינה כסימפטום בודד במקרה שלך וייתכן שיש צורך בשינוי בשאר התרופות שאתה מקבל באופן שתגיע למיטה רגוע יותר ולאותה מטרה לפנות גם לטיפול פסיכולוגי. אחת הבעיות שמחמירות את חוסר השינה היא התייחסות אליה. ככל שאתה מוטרד יותר מהבעיה, היא תחמיר. לכן, בלילה שבו אינך מצליח להירדם מומלץ לצאת מהמיטה ולעסוק בדברים אחרים (רצוי קריאת ספר ולא קריאה ממסכים כגון מחשב או טלוויזיה). יש גם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי בהפרעות שינה, אך לא את כולו ניתן ליישם תמיד, אם יש בעיות נפשיות אחרות. תוכל לקרוא את "עשרת הדיברות של השינה" ולראות באילו מהן אתה יכול לעמוד:http://www.mor.org.il/template/?Did=19&Pid=1068 בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
כול היום אני קורא על תרופות ומחלות באינטרנט, מסתובב בפורומים של פסיכיאטריה.. לפעמים יוצא לעבודה או לחברים ואז חוזר ישר למחשב לקרוא.. מרענן אין ספור פעמים את הדף אם יש תגובה חדשה או לא.. נכנס שוב ושוב לאותן עמודים שקראתי (בויקיפדיה וכו'), לבדוק על אבחונים של הפרעות אישיות, מחלות נפש.. בודק שוב ושוב.. כאילו משהו השתנה.. מנסה לאבחן את עצמי.... לאן אני שייך? מטופל כרגע תרופתית סרנדה 50 מ"ג למיקטל 100 מ"ג פוחד שיש לי OCD כי בעבר נטלתי 60 מ"ג פאקסט והיה לי מצב מאני-פסיכוטי.. לכן אני חושש לקחת שוב SSRI במינון גבוה, כי הייתי במצב ממש לא טוב בהתקף (הייתי שולח המון המון אס אם אסים ארוכים מאוד בטלפון לאנשים.. חשבתי אפילו שאני קצת נביא) היום שינו לי את האבחנה מהפרעת אישיות גבולית להפרעה סכיזואפקטיבית (אוליי בגלל שהפסיכיאטר שלי רצה שביטוח לאומי יעזרו לי .. אז הוא קצת "שיקר"?) לא מוצא מרגוע, כבר המון המון זמן שלא קראתי ספר, כי שום דבר לא באמת מעניין אותי.. אוליי יש דברים שמעניינים אבל אני ישר מוצא מה לא טוב בזה ואת החיסרון בזה ושולל את זה... סרטים לפעמים אני רואה עם החברה.. לא יודע כבר מה יש לי ואיך לצאת מהגיהנום הנצחי הזה.. מרגיש שהזמן הוא לא באמת זמן.. שאין כרונולוגיה.. שהכול מסודר בראש לפי חוויית הרגשות שחווינו.. חוויה חזקה שעברה עליי, לצורך העניין, לפניי כעשר שנים, חרוטה לי בזיכרון כאילו היא הייתה אתמול.. :\ לא מתקדם, לא במישור התעסוקתי, ולא כ"כ עובד.. עובד בחצי משרה.. מקבל קצבה מביטוח לאומי.. עובד בכול מיני "חלטורות" למיניהן.. :\ לא בעבודה רצינית כולם מסביבי רוצים שאני אתקדם.. אלמד.. אעשה משהו עם עצמי.. ואני לא כ"כ מרגיש בשל... הנה, לדוגמא, מגיע לי שיקום תעסוקתי דרך ביטוח לאומי.. שהתחלתי את התהליך, אך אני פוחד ומרגיש לא כ"כ בשל.. כי זו הטבה חד פעמית.. כול הזמן השאלות שמציפות אותי הן אולי אחכה עוד קצת? אולי בעתיד האישיות שלי תתגבש יותר? בן 27 כבר.. לא יודע אם אני נמצא במקום טוב בחיים, שאני צריך להיות בו? אולי אני מפגר מאחור? או שאני נמצא במקום בסדר יחסית לחיים שעברתי (חיים קשים).. האם אני בדיכאון? כי לדוגמא יש לי תיאבון ודברים כאלה.. ואני יוצא מהבית.. לא אובחן אצלי דיכאון קלאסי, אבל התכנים שלי תמיד תמיד היו דיכאוניים! כמו שאני כותב עכשיו.. כבר הרבה שנים, אוליי זאת המחלה (?) אולי צריך להשלים עם זה... ראיתי הרבה רופאים שאפשר לצאת מזה.. אבל ממה לצאת? מה יש לי? כול רופא אומר משהו אחר.. אחד אומר הפרעה דו קוטבית, אחד הפרעת אישיות, אחד הפרעה סכיזואפקטיבית.. ייאוש עמוק אבל סה"כ על הנייר די מתפקד (עובד במשרה חלקית פה ושם) לעתים יוצא ומבלה, למרות שלפעמים הקשרים עם החברים רעועים ויודעים עליות ומורדות.. אולי זה סביר וכך זה צריך להיות.. גם במישור הטיפול בשיחות, מטופל לסירוגין מס' שנים.. אוטוטו מסיים קשר של שנה פלוס.. ולא יודע איך לבחור מטפל חדש, הרי יש כ"כ הרבה.. ואני כ"כ לא מאמין בעצמי.. למרות שאני יודע שיש לי יכולות, אבל זה כ"כ קשה :\ לא מוצא באמת משמעות ששווה לקום בשבילה בבוקר, אולי למעט בת זוגתי.. שאהבה שלנו מחזיקה אותי.. רואה אנשים הולכים בבוקר לעבודה.. לומדים בלימודים אקדמאים.. ואני? איפה אני? בחיים לא אגיע לשם.. מה לי ולזה? אני רחוק משם שנות אור.. לקום בבוקר.. להסתדר.. לשבת כמה שעות בתוך כיתה ולהיות מרוכז? מרגיש ממש במצב רוח מעורפל ומבולבל.. בטח אם רופא יקרא את המכתב הזה הוא ימליץ לי להעלות מינון תרופתי בכדי להכהות את החושים שלי.. לא להרגיש.. העיקר להיות סוג של "מכונה".. עוד בן אדם בעולם.. שבא לפה ועוד מעט יילך.. יתכלה.. :\ קשה :( אפילו עכשיו את המכתב הזה אני כותב בהמון פורומים.. למצוא מזור לכאבי..
שלום אנונימי, לפי תיאוריך והתרופות שאתה נוטל (מינון נמוך של תרופה נגד דיכאון ומייצב מצב רוח), עברת אפיזודה פסיכוטית מאנית ולכן התאמת הטיפול התרופתי נגד הדיכאון, מבלי שתיכנס למאניה נוספת, הוא אתגר לא פשוט עבור פסיכיאטר. הואיל ואתה לא ממש מאופיין כעת ע"י דיכאון, אלא יותר ע"י חוסר שקט, נראה לי שהדגש צריך להיות מושם על מייצב מצב הרוח ועל מעקב פסיכיאטרי צמוד על הטיפול התרופתי. אף שאינני רופא, הייתי מציע להתייעץ עם הפסיכיאטר המטפל על תרופה אנטי-פסיכוטית שמתאימה גם לסכיזופרניה וגם להפרעה בי-פולארית בשם סרוקוול. תרופה זו עשויה לשפר את השינה שלך ולהרגיע אותך במשך היום. גיל 27 הוא עדיין גיל צעיר שבו האישיות מתגבשת. לכן, נראה לי חשוב לרתום את הביטוח הלאומי לא רק לקצבה אלא גם לצורך שיקום מקצועי, לרבות לימוד מקצוע בתחום שקרוב אל לבך ויש לו גם ערך מעשי. מסגרת של עבודה בעזרת טיפול תרופתי מתאים יכולה ללא ספק לתרום ליציבותך ולהרגיע אותך. מבחינת טיפול פסיכולוגי, הייתי ממליץ על טיפול קוגניטיבי-התנהגותי או טיפול דיאלקטי-התנהגותי, כאשר בשני המקרים הדגש צריך להיות מושם על ויסות גבולות. אתה זכאי לטיפול כזה גם במסגרת קופת חולים לאחר הרפורמה בבריאות הנפש ואני ממליץ לך להתייעץ עם הפסיכיאטר לגבי סוג כזה של טיפול להשלמת הטיפול התרופתי. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
נאמר על ידי פסיכיאטר ידוע בתקדורת שהטיפול והגישה לטיפוס עם ocd הנכונה היא סדר יום מלא מטלות עשיה ובכך נותן הרגשת שליטה פנימית ובעיקר ביטול זמן לא מתוכנן בו המפלס החרדתי מוגבר. האם זה לא מגביר את התהליך האובססיבי ? וזה מעגל סגור? זה כאילו לברוח ממשהו על ידי הסנה של מעקף כאשר את יודע שזה למעשה אשליה כי אין פה בחירה או עמידה מול החרדה עצמה! אני הונחתי בגישה אחרת הפוכה להמעיט את הסביבה המגבירה את האובססיה המחשבתית ומיעוט בעשיה תועלתנית בעבודה בעיקר ובכלל. ללמוד להיות בהתחלה זה קשה מאוד. זה מעמיד אותך מול כל החזרות המחשבתיות ואתה מזהה שזה קורה בתוך עצמך. הפחתת הגירויים במעגל הפעלתנות מאפשרת לראות את זה ולא לברוח לעוד עדיה שזה הנטיה היותר טבעית. כמו בסיפור המוכר של המנקה את הבית הכפיתית כמנגנון מפרק חרדה. האם לדעתך זה תהליך נבון לשהות במהלך שונה זה של הפחתת הגירוי ומעגלי העשיה כאמצעי להתמודדות ארוכת טווח עם אובססיה מחשבתית? או שמניסיונך זו דרך לא נכונה .
שלום איקון, נראה לי שההבדל בין שתי הגישות הוא שהגישה שהציג הפסיכיאטר היא גישה של השלמה עם המצב (וכידוע, כל מלחמה באובססיות רק מגבירה אותן) ואילו הגישה שלך היא גישה של התמודדות חזיתית עם החרדה עם ויתור על האובססיות. הגישה שלך היא גישה יותר אמיצה, שלא כל אחד יכול לשאת אותה, כלומר, לעמוד באומץ מול החרדה, לשאת אותה, לסבול ובמשך הזמן להפחית אותה. למעשה, מדובר בחשיפה לחרדה וזו הגישה המקובלת, למשל, בטיפול עם תסמונת פוסט-טראומאטית. הגישה שהציג הפסיכיאטר היא גישה שטחית יותר של "ריפוי בעיסוק" שיש בה כדי להרגיע את המטופל ויותר אנשים יעמדו בה, אך היא אכן גורמת למטופל להשלים עם הכפייתיות, לקבל אותה ולהשלים איתה. זו יותר גישה של חיים עם ההפרעה מאשר ניסיון לטפל בתופעה טיפול שורש, כפי שאתה ניסית לעשות. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
שלום וברכה בן 27, נמצא כרגע בצומת דרכים מאובחן כסובל מהפרעת אישיות גבולית ותלותית (קלסטר B ו-C). מטופל תרופתית, למיקטל 100 מ"ג, לוסטרל 50 מ"ג ואיטומין 10 מ"ג. בעבר הייתי בטיפול דינאמי כשנתיים אך ללא הצלחה משמעותית (הטיפול הופסק מצד המטפל), וכרגע אני מטופל במרפאה ציבורית, אך הטיפול הפסיכותרפי עומד להסתיים בעקבות כך שהמטפלת יוצאת לחופשה. חשבתי אולי לחפש מטפל פרטי, אך יש כ"כ הרבה מטפלים ואינני יודע במי לבחור ובאיזו שיטה כדאי. הפסיכיאטר שלי אמר לי ללכת למטפל בשיטה דינאמית עם שילוב של CBT, אך ראיתי שיש גם טיפול לאישיות גבולית שנקרא DBT.. אני די מבולבל ולא יודע במה לבחור. יש גם כ"כ הרבה מטפלים.. שאני לא יודע מי טוב ומי לא, אני אמור לעבור עכשיו מטפל מטפל? אני כרגע גם נמצא לפני שיקום מקצועי בביטוח לאומי ולא יודע אם ללכת על זה כרגע, האם אני בשל מספיק לצעד הזה? האם אני צריך להכיר את עצמי יותר? להבשיל עוד קצת? הבנתי שיש דבר כזה שנקרא אבחון פסיכודיאגנוסטי.. האם זה בעצם אבחון פסיכולוגי? האם כדאי לעבור את האבחון הזה בכדי לדעת לאיזה כיוון מקצועי ללכת או לאיזה סוג טיפול ללכת? או שזה מיותר (כי הבנתי שזה עולה כמה אלפי שקלים)? את האבחנה של האישיות הגבולית והתלותית נתנו לי באשפוז שהייתי לפני כשנה וחצי (לא אובחנה לי מחלה נפשית מאג'ורית, למרות שהפסיכיאטר הנוכחי שלי מתלבט האם אני מתאים ל"סכיזואפקטיב"). כרגע עובד לסירוגין בחצי משרה. אשמח מאוד לתשובות תודה מראש..
שלום לך, קודם כל, עם כל המצוקה והסבל שאתה בטח עובר, ההודעה שלך בולטת בבהירות ובמיקוד שלה, וזה ממש לא עניין של מה בכך במצב המבולבל והמבלבל שבו אתה נמצא. זה רק מעיד על תעצומות נפש גדולות ומבחינתי, סיבה להיות אופטימי בקשר להצלחת הטיפול. שנית, עוד לפני שהגעתי לאמצע ההודעה חשבתי להציע לך DBT ואז גיליתי שהגעת לזה בעצמך. בדרך כלל אני רואה את עצמי מנוע מלתת כתובות של מכונים פרטיים, אך הואיל והמכון הבא הוא היחיד העוסק בכך בארץ, אחרוג מהרגלי זה, לטובתך: ד"ר יפעת כהן, מכון אופק - http://www.ofek.dreamhosters.com/ המכון אמנם פרטי והתעריפים בהתאם, אך שווה לשלם רק על הפגישה איתה או עם פסיכולוגית שתראיין אותך כי הם גם אחראים על ההכשרות לשיטה זו בשירות הציבורי, אם זה בכלל קיים. ידוע לי שהשיטה מיושמת אבל באופן מאוד חלקי בשירות הציבורי. זו שיטה שמחייבת צוות שלם ומיומן מאוד. ראיון מאלף עם יפעת כהן על השיטה תוכל למצוא כאן: https://www.youtube.com/watch?v=RpDXvPYuGuU בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
שלום. יש לי או.סי די קשה מאד.מטופלת שנים עם תרופות בינהן אנפרניל ס.ר. כרגע קשה לי לקחת טיפול פסיכולוגי בגלל העלויות שלו,שלמרות העובדה שהמחיר ירד עבורי, עדיין סו הוצאה שמכבידה עליי מאד.יש סיכוי להבראה? תגיד לי את האמת בבקשה
שלום א', אפשר בהחלט לשפר בצורה משמעותית מאוד גם את מצבם של אנשים שסובלים מ-OCD קשה ועיקש ע"י שילוב של טיפול תרופתי וטיפול פסיכולוגי בגישה קוגניטיבית-התנהגותית. מדובר אכן בהפרעה עיקשת ולא תמיד ניתן לחסל את כל הסימפטומים, אך בהחלט ניתן להפחית משמעותית את החרדה הנלווית לאובססיות ולטקסים. עד שתפני שוב לטיפול, יכול להיות שתפיקי תועלת מהספר המצוין "די לאובססיה" של עדנה פואה ורייד וילסון בהוצאת "מודן". בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
בשירותי הצבאי שירתתי ביחידה מובחרת ונתקלתי במראות זוועתיים בלבנון.נשים כרותות חזה וגברים ללא איבר המין וגם איברים נוספים.ומאז המראות הללו נטמעו במוחי. וכתוצאה מכך כשאני מדבר עם אנשים המבט ישר מופנה לאזורים האינטימים .גם כשאני מדבר עם בנותי ובני ואישתי וכלתי.לעיתים בא לי לקבור את עצמי וכתוצאה מכך אני מסתגר .ומרגעש רע מאוד עם עצמי .אני מבקש ממך אם ישנם כלים או הכונה לטפל בעיה זו אודה לך מקרב לב.
שלום אשר, אני מצטער לקרוא על חוויותיך הקשות במלחמה ועל מצבך הנוכחי. לצערי, במצב שתיארת יהיה זה חסר אחריות מקצועית לנסות לייעץ לך דרך הפורום ואני יכול רק להמליץ לך בחום לפנות לטיפול פנים אל פנים. יש במערך הפסיכיאטרי של שיבא, למשל, יחידה מיוחדת העוסקת בטיפול בנפגעי פוסט-טראומה וזו נראית לי כתובת מתאימה. נראה לי גם שאתה זכאי לשיקום ממשרד הביטחון למימון טיפול כזה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
שלום, אני כרגע לומדת (ממקצועות הקולנוע). יש לי תאריך יעד לסיום פרויקט ואני מרגישה סוג של קפואה ולא מסוגלת לעבוד עליו. התחלתי בצורה טובה ונתתי גז עד לנקודה מסוימת שהתעסקתי בכל מני תירוצים רק לא בזה. בזבזתי משהו כמו שבועיים ללא טיפת לימוד. כל יום אני אומרת לעצמי זו פעם אחרונה ומחר אני חייבת ללמוד כמו שצריך, אך כל יום כבר שבועיים אני מתעסקת בדברים אחרים מול המחשב. כל פעם אני אומרת לעצמי הנה עכשיו אתחיל וכך עובר יום ועוד יום ועוד. זה פשוט מרגיש לי חולני, אני לא מבינה למה אני לא מצליחה לקחת את עצמי בידיים. יש לי כמו חרדה משתקת מלגעת בפרויקט, זה מרגיש כמו התמכרות ללהתעסק בהכל חוץ מזה. זה קרה לי המון פעמים במשך החיים (אני בת 35) ורק עכשיו הבנתי שיש דפוס קבוע. בעבר פשוט הפסקתי ושכנעתי את עצמי שזה לא בשבילי. חשוב לציין שהפרויקט והלימודים מאוד מענינים אותי ומהרגע הראשון חלמתי ודמיינתי כמה שזה יצא מושלם והכי טוב וכו,... האם זה קשור לפרפקציוניזם בהנחה שאף פעם כמעט לא סיימתי משהו עד הסוף? אני ממש מיואשת, מה אני יכולה להגיד לעצמי כדי לחזור להתעסק בפרויקט שלי? איך אני יכולה להקטין את החרדה? אני מאוד דואגת שכבר איחרתי את המועד... תודה רבה
שלום ל.ב., את מתארת תופעה קלאסית של דחיינות כרונית. לא כל מקרה של דחיינות חייב להיות תוצאה של פרפקציוניזם (יש גם "סתם עצלנים"), אך הואיל ואת מזכירה ציפיות ופנטזיות שהתוצר ייצא "מושלם" בד בד עם הדחיינות, זה בהחלט מחשיד בכיוון של פרפקציוניזם. כדי לחזור לעסוק בפרוייקט מומלץ מאוד לחלקו למשימות יומיומיות קטנות מאוד, כלומר, לתכנן מראש לוח זמנים עם משימות קטנות ולא תובעניות לכל יום ויום, כאשר בכל יום תקדישי זמן שאת יכולה לעמוד בו (שעה, שעתיים, שלוש - לפי הכרותך עם עצמך ומגבלותייך) ובלבד שתעבדי על הפרוייקט מדי יום. במקביל, חשוב להילחם באמונה הפרפקציוניסטית הבסיסית של "או הכול או לא כלום" ולהבין שגם אם לא תשיגי הכול (וסביר להניח שלא), זה יהיה הרבה-הרבה יותר ממה שקורה כעת (=כלום). כמובן, שאם את לא מצליחה לבד, ניתן לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי לתקוף רבדים עמוקים יותר של התופעה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין shrink-friendly.co.il
עזרת לי מאוד, התחלתי קצת ליישם
שלום רב בן עם או סי די אינו מטופל בתרופות אך לאחרונה חווה מתח נפשי רב מקבל פעמיים ביום טיפות חמש טיפות בכל מנה מזה שבוע מדווח על קהות ברגשות וחוסר שמחה. האם יתכן שהמינון גבוה מידי והאם אפשר לתת רק פעם אחת היום?מסרב לכדורים ולכן מקבל טיפות,מלבד זאת תחת טיפול פסיכולוגי. הטיפות הן שם גנרי לקלונקס. אודה לתשובה מהירה.
שלום מישהו, סליחה על העיכוב בתשובה כתוצאה מתקלה טכנית באתר. אינני פסיכיאטר ואינני מומחה לטיפול בילדים. מומלץ לפנות למטפלים של הילד. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
שלום רב , גדלתי בבית דתי וסגור, בגיל 17 גיליתי שאני גיי , מאז ועד היום ( בן 44) יש לי אובססיה לסקס מזדמן ומסוכן עם טיפוסים בד"כ 17-25 מפוקפקים / עבריינים / בני מיעוטים / תמורה כספית וכו. אין יום שאני לא מנסה ומצליח לכבוש שיא נוסף אך לעיתים זה נגמר בסכין צמודה לגרוני או בגניבות מביתי. רוב זמני מוקדש לאובססיה זאת , יצויין גם שרק בגיל 40 גיליתי שיש לי הפרעות קשב וריכוז קשות ואני על קונצרטה באופן קבוע. אני יודע שיום אחד זה יגמר בבית חולים או במעצר על הסעת שבחים (כפי שקרה לי לפני חודש) אני חייב להפסיק ואין לי בעיה לקחת תרופה שתוריד לי כל יצר מיני כלשהו ואשקיע יותר בעבודה ובמשפחתיות . אשמח לכל עצה מעשית תודה
שלום דן, לפי תיאוריך, אתה לא מכור סתם למין אלא להרס עצמי. כלומר, חלק מהגירוי המיני שלך כרוך בנטילת סיכון, שאתה בהחלט ער לו. הטיפוסים שמושכים אותך מבחינה מינית הם, כנראה, טיפוסים קשוחים המפגינים גבריות בוטה, אך ניתן בהחלט להגיע ל"לוק" הזה בלי להסתכן (למשל, ללכת לביתו של נער ליווי בלי ארנק, עם התשלום, ולבוא על סיפוקך). מין ותוקפנות כרוכים במקרים רבים זה בזה, אך אנו, כבני אדם מושכלים, אמורים לדעת עד היכן למתוח את גבול התוקפנות כך שלא נפגע בעצמנו ובזולתנו באופן ממשי. ישנה קבוצה שלמה של תרופות נוגדות דיכאון וחרדה, שתופעת הלוואי שלהן היא הפחתת החשק המיני (למשל, פרוזק, סרוקסט וכד'). המלצתי היא להתייעץ בצורה גלויה ופתוחה עם פסיכיאטר שעשוי להתאים לך תרופה כזו. אין פירושו של דבר שהתרופה "תסרס" אותך באופן מוחלט. הדחף המיני שלך נשמע לי מספיק חזק, כך שלאחר שהוא יופחת בעזרת התרופה, תוכל עדיין להיות פעיל מבחינה מינית, אך להשליט את קול ההיגיון ולשמור על עצמך בבחירות מושכלות יותר, כמו זו שציינתי לעיל. במקביל, הייתי בהחלט ממליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי שיעזור לך למצוא את שביל הזהב בין המין המסוכן שמושך אותך ובין שילוב מאוזן יותר בין מין ורגש ויוביל אותך לגילוי "סקס אחר". בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין shrink-friendly.co.il
שלום מזה כמה זמן שאני חורק שיינים ביום וזה התחיל להיות הרגל שממש אין לי שליטה עליו אמרו לי שזה בגלל שאני היפארקטבי אז מה אני אעשה?
שלום נתן, מדובר בתופעה כפייתית כמו כסיסת ציפורניים. התופעה "עקשנית" מאוד אך ניתן לטפל בגישה קוגניטיבית-התנהגותית ובטיפול תרופתי. ייתכן שרופא שיניים טוב יוכל להציע טיפול סימפטומטי נקודתי יותר או להפנות אותך למטפל פסיכולוגי שיש לו ניסיון בנושא. יש גם מקום לבדוק האם בנוסף לכך אתה סובל מתופעות כפייתיות אחרות ואם כן, לטפל בהפרעות כמכלול. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
מה מביא אדם להרס עצמי ופסיביותז? איך האדם יכול לשבת באדישות בידיעה שיש לו כל כך הרבה מה לעשות. למה זה קורה. ומה עם אנשים רעים דחופרים תחתיו והוא צריל להלחם בהם.
שלום טל, השאלה מאוד כללית ויכולה להתאים למספר אבחנות. אם תפרט/י יותר , כולל פרטי רקע, אשמח לנסות להשיב. בברכה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
שלום פרופסר. אך לעזאזל מטפלים בחרדה כרונית ולחץ?? כבר שום כדור לא עוזר לא ציפרלקס, לא אפקסור לא כלום , נמאס לי לא מוציא שום מטפל שיכול להוציא אותי מזה .
שלום חיים, אני מבין את התסכול שלך, אך כדי לענות לך עליי לדעת האם אכן ניסית רק ציפרלקס ואפקסור והאם נעשו ניסיונות לטפל בך גם פסיכולוגית (ע"י שיחות) בנוסף לטיפול התרופתי. לטיפול הנפשי שתי רגליים, אחת תרופתית ואחת שיחתית. בדרך כלל, השילוב בין שתי הדרכים מגדיל את סיכויי ההצלחה ובמקרים רבים הטיפול התרופתי מאפשר לטיפול הפסיכולוגי להיקלט אצל המטופל ולתת תוצאות (במקרים כאלה, אפשר בהמשך להפחית את המינון). צריך לבחון היטב את השפעותיהן של התרופות שנטלת, לבחון את המינונים (לפעמים קיימת נטייה לעבור מתרופה לתרופה במינון לא מספיק, כלומר, לא נותנים הזדמנות הוגנת לתרופה להצליח). ציפרלקס פועלת בצורה קצת שונה מאפקסור. מדובר בתרופות משתי קבוצות שונות, אך שתיהן בטוחות ויעילות בטווח רחב מאוד של טיפול. לעיתים קרובת, טיפול פסיכולוגי מאפשר גם להתמיד בנטילת הטיפול התרופתי, בעיקר כאשר הפסיכולוג והפסיכיאטר עובדים בשיתוף פעולה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
יש צורות פעילות בטיפול במטלה ובעיה. האם תהליך של מיקוד אינטנסיבי בבעיה עם הפוגות מהווה צורה מוכרת של הגעה לפתרון. לעיתים זה מתפרש כאובססיביות אולם בהסתכלות לעבר ההתעקשות לא להרפות הובילה לרוב לפתרון ממשי. אי הויתור לחזרה למעגל הלא פתור הוביל לדרך לפתרון או נתיב חדש. בכל זאת שאלת משאבי נפש המושקעים מול התחושה של ההישג עומדים זה כנגד זה. האם מנגון מפיק תוצאות מוגדר אובססיבי ללא קשר לתוצאה? או שהתוצאה מעידה שהתהליך נכון. מהמחיר הנפשי בכל זאת קיים. האם זה כלא יודע אחרת או שיש זוית אחרת להביט בזה?
היי, שמי יצחק. השתחררתי מצה"ל לפני כשנתיים, מאז שחרורי אני "מחפש את עצמי", לא עשיתי טיול גדול ומיד עם השחרור התחלתי לעבוד. לפני מספר חודשים התחלתי לעבוד עם אדם שהנוכחות שלו מלחיצה אותי מאוד- הוא האחראי עליי. אולי זה פחד מפיטורים ואולי פחד מכך שנכשלתי, או מזה שאני לא מצליח "ללמוד" את העבודה במהירות. אחריי חודש בעבודה חוויתי אירוע קשה, שכנראה גורם לי להתקפי פאניקה וחרדות בכל פעם שאני בלחץ. הדבר משפיע עליי מאוד וגורם לי לחשוב שמעתה והלאה חיי יהיו מוגבלים מאוד. חשבתי להתחיל טיפול אך איני יודע איפה להתחיל.. אשמח לעזרת הפרופסר. תודה מראש, יצחק.
שלום יצחק, אתה מתאר סוג של הפרעת חרדה. אני לא יודע אם להתייחס ברצינות לכותרת של הודעתך, אבל בשום אופן לא הייתי ממליץ לפנות למנטור או לקואוצ'ר אלא לאיש מקצוע מוסמך מתחום בריאות הנפש. הייתי מתחיל מגישה התנהגותית-קוגניטיבית (CBT) וממליץ לך לבחור מטפל מתוך אלפון המטפלים של איט"ה (הקלד בגוגל). בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
יש לי בעיה דומה למציצת אצבע .. אנא בת 20 כבר ועדין יש לי בעיה עם מציצת לשון וזה מאוד מפריע לי גם בשינה אני עושה את הדבר הזה או מוצצת את האצבע או את הלשון אני תמיד מנסה לדעת מה הסיבה אולי אני מרגישה נוח כאשר אני עושה את זה אבל זה מאוד מטריד במיוחד שאני מתחתנת והבן זוג שלי לא מודע בהרגל הזה שיש לי אני צריכה פתרון השאלה שלי האם יש אפשרות להטפתר מהרגל זה אני צריכה ממך עיצה רפואית או אם יש ממוחה או דבר שיעזור לי כי אין לי מןשג לאן לפנות
שלום אלינה, מדובר בהתנהגות כפייתית שהטיפול היעיל ביותר בה הוא שילוב בין טיפול התנהגותי קוגניטיבי וטיפול תרופתי ע"י תרופות המעכבות ספיגה חוזרת של סרוטונין במוח. ניתן לפנות לאלפון המטפלים באתה איטה לטיפול התנהגותי קוגניטיבי ולבחור מטפל התנהגותי המתמחה בהפרעות כפייתיות ובמקביל לפנות לפסיכיאטר. יחד עם זה, הואיל ואת מעידה שהתופעה אינה מפריעה לך, קיים מקום ללבן בטיפול עד כמה יש לך מוטיבציה להיפטר ממנה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
פרופסור גידי שלום רב שאלתי אליך האם נתן לקחת 2 כדורי אפקסור 75 xr פעמיים ביום אני לוקח כדור 75 ליום כבר מעל שנתיים, ההשפעה לאחרונה ירדה, אז נתנו לי 150xr כדור אחד שעשה אותי זומבי, 75 סבבה לגמרי עד לאחרונה , האם אני יכול לקחת עוד כדור בערב75xr? פשוט הרופא שלי חודש בחול ואין עם מי לדבר ועוד שאר הפורמים לדבר ללמפה. אני בן 33 בריא ללא מחלות רקע מתפקד מצוין
שאלתי היא כיצד לדעת מה מידה סבירה . אני מודע לאופי הטורדני כפייתי מחשבתי שאני חווה. זה נוגע בעיקר בשני תחומים במסגרת העבודה ובתקשורת עם אנשים. אני מגדיר את זה כך, שאני מעבד את המידע והתכנים גם לאחר ברור לי שזו חזרה שאין בה תועלת פרקטית. בעבודה כל פעולה משימה גם כאשר הסתיימה ובהצלחה למשל מענה להודעה אני חוזר לקרוא את הדבר שוב ומקבל חיזוק מכך שזה הצליח להשיג את התוצאה בעצם המענה. ראיתי בזה חיזוק פנימי אבל אני יודע שזה מעבר לנדרש פרקטית אבל לא נפשית. אבל יש לי מודעות ושליטה על התוספת והערך המוסף שלה למוטיבציה שלי מעין חיזוק עצמי. אבל זה בוודאות מעבר לנדרש אם מודדים ביחס למועד סיום הפעולה. כאילו העיבוד של הדבר לא הגיע למיצוי ואני מחזיק בו עד לרגע שזה נעלם באחת. בדיוק כך עם אנשים אני מתפקד טוב בתקשורת מקשיב ועונה לעניין. אבל מעבד את התוכן לאחר מכן עד שאני מרגיש שהבנתי מה קרה ומה התרחש מעבר לסיום האינטרקציה עצמה. פעמיים רבות מתגבשת הבנה על אופי ההתקשרות לצורך של הגדרת יחס וגבול ואופי האדם ומבי מידת הקשר שיש לי איתו / איתה, מעין עדכון סטטוס בעיקר נוטה לסווגו בהגדרת טיפוסים. בנוסף מידת הטורדנות היא שנותר רושם האדם זמן נוסף גם אחרי שנסתיימה האינטרקציה. זה כמו מחשבה דביקה אבל ברגע מסוים זה נעלם באחת בעיקר שאני חש שהצלחתי למקם את האדם בהגדרת הסטטוס שלו תחת עקרון שהרגשתי שהוא לעזר שבעבר אימצתי. עקרון הגדרת הערכה וקביעת עקרונות ערכים ותגובה למצבים כדי לא כל פעם ללמוד מחדש מה קרה עכשיו. בעיקר קביעת עמדה ערכית ביחס למצבים עם הסביבה. העיבוד של האינטרקציה מתחבר חי לזה וכן עוזר לי לשחרר את המחשבה תוך תחושה שהדבר הובן לי ואני מוגדר נכון עם גבולות מתאימים. אני בהחלט מודע שהחזרות מעניקות סוג של שליטה אך יש שחרור שלהן כמו שתיארתי. האם המדד הזה הוא הגדרה של מידה סבירה של חזרתיות ובעיקר אם הסיום משמש לערך מוסף חיובי פרקטי? אין לי את הפשטות של - היה- קרה- הסתיים. זה גם יוצר חוסר סנכרון עם הזולת ששוכח את רוב הדברים אצלי זה נותר בזיכרון. לעתים זה מועיל בעיקר בעבודה עם אנשים במתן יחס יותר אישי. אבל זה בגדול לא ממש מקל עלי וגם לא על הסביבה.
שלום מתי, מהאופן שבו כתובה פנייתך אכן ניכר ריבוי של פרטים החוזרים על עצמם וקשה היה לי מאוד למצוא את ה"פואנטה". נראה לי, לפי הכותרת שבחרת לתת לפנייתך, שאתה מודע לכך שאתה עובר את "המידה הסבירה" ברמת הפירוט שלך ומתייחס יותר לצורך שלך לספר מאשר לצורך של הקורא או השומע לקלוט את מה שאתה אומר. במילים אחרות, יש לך כנראה הרגשה שאם לא תשתף בכל פרט ופרט בניואנסים של הרגשתך, הדבר לא יובן וקשה לך מאוד להרפות ולסמוך על האינטליגנציה של המאזין או הקורא. אינני יודע לאיזה קשיים הדבר גורם לך, אך כמובן שאם הדבר גורם לך מצוקה, הכתובת היא טיפול אישי ולא ייעוץ מעל גבי פורום. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
זה ידוע שאצל פרפקציוניסטים כל פרט מידע מפעיל הרבה עיסוק כחלק מכל יכולת להחליט ולבצע. מכאן שהנטיה לאסוף פרטים עוזרת עד נקודה מסוימת אך הופכת לבעיה מעבר לה. שאלתי היא בעידן של מידע ברשתות חברתיות וכו שהרי באנשים עסקינן איך שלא נהפוך את זה, האם התעלמות יזומה מהחשפות למידע מורחב גם אישי על כל אדם בסביבתינו שיש בה יכולת להעשיר אותנו ולעזור בהבנת הסביבה והאדם אלא שאצל פרפקציוניסט זה יכול להיות שוב מעבר לגבול הרצוי. אזי שהתעלמות יזומה היא סוג של הצנעות אבל האם היא יכולה כתרגול למשך זמן מסוים לעזור במיתון האובססיביות הטבעית שנולדת שכלכך הרבה מידע נמצא גלוי. התחושה שלעיתים המידע האישי עלול להסיט מהתמקדות בעניין עצמו בעיקר בעבודה. ואצל פרפקציוניסטים זה בכלל עלול לגלוש. נהיים חשופים לפרטי חיי האדם עימו עובדים וזה מתערבב אם נרצה או לא נרצה. זה מצב שלדעתי כבר קורה אצל רוב האנשים גם לא אןבססיבים בחיי הרשת. לא כל שכן בחיי הפרפקציוניסט הנחשף לשלל מידע. כלומר התעלמות ממידע ברשת בחשיפה רבה ככלי שעוזר להפחית את בזבוז הזמן אקסטרא הנובע מקו אישיות זה. זאת למרות שנראה שזה יכול להיות זמני כי שיד מידע גלוי גם אדם ממוצע יעיף מבט.
שלום גוני, הרשת אכן כוללת מידע רב מאוד, חלקו מקצועי ומבוסס וחלקו פרי חוויות של אנשים. ההתייחסות למידע צריכה להיות בבחינת "כבדהו וחשדהו". כלומר, אפשר להשתמש במידע בצורה התרשמותית וחלקית בלבד ולפנות בעקבותיו לגורם המוסמך. כמו דברים רבים אחרים, גם השימוש ברשת כמקור למידע הוא עניין של מינון, וזאת ללא קשר לפרפקציוניזם. אינני יודע לאיזה סוג מידע את מתייחסת. ישנם ברשת אתרים מקצועיים כמו googlescholar.com הכולל דיווחים על מחקרים מדעיים, ואתרים רבים לא מקצועיים. בכל מקרה, ברגע שהמינון לא בשליטה מדובר על התמכרות כמו כל התמכרות אחרת ובמידה שמדובר במידע בריאותי, מן הראוי לפנות בסופו של דבר לאיש מקצוע. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
בשנה וחצי האחרונה אני חווה פרפקציוניזם שלילי הכוונה היא שאני הורסת את כל התחומים והמסגרות. היחסים שלי עם אנשים הולכים ומתקלקלים. אני מוזנחת מאוד ומזניחה את הבית והאוטו שלי. בקושי יכולה לטפל בילדים..אני מרבה להסתגר בבית למרות שאני מאוד אוהבת את הטבע. אני מרגישה בודדה. עלובה. חסרת ערך. נתפסת כלא אמינה. רדודה. אני פוגעת בעצמי ובאנשים שאני הכי אוהבת. אני רואה איך הכל מתמוטט לי ויש אנשים מסביבי שמאוד שמחים לאידי ודורכים עליי. בעצם הרסתי את חיי ואת הנפשות שאיתי. זה קרה שאחד מהילדים שלי נכנס לבית ספר שבו יש מורות שמכירת אותי ועבדו איתי והתקדמו ואילו אני.נשארתי מאחור. אני שונאת את עצמי והחיים שלי איכס.
שלום אן, ראשית, אני מתנצל על העיכוב בתגובה שנובע מתקלה טכנית באתר. שנית, צר לי מאוד לקרוא את מה שאת כותבת. התופעות המתוארות אינן מעידות על פרפקציוניזם אלא על דיכאון, ללא קשר לפרפקציוניזם. את מיטיבה לתאר את הכאב והשלכותיו, אך מה שאוכל להציע לך בשלב זה הוא לפנות לפסיכיאטר או לרופא המשפחה לקבלת טיפול תרופתי ולטיפול פנים אל פנים אצל איש מקצוע. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
שלום, כבר תקופה ארוכה(3-4 שנים ממה שאני זוכר)החיים שלי נעצרו לגמרי והאובססיה לקול שלי פשוט מנהלת לי את החיים . אני בן 23 ובשנים האחרונות חוויתי ירידה משמעותית בעוצמת הקול שלי,הקול נהיה חלש,עמום ולא ברור ואני צריך לצעוק(גם את זה קשה לי היום)כדי שהמילים ישמעו באופן ברור . אני מרגיש מאוד לא בנוח עם הקול הזה ואין רגע אחד ביום שאני לא מתעסק עם זה . ההשפעות של הבעיה הקולית הזו הן הרסניות מבחינתי שכן אני לא מרשה לעצמי לעשות המון דברים שהייתי רוצה לעשות בגלל הבעיה הזו,אני לא רוצה לעשות כלום כי הקול הזה מחביא את האישיות שלי ואת מי שאני והרבה פעמים אני מוצא את עצמי ללא יכולת לבטא את עצמי וזה מתסכל אותי בצורה קשה . עברתי כל בדיקה/טיפול אפשרי שיש לרפואה להציע : כמה בדיקות א.א.ג אצל כמה רופאים,שללו רפלוקס,בדיקות אלרגיה שונות שגורמות לליחה שאולי משפיעים על הקול,המנעות ממאכלים מסוימים,דיקור סיני ומה לא. הייתי אצל כמה קלינאיות תקשורת שעבדו איתי על נשימה נכונה,ארגון הגוף לדיבור נכון,תרגילים שונים,עזר לפרקים אך לתווך הארוך אני נמצא באותה נקודה שהייתי לפני הטיפולים . אני רק מציין שבעבר הבעיה הייתה באה והולכת,זאת אומרת כמה ימים שהקול הטבעי והחזק שלי היה יוצא ללא שום בעיה. קול חזק,חד וברור עם באס שהייתי מדבר עם נוכחות ללא שום בעיה,וכמה ימים שהקול החלש שלי שוב נמצא שהוא בדיוק ההפך ממה שציינתי עם הקול הטבעי . כיום זה כבר תקופה ארוכה שאני נמצא רק עם הקול החלש ואני פשוט אובד עצות לגבי מה אני יכול לעשות . אשמח לתגובה,תודה
שלום י', בהתחלת הקריאה רציתי להציע לך לפנות לקלינאית תקשורת, אך מסתבר שהיית והתרגילים אפילו עזרו, אך אם אני מבין נכון, לא הצלחת להתמיד בהם לאורך זמן. אם זה המצב, הרי שהבעיה היא מוטיבציונית, כלומר, יש לך איזו עכבה רגשית להתמיד בתרגילים ולהשמיע את קולך. אם השערה זו נכונה, נראה שיש צורך לעבור לטיפול פסיכולוגי מעמיק יותר, בגישה פסיכודינמית. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
תודה על התגובה המהירה, הבעיה שלי עם התרגילים שנתנו לי הוא לא במוטיבציה אם בא לי או לא בא לי לתרגל,אני פשוט לא חושב שהתרגולים האלה הם התשובה לבעיה . במהלך התקופה אצל הקלינאיות הבעיה הייתה באה והולכת ללא שום דפוס מסוים,כלומר אם במפגשים 3-4 הרגשתי שיפור למשך שבוע/שבועיים שבמהלך אני ממשיך להתמיד את התרגילים מדוע במפגשים 5-6 הקול עוד פעם חוזר למה שהיה ? הבעיה בתרגילים היא שלא הרגשתי שהקול בונה את עצמו לאט לאט ובהדרגה ושיש איזה שהיא מגמה חיובית עם הזמן,פשוט באופן שזה היה בא והולך לפני הטיפולים אצל הקלינאיות כך יצא שזה גם היה קורא בזמן התרגילים .. לגבי העניין הפסיכולוגי,מאז ומתמיד הייתי סקפטי לגבי השפעות של דברים עליי,אני מאוד מודע לעובדה שלרגש יש השפעה גדולה על הקול שלי כמו גם לבטחון עצמי,אני לא יודע מה קודם למה הבטחון והמצב הרגשי על הקול או הקול על המצב הרגשי והבטחון העצמי,אך אני יודע בוודאות על עצמי שהמצב הקולי הוא האחראי הבלעדי למצב רוח שלי ולבטחון העצמי . אין שום דבר שמטריד אותי מלבד עניין זה . יחד עם זאת הייתי שמח אם תתייחס למאפיין באישיות שלי שיכול להיות קשור לבעיה :אני בן אדם נורא חברותי ופתוח עם כולם אך כשזה מגיע לבעיות כאלה ואחרות שיש לי אני מאוד סגור ושומר את הדברים לעצמי,אני לא זוכר מתי נפתחתי באופן רגשי למישהו ומתי הרגשתי צורך לפרוק רגש ותמיד הייתי פותר את הבעיות שלי עם עצמי(אני באמת מאמין שכל בן אדם יודע הכי טוב את התשובות לבעיות שלו) האם יש קשר בעובדה הזו לקושי הכל כך גדול שלי לדבר? האם זה יכול להשפיע כל כך עד שכל תהליך ההפקה הקולית כל כך בלתי אפשרי מבחינתי..? תודה
אימי בת 85 סובלת מהלב בשנים האחרונות מסוכר,אמי בבחינה נפשית חזקה ובריאה,אין לה שיכחה זוכרת עבר הווה עתיד...אבל בחודשים אחרונים מתלוננת שחול ניכנס לה לעיניים לראש לפנים ולכל הגוף,היא מתרחצת מס' פעמים ביום מחליפה בגדים מנגבת את פניה במגבונים סטריליים,יש רופאים שאומרים לה שבזיקנה יש כל מיני תופעות...לוקחת לוריוול להרגעה בת שעתיים,הצענו לה לבקר אצל פסיכיאטר ,אז הרימה את קולה בבטחון כהרגלה שהיא יכולה ללמד פסיכיאטרים ואינה זקוקה לפסיכיאטר,ולא מבינה למה לא נותנים לה כדור שלא תרגיש מה שהיא מרגישה במשך היום,מה לעשות ד"ר ?מה דעתך?האם רופא רגיל יכול לתת לה כדור שנותן פסיכיאטר?אנא תשובתך המהירה,תודה על הסבלנות
שלום אסתר, גם בגיל הרבה יותר צעיר קשה מאוד, ובדרך כלל בלתי אפשרי, לשכנע אדם לפנות לפסיכיאטרי, קל וחומר בגיל כה מבוגר, כשהאדם לא רואה שיש לו בעיה ומעולם לא היה בטיפול קודם לכן. רופא משפחה מוסמך לרשום טיפול אנטי דיכאוני שבמינונים גבוהים יותר מתאים גם לסימפטומים הכפייתיים שתיארת, אך הטיפול התרופתי המתאים לגיל הזה מורכב קצת יותר מהטיפול המתאים לגילים צעירים יותר (לרוב MIRO מקבוצת ה-SNRI ולא תרופות כמו ציפרלקס מקבוצת ה-SSRI). אם יש לאמך קשר טוב במיוחד עם רופא המשפחה, כדאי להביא את הדברים לידיעתו ולהשאיר את ההחלטה בידיו. בגיל הזה הכתובת גם אינה פסיכיאטר רגיל אלא פסיכוגריאטר. נושא מרכזי הוא עד כמה הבעיה מציקה לאמך עצמה ועד כמה היא מציקה לה. יכול להיות שההתנהגות ה"בעייתית" היא בדיוק הפתרון שמצאה אמך ואף שאינו מקובל, או אינו נראה לך, זה ה"פתרון" שמתאים לה כדי להרגיש שליטה בחייה בשלב זה של חייה. שימי לב האם ההתנהגות מפריעה לה או מפריעה לך. האם אמך מתלוננת על הפתרון שמצאה לעצמה? זה בהחלט נושא שיש לתת עליו את הדעת. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
שלום רב פרופסור רובינשטיין, רציתי לבקש עצה בנוגע לדרך ההתמודדות עם פרפקציוניזם אצל הורה מבוגר. מדובר בהורה מבוגר למדי שמצפה ודורש מסביבתו (מבת זוגו, מילדיו, מהמטפל שלו וכו') דרישות מוגזמות כמעט בכל תחום ואינו מוכן לקבל פתרונות או פשרות. כך למעשה הרבה פעמים נמצא במצב של או הכל או לא כלום וכילדיו איננו מצליחים לשכנע אותו לקבל פתרונות (שהם לטובתו), גם אם אינם מושלמים או עונים על כל דרישותיו ובפועל הוא מסרב לקבל עזרה. בפועל המצב הזה גורם לכעס, תחושת אכזבה ותסכול ואפילו דיכאון אצל ההורה וכמובן מייצר מתח גדול ביחסים בין ההורה לבת זוגתו ולילדיו וכו'. השאלה היא - כיצד עלינו, הילדים (אנשים מבוגרים בעצמנו) לנהוג אל מול התנהגות זו בכדי להביא לפתרונות פרקטיים בחיי ההורים ובמיוחד לשפר את ההרגשה הנפשית של האב ולהראות לו שהמצב אינו "שחור" כל כך. תודה רבה לך על כל התייחסות.
שלום רונן, אצל אנשים מבוגרים מנגנוני הגנה ותכונות אישיות שאפיינו אותם כל חייהם הופכים קיצוניים ונוקשים יותר. התובענות שאתה מתאר מוכרת מהגיל המבוגר גם ללא קשר לפרפקציוניזם. מדובר לרוב באנשים שהיו מאז ומעולם שתלטניים וכאשר התלות האובייקטיבית שלהם בזולת גוברת הם מנסים לשלוט בו עוד יותר כדי להשיג תחושת שליטה. ההתמודדות המומלצת דומה יותר להתייחסות אל ילדים, כלומר, שילוב של קבלה והגבלה. לצד העוזר יש גם צרכים לגיטימיים לחלוטין משלו ומעבר לכך הוא חייב לשמור על כוחותיו כדי לטפל בקשיש. את המסר הזה יש להעביר לקשיש גם בצורה קוגניטיבית גלויה, כלומר, להסביר זאת בצורה אסרטיבית וגם ע"י התנהגות שיש בה היענות רבה לצרכיו, מצד אחד, אך גם הצבת גבולות ברורים, מצד שני (למשל, קביעת ימים ושעות לביקורים וכו'). רצוי מאוד להכניס סדר עקבי וקבוע הן לשגרת חייו של הקשיש והן לשגרת חייו של המטפל - מי בא מתי, מתי בא בן משפחה ומתי מטפל (ובהחלט מומלץ לגייס גם מטפלים בשכר, אם עדיין לא עשיתם זאת) ועוד ועוד. שגרה שכזו מספקת מצד אחד ביטחון ומצד שני יש בה כדי למנוע תובענות. הכנסת שגרה שכזו עלולה להיות קשה מאוד בהתחלה, מלווה בהאשמות ובניסיון לגרום רגשי אשם, אך משתלמת בהמשך. בקיצור, עליכם להיערך כצוות לכל דבר, לחלק תפקידים, לדאוג שיבוצעו בזמנים קבועים גם כדי להקל על עצמכם וגם כדי ליצור מסגרת צפויה ובטוחה עבור ההורה המבוגר. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
תודה רבה לך פרופסור על התשובה החשובה, בהחלט עוזרת ומחזקת.
שלום, הייתי מטופלת במשך מספר חודשים עקב בעיה אינטימית-זוגית במהלך המפגשים הועלו מספר נושאים : דימוי גוף נמוך, פחד קהל, פחד לטעות בעבודה , פחד לצאת מטופשת בעיניי אחרים, פרפקציוניזם שלי, וקושי להתקרב לאנשים ולסמוך עליהם. שמתי לב שבטיפול, המטפלת כל הזמן שידרה לי "שאני בסדר" באופן מילולי (לדוג': "פחד קהל זה משהו שיש להרבה אנשים", "זה בסדר לנהל טיפול דרך מיילים", "הכול בסדר!!!!") אך בהבעות הפנים שלה, שפת הגוף שלה, ואפילו בטון הדיבור , הרגשתי כמה שהאמרות שלה מזויפות ולא אמינות, וכמה שהיא מעמידה פנים כשאומרת אותן. אז מה ההיגיון בשיטת הטיפול הזו? מדוע מטפל לא כנה עם המטופל שלו? ובפרט שמדובר במטופל שמתקשה להתקרב ולסמוך... בנוסף, היא כל הזמן הייתה משקפת לי דברים , בצורה מאוד מוגזמת: בלבוש, בסגנון הכתיבה, במילים שהייתה אומרת. עזבתי את הטיפול כי הרגשתי שאיבדתי לגמרי את האמון בה. אני רוצה מטפלת ישרה וכנה, שתביע את דעתה האמתית, שיהיה לה סגנון אמיתי משלה. ולא מטפלת שתגיד לי כל הזמן שאני בסדר, שתדבר בסגנון שלי, ותענה לי למיילים בסגנון הכתיבה שלי. האם הדרישה שלי חריגה או מוגזמת? תודה.
שלום לך, אני מכיר את הסגנון שאת מתארת, אך במקרים כאלה צריך להיות תמיד עם אצבע על הדופק כדי לבדוק עד כמה הפרשנות שלך את התנהגותה של המטפלת (למשל, שפת גוף) נובעת מההחמרה העצמית שלך. בהחלט יש לא מעט מטפלים שיהיו אותנטיים אתך. רצוי שתעלי את הבעיה עם המטפלת הקודמת מיד בשיחה הראשונה עם המטפל הבא (אולי עדיף לנסות הפעם מטפל גבר?) בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
שלום, אני בת 27 ומאז שאני מכירה את עצמי תמיד חיי סובבו סביב ההתעסקות עם המראה החיצוני ובהשוואה של המראה החיצוני שלי עם בנות אחרות. ההתעסקות הזאת רק גוברת עם השנים, ואני מוצאת את עצמי מתעסקת בזה כמעט בכל יום באופן אובססיבי. הגעתי לכדי מצב שבשביל להיות מאושרת כל מה שאני רוצה בחיים זה רק להיות יפה! ושום דבר מעבר לכך. אני חוששת שיש לי הפרעת גוף דיסמורפית - שהיא נחשבת עפי הרפואה הפסיכולוגית כחלק מהפרעות של OCD , כיוון שאני מזדהה עם רוב התיאורים של הפרעה זו. בעולם המערבי יש חשיבות מאוד גדולה למראה חיצוני והחברה מכתיבה לנו צווי אופנה וסטנדרטים של יופי מאוד גבוהים , ולכן דיי הגיוני שאנשים יתעסקו עם המראה החיצוני שלהם וישאפו לשפר אותו. אך השאלה שלי היא היכן הגבול? האם לדעתך אני סובלת מהפרעה של ממש בהתעסקות האובססיבית שלי במראה החיצוני? האם זוהי התעסקות לגיטימית מכיוון שהעולם שלנו מטיף ליופי? האם כך הן כל הנשים שחיות בחברה המערבית? כמו כן אני חשה תסכול רב והשפעה של ההפרעה הזו על כל תחומי החיים: (ביניהם זוגיות וקריירה) בזוגיות- אני לעיתים נמנעת מלהיכנס למערכת יחסים עם מישהו שאני מעוניינת בו והוא מושך בעיניי מבושה בגוף שלי ומחשש שאני לא מספיק יפה עבורו (וזאת למרות שהוא כן מעוניין בי) ובקריירה - פה הקושי הגדול ביותר. אני נמצאת בשלב של תקיעות בחיים כבר כמעט 3 שנים. (סיימתי תואר ראשון כללי לפני 3 שנים ואני במצב הנוכחי מחליפה עבודות בתדירות גבוהה ולא מרוצה משום עיסוק שהוא) הלכתי לכמה מכונים והכוונות תעסוקתיות על מנת למצוא כמה כיוונים תעסוקתיים פוטנציאליים. ונמצאו עבורי כמה כיוונים אפשריים אך אין לי חשק לעסוק בשום דבר מהם, ולכן אני כה מתוסכלת. מבין כל רשימת המקצועות שקיימים - לא בא לי לעסוק בשום דבר. שום עיסוק לא מושך אותי מלבד (ואין זה מפתיע) תחום הדוגמנות / תחום המחול והריקוד - אלו 2 התחומים היחידים שבחרתי כמושכים בעיניי ויש לי תשוקה לעסוק בהם. כמובן שניהם עוסקים בחיצוניות אסתטיקה ויופי. אך לצערי הטבע לא נתן לי את הנתונים הדרושים כדי לעסוק במקצועות האלו ולכן אני מתוסכלת מכך שעליי יהיה להתפשר על מקצוע שאין לי משיכה אמיתית אליו. מצטערת על ההודעה הארוכה , אבל אני ממש אודה לך עם תוכל לייעץ לי מה לעשות ואף יותר חשוב, לאיזה גורם מקצועי עליי לפנות לדעתך? פסיכולוג קליני / פסיכולוג תעסוקתי - שיעזור לי לפתור באופן ממוקד יותר את הבעיה בבחירת קריירה או לפנות לטיפול התנהוגותי קוגניטיבי ששמעתי עליו שהוא מאוד יעיל / או כמובן כל דבר אחר שתציע... תודה רבה רבה !!!
שלום ליאת, על פניו, אכן מדובר בהפרעת גוף דיסמורפית, אך יש לזכור שהתסמינים ב-DSM מתייחסים רק לתופעות שניתן לצפות בהן. דימוי גוף הוא היבט של הדימוי העצמי. המגבלות ששמת לעצמך חורגות, לדעתי, מהפרעת גוף דיסמורפית. למשל, ההימנעות שלך בענייני זוגיות. באופן ענייני, הרבה יותר רלוונטי מה הבחור חושב עלייך מאשר האם את אטרקטיבית בעיני עצמך? כמו כן, אני משוכנע שלך, ולכל אחד מאיתנו, יש הרבה יותר להציע מלבד ההיבט הפיזי. המלצתי היא לפנות לפסיכולוג קליני / פסיכותרפיסט ולאו דווקא לפסיכולוג תעסוקתי. ראשית, מניסיוני, רוב הפניות לפסיכולוגים תעסוקתיים מסתיימים בהפניה לפסיכולוג קליני ושנית, בפנייתך יש הרבה יותר מאשר רק קושי בבחירת מקצוע. כיוון מקצועי שיכול להוות סובלימציה (עידון) של הפרפקציוניזם שלך בענייני גוף הוא לעסוק בענייני תדמית/גוף של אנשים אחרים, כמו למשל, ייעוץ תדמית, סטיילינג, ייעוץ במכון לניתוחים קוסמטיים וכו'. במקרה שלך, לא הייתי מסתפק בטיפול התנהגותי-קוגניטיבי. יש דברים רבים שהוא אינו מכסה ובתור צעד ראשון הייתי פונה לטיפול בגישה פסיכודינמית (על הגישות השונות ראי http://www.giditherapy.co.il/?p=41 ), שיקיף את כל ההיבטים באישיותך. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
בגיל 16 איבדתי את הורי בתאונה וקיבלתי טיפול נפשי. בגיל 22 גרמתי לעצמי לחבלה עצמית כשניסיתי להתאבד כתוצאה מהסבל הגדול שנוצר לי כשגיליתי שבן זוגי בוגד בי עם צעירה בת 12 (לא טעות היא היתה בת 12 וניהלה רומן עם בן זוגי לפחות חצי שנה מאז היתה בת 11). הוא נטש אותי, נעלבתי והוא האקס היחיד כי הפחד להיות נבגדת פגע בי ובגללו איבדתי את הרגל שלי. החבלה ברגל פגעה בכל הרקמות, בכלי דם וגרמה לנמק חמור. כתוצאה מהסיבוך קבעו לי תור לניתוח ובו כרתו לי את הרגל. מאז הבגידה הכואבת של האקס שלי, שגרמה לי לסבל ולאובדן הרגל, אני נמצאת בטיפול פסיכותרפי ובטיפול פסיכיאטרי שבו אני מאובחנת כנפגעת טראומה, דיכאון וחרדה ומקבלת כדורים פסיכיאטרים נוגדי דיכאון. הטראומה שלי היא מבגידה ויש לי חרדה חברתית שמהותה היא חרדה מלהיות נבגדת שוב. הפחד להכיר גבר שיבגוד בי, קשה לי לתת אמון בבני אדם כי אני תמיד מפחדת שהם ייבגדו בי. גם אובדן ההורים שלי מגיל צעיר נחווה כסוג של בגידה שהם בגדו בי. מהמטפלים הפסיכולוגים שלי למדתי שאני צריכה לשמור על עצמי מבוגדנות של בן זוג שיהיה לי. בשיחות עם הפסיכיאטרית והפסיכולוגית למדתי שקיים תחום שנקרא פסיכולוגיה חברתית שבו אוכל לדעת על סוג של נכות שאם בן זוגי לוקה בו אז הוא לא יכול לעולם לבגוד, והנכות שלו מבטיחה לאישה שבמיליון אחוז סיכוי שהוא פשוט לא יבגוד ולא יוכל לבגוד. אני לא מתכוונת לנכות בתפקוד המיני כי הצרכים הנפשיים שלי הם כאלה שחשוב לי שיהיה לי גבר פעיל מבחינה מינית רק איתי מבלי שיוכל לבגוד בי. מאז ומתמיד התנחמתי בסיפוק עצמי (אוננות) אבל תמיד רציתי וחלמתי שיהיה לי בן זוג קבוע שיהיה אקטיבי איתי מבחינה מינית ברוב שעות היממה כי אני מרגישה שסיפוק הצורך הנפשי הזה ינחם אותי על הסבל שעברתי. אבל הפחד שלי הוא מבגידה. הפחד שלי שהגבר שיהיה לי בן זוג, יימאס ממגע מיני ממושך איתי, יסתכל על ילדה קטנה ואז יבגוד בי איתה. אני רוצה להקים משפחה, ואני נכה ואין לי אדם שתואם לצרכים שלי. ניגשתי לשדכנית שמתעסקת עם נכויות, ואני יכולה לסנן גברים על פי סוג הנכויות שלהם. אני מתקרבת לשנות החמישים לחיי ואני רוצה להתחתן ולהקים משפחה עם בן זוג שלא יבגוד בי. רציתי לדעת איזה סוגים של נכויות גורמים לגבר שלוקה שלא יוכל לבגוד באישה שלו ושכל הזמן ירצה לשכב עם האישה שלו (ולא יוכל לבגוד בה בגלל הנכות שלו).
שלום קורל, קראתי בצער רב את פנייתך. אני חושב שהשאלה צריכה להיות מופנית לפסיכולוגית המטפלת בך. אינני נוהג להתערב בטיפול פסיכולוגי של גולשים שנמצאים בטיפול. אני רק יכול לומר באופן כללי ביותר שאין תעודות ביטוח בחיים וכל כניסה לקשר חדש טומנת בחובה מצד אחד תקווה ורגשות חיוביים אחרים אך מצד שני גם חרדה שחייבים לשאת אותה. כשיש לנו אוצר (בן זוג במקרה שלך), קיימת חרדה טבעית לאבדו וכשאין לנו, אין חרדה אך גם לא רגשות חיוביים (ובמקרה שלך, יש דיכאון). כדי להתמודד עם החרדה הזו את נמצאת בטיפול. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
תודה שהקדשת לי מזמנך. אני מדברת עם הפסיכולוגית שלי על זה, גם על השאלות שאני שואלת באינטרנט תודה
שלום וברכה אשמח מאוד אם תוכל לעזור לי התחתנתי לפני 2 חודשים עם בעל שמאוד אוהב אותי ואני אותו זה נשאוים שניים שלי ויש לי שעות מטורפות של פחד אלוקים שהוא ילך לי וברגעים האלה אני לא מסוגלת לעשות כלום חשוב לי לציין שאני אדם עובד משרה מלאה ויש לי הרבה חברים
שלום הדס, צר לי לקרוא על מצוקתך. ברור שדרך האינטרנט לא ניתן לעזור במה שנראה כבעיה די עמוקה. המלצתי היא לפנות לטיפול פסיכולוגי פנים אל פנים. ייתכן שמדובר בדימוי עצמי נמוך שלך שגורם לך לא להאמין שבעלך באמת ובתמים מעוניין בך, אך יש לבדוק זאת בטיפול. כמו כן, ניתן להיעזר בטיפול תרופתי להרגעת החרדה. טיפול כזה יאפשר לך להתייחס לנושא קצת יותר בקור רוח ואפשר לקבלו אפילו אצל רופא המשפחה. כל תרופה ממשפחת ה-SSRI (הנפוצה שבהן היא ציפרלקס) יכולה לסייע, כמובן בהתייעצות עם רופא. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
אני גיליתי לעצמי לפני שנתיים שאני מכור לעבודה. וורקהוליק. אבל לא מובן הטכני בלבד אלא בסטטוס המחשבתי. למעשה נהייתי ער לכך שמרבית הזמן המחשבתי הוא סביב העבודה. גם בשעות הפנאי הכל היה מחשבות על עבודה. נקודת השינוי קרתה שהבנתי שאני לוקח התחייבויות לשנים של עבודה בסגנון כזה. זה קרה בעקבות שיבושים שקרו עם עמיתים לעבודה שחשתי שאינם מסורים למשימות כמוני. שמתי לב שהם למרות העומס מצליחים להתנתק ואני בהמתנה כל הזמן. הבנתי שאני שונה ושהמצב הוא שאני לא מרפה ממחשבה על העבודה. אולם כיוון שאני לא הצלחתי להפריד מחשבתית בין עבודה למשהו שאינו עבודה ובעיותיה החלטתי להכניס את עצמי לתהליך גמילה על ידי כך שהפחתתי את כמות המטלות והנושאים בעבודתי. אני פרילנסר. זה כמעט שנתיים ככה. בשלב הגמילה זה היה נורא אני לא במצב עבודה והמוח עסוק בעבודה. גם שהמטלות פחתו זה המשיך עד לשלב מגוחך שבעיות קטנות העסיקו אותי כי זה מתחום העבודה. רק לפני זמן לא רב נוצרה פריצת דרך לא נכנעתי לצורך ליצר מטלות עבודה. ובבת אחת הרגשתי פריצת דרך במחשבה רוב המחשבות עברו לאיך להינות מהזמן שהתפנה כאילו המוח התרוקן מהדיסקט הישן. התחלתי מעשית למלא את הזמן מתוך התעוררות ספונטנית בהנאות פנאי מקניות ספרים טיולים קצרים ונסיעות. אני כמעט מתמכר לכיף שבזה. כעת נצרב לי במח שאין כל דרך חזרה למצב הקודם. אני מרגיש שאני בצד הדני המנוגד לוורקהוליזם. מתמכר להנאה של חוסר יעדי הצלחה בעבודה. פשוט ככה. מרוויח פחות וזה לא אכפת לי. השאלה איך לשמר את תחושת הסף הטובה שהשגתי כי הגבול דק ובכל זאת לחזור לעבוד או שבכלל אין בעיה עם המצב שלי כרגע. לי זה נראה שמצבי כיום זה המצב הנכון לחיים תקינים. הגוף ממש מגיב טוב לסדר הזה. אבל זה מאוד לא מקובל. אני סקרן לדעת איך ליצור סינטזה בלי לאבד את התחושה הנכונה שעמלתי קשה להשיגה . ההרגשה שהשגתי שפשוט נעים לי עם המצב כפי שהוא כיום הקצב המרחב. מהכירותך עם הנושא זה מצב שיכול להתקיים לאורך זמן או שיש סוג של שילוב בלי לחזור למצב מחשבתי וורקהולי.
שלום עודד, ראשית, אתנצל על העיכוב הגדול בתגובה עקב חופשה ותקלות שונות בפורום. שנית, התמכרות לעבודה כשמה כן היא - סוג של התמכרות. אתה כותב שגם כשיצאת לנופש מהר מאוד "התמכרת" לתחושה הנעימה ואני חושב שהבחירה במילה "התמכרות" אינה מקרית. ככל הנראה, יש לי בעיה בוויסות או במינון של הדברים שאתה אוהב והייתי בודק אם אתה "מתמכר" או "נסחף" בתחומי חיים נוספים. לפעמים כל הנטייה להתמכר מתרכזת בתחום מסוים (למשל, עבודה) ולפעמים יש רק תחום אחד שאנו מודעים לו אך בבדיקה מעמיקה יותר מסתבר שהאדם מתמכר בתחומי חיים נוספים (אכילה, פעילות גופנית, פרפקציוניזם שמופיע לא רק בעבודה ועוד). המנגנון הזה, שמאחוריו האמונה של "או הכלום או לא כלום", הוא זה שיש לטפל בו. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
שלום פרופ' גידי, שמי רומן. אני בן 25. יש לי פחד קהל עדיין. כאשר מבקשים ממני לדבר מול קהל אני מתחיל לפחד ולהיות חרד. אני לא מוצא דרך שתעזור לי. הציעו לי היפנוזה עצמית, אבל אני לא יודע איזה משפט יעזור לי. הציעו לי כל מיני טכניקות ואני לא יודע אם יועילו לי טכניקות אלו. אני תירגלתי מדיטציות שונות במהלך חיי, והרגשתי דבר שונה אצלי לכיוון השלילי. אי לכך סיפרתי לרופא והוא בדק אותי וסיפר לי כי אני רגיש למדיטציות ודמיוני מודרך. אני רגיש למנטרות, נשימות וכל סוג של מדיטציה ודמיון מודרך. לצערי לא אוכל להנות ממדיטציות ודמיוני מודרך. כמו כן, מידע נוסף: מגיל צעיר הייתי ילד רגיש מאוד וזהיר מילדים אחרים. בבית הייתי הכי בטוח, ואילו מול קהל ואנשים הייתי יותר סגור, ביישן, לחוץ, רגיש. אמא שלי לוקחת לב הרבה דברים שאומרים לה , דודה שלי גם כן רגישה. אבא שלי הוא גם כן רגיש. הוא גם היה אדם סגור בילדות בילדות. ההורים שלי לא היו תוקפניים ולא ביקורתיים. בעבר היו מקרים אחדים - אדם אחד הציק לי ופגע בי, ובגיל 15 בערך ילד אחד צחק עליי והציק לי ( הוא ניצל אותי שעזרתי לו בש"ב) עד שרבתי איתו, בכיתה ז' ילד אחד גם התגרה בי ורבתי איתו, בככיתב ו' שני ילדים רבו איתי ( גדולים מני), כמו כן, רבתי עם עוד ילד שצחק על השיניים שלי, ורבתי עם חבר טוב שלי כמה פעמיים. חלק היו בחוץ וחלק בבית ספר. אני גר עדיין עם ההורים. אני לומד, ואני לא עובד. הייתי בטיפול אצל פסיכאטיר מכיוון שבילדות הייתי ילד לחוץ, לא רגוע ומפריע להוריו הרבה. זה תרם לי בזה שזה העביר לי בעיות נוספות שהיו לי - בעיות שטותיות - חזרה על דברים באופן כפייתי, שטויות במוחי וכו'. זה הרגיע אותי בכך שהפסקתי להפריע להוריי. עדיין זה לא תרם לי להתמודדות עם פחד קהל. מה אתה מציע לי? איך להתמודד עם פחד קהל? פחד לדבר מול כולם? תודה, רומן מה הינך מציע לי?
שלום רומן, המלצתי לך לפנות למרפת חרדה במרכז לבריאות הנפש "גהה" בו נערכות סדנאות להתמודדות עם חרדה חברתית בגישה התנהגותית-קוגניטיבית. זהו טיפול קצר טווח, מובנה ומוכוון מטרה וקיימת אפשרות לתרגל את ההתמודדות עם חרדת הקהל באופן הדרגתי תחילה במסגרת תומכת ומוגנת בקבוצה עצמה. אל תיבהל מהכותרת "גהה" או "בית חולים פסיכיאטרי". מדובר בקבוצה הנערכת במסגרת מרפאת חוץ ונוטלים בה חלק מנהלים בכירים מתחום ההיטק שגם להם קשה להרצות בפני קהל. במקרים עקשניים במיוחד ניתן להיעזר למספר חודשים בנוגדי דיכאון וחרדה מסוג SSRI (למשל, ציפרלקס), אך לרוב אין צורך בכך. במקביל, אני ממליץ לך לעשות כל מה שנדרש כדי לעזוב את בית ההורים, גם במחיר של הארכת תקופת לימודיך. תהליך התעצמאות שכזה יתרום ללא ספק להעלאת ביטחונך העצמי: http://www.giditherapy.co.il/?p=256 בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://giditherapy.co.il
נתקלתי בדילמה שאיני מצליח למצוא לה כלים להתמודדות. נתקבלתי לעבודה בחברה כלכלית. בראיון הבוס היה מאוד חביב נעים וגם כך שמעתי עליו. כאשר התחלתי לעבוד הרגשתי מאוד חופשי יזמתי והדברים עבדו טוב. לאט ועם הזמן ובעיקר שנתגלו קשיים מסוימים במסגרת העבודה המקצועית קשיים אוביקטיביים של שינויי שוק ועוד השפעות לא תלויות בנו התברר לי כי בנושאים רבים חוץ ממה שכן מתנהל ישירות מול הבוס הישיר למעשה הכל הוא צוויים מדוקלמים של בעלי החברה! הבוס מדקלם כמו תוכי משפטים בחזרה זהה כאילו ללא חשיבה עצמית. הבנתי שלמעשה אני מדבר עם בובה שמעבירה דברים לפי נוחותה וסינונה לבעלים ומרמה אותי וגם את הבעלים. זה התגלה כאשר הבעלים פנה טלי והבתי שהוא כלל לא מבין מה אני עושה ובא בדרישות שמעידות שיש לו מידע חלקי על עבודתי. בהתחלה ניסיתי להסביר בקצרה. זה לא עזר פעם פעמיים. אבל הגעתי למסקנה שזה חמעשה טריק ניהולי של פעולת מלקחיים כמו הטוב והרע וחלוקת תפקידים בינהם! ההסברים לא עוזרים. החלטתי לסתום את הפה ולתת להם להתבחבש עם עצמם!!!! לא להוות גורם בשיח השקרי שלהם. לאחרונה שוב נוצר טריק חדש כלומר כל פעם ממציאים מעין סוגיה ניהולית כביכול שלמעשה לא ממש אמיתית אבל מטרתה לקדם שינויים לא גלויים. כלומר הכל לא ישיר! זה מעגל ללא מוצא! שיטת הטריק של יצירת בעיות מדומו שמטרתן אחרת. ככה מתבצעות העפות של אנשים שינויים פקידים הורדות בשכר וכן הלאה. מה הפשר לכך שבחרו במעין נוסחאת שקר זו? שיוצרת בלבול כעסים ותסכות באנשים ובזבוז זמן בעיקר נפשי שגם משפיע עלי וכיצד לעמוד מול טריקים אלה? תודה.
שלום אביתר, נראה לי שכל מי שהתנסה בחוויה של שירות לקוחות בישראל מכיר את התופעה של מתן תשובות אוטומטיות בסגנון "העתק" ו"הדבק". מערכות גדולות יוצרות מנגנונים אוטומטיים, כמו ניתוב שיחות, שיחסכו להן עבודה. בכך מצטמצמת היוזמה של העובד והלקוח נותר מתוסכל. זאת, בין אם מדובר במקבל שירות ובין אם מדובר בעובד בחברה. הואיל וקשה מאוד (ואולי אף בלתי אפשרי) לשנות את המנגנון האוטומטי הזה, נראה לי שאין לך ברירה אלא לקבל אותו כנתון ולהסתגל אליו, כשמילת המפתח היא "הנמכת ציפיות". התסכול שלך נוצר בעקבות ציפייה למענה אנושי ואינדיבידואלי ואז אתה נתקל בחומה בצורה של מענים אוטומטיים. אין לך ברירה אלא להתאים את ציפיותיך כדי לא להתאכזב, או לחילופין להתחיל לחפש עבודה במקום עבודה קטן או לשקול עבודה כעצמאי. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
רציתי לשאול בנוגע לתהליך שמתרחש לאורך זמן ועתה נהייתי ער אליו. השעות עבודה למעשה גולשות לתוך השעות של הזמן הפרטי. הטלפון הנייד מביא את העבודה לכל מקום בכל שעה. דבר זה מנוצל על ידי המעביד. אני מרגיש שזה חזק ממני. אבל אני מניח שרבים מתמודדים עם כך. ההתמודדות שלי שבתהליך הדרגתי פשוט נוספו מטלות שכלל לא הוגדרו במסגרת התפקיד ועם הזמן והקלות של העברת המידע ואולי אופיי שלי כראש גדול ומהיר תגובה תוך רצון לפתור דברים במהירות אני למעשה עושה שני תפקידים. והמנהלת הישירה נהנתה מכך. זה כמו מלכודת עכבישים ! הדבר התפוצץ ועלה למודעות באופן חריף בזמן האחרון כאשר רוב הבעיות הם מהחלק שלא הוגדר בתפקיד המקורי שלי. היא רוכבת עלי המנהלת כאילו זה ברור שזה בתפקיד ואינה מוכנה לוותר על המצב. שוחחתי איתה. גרוע מזה התגובות והלחצים שדווקא הוגברו מצד הנהלת החברה בעניין. הלחץ גרם לי להתפכחות. הם מתעקשים לא לקחת את האחריות ונוהגים בכח רב יותר. ברור שנוח להם. ומציגים את המצב כאילו לא קיימת בעיה ויוצרים לחץ עם גישה די נבזית. מנסים ללחוץ בגישה שגם מה שיש לך כרגע יפגע אם תנסה לשנות את הקיים. מעיין לחץ מדומה. ובכך לנסות לגרום לי לוותר על התפקיד ולעזוב ולשאת באחריות. או שאכנע. אני הודף את הלחץ בדרך של התעלמות ובחלק שאינו במקור בתפקידי רק מה שממש הכרחי. אבל זה פוגע ביכולתי לעסוק במשימות העיקריות ושם הם תוקפים שאין התקדמות. שיטה נבזית. הלחץ שלהם חד כווני וללא הפסקה רמזים להאשמות ועוד בקרה ממוקדת רק ביצירת לחץ. כאשר זו גישה די חוזרת על עצמה שהבנתי מסיפורי עבר. התפטרות היא דרך נכונה. קל לי לשבור את הכלים. אבל אני חש שכאשר הכל אצלי עדיין אז אני אשאר עם השברים והם הצדיקים. ושוב הטלת אשמה. מצד שני ברור לי שלשים גבול זה העניין אולם גם אם אצליח איני רואה דרך להיות מועסק אצלם מעצם הדרך שבה הם מתנהגים. אז יש לנו עומס שעות בזמן הפרטי. לחץ בטענות חד כווני עם מגמה ברורה לשמר את המצב מצידם ובלית ברירה לדחוף אותי להיות האשם. דרך אגב באופיי אני תמיד הייתי מוביל מקדם וזה גם הגדרת התפקיד המקורי. החלק שנוסף הוא בקרתי ועוסק בבעיות של המערכת. מצב זה מפריע לחיי הפרטיים וההתעוררות שקרתה ואני נאחז בה לצאת מחשיבה על מחויבות לרצון להעמדת גבול. אציין שמעולם במשך שנות עבודתי עד היום אני בן 39 לא חשתי שהעבודה היא עונש אלא תפקיד שמפתח אותי. המצב עושה לא טוב מעצם התארכותו לי ולסובבים בחיי הפרטיים. גרוע מזה כל העלאת הנושא לצורך יצירת הגדרה מחדש איתה מביאה לסבב לחץ גרוע יותר. ההתמודדות היא בניגוד בין מה שאני מבין ורואה שקורה לבין הרצון לא להיגרר למהלך שיגבה זמן לחץ נוסף ממני. עזיבה תהא כותרת שבפועל רק תדרוש ממני יותר זמן ולחץ. עשיתי טעות שנגררתי לראש גדול. עכשיו מה? הדגש הוא איך לסדר את הדברים אצלי כדי לפעול בצורה שלמה לאחר בחירת הדרך החוצה כמובן.
שלום אהרן, נראה לי שמילת המפתח לגבי התמודדותך עם הדרישות התובעניות של המעביד שלך היא "גבולות". טכניקה יעילה מאוד במצב שאתה מתאר יכולה להיות "התקליט השבור", כלומר, חזרה מנומסת על נוסח השהיה מסוים, אפילו הקלטה שתשאיר בתא הקולי לגבי השעות שבהן אתה זמין. בסופו של יום, המעביד יצטרך לשקול את התועלת שאתה מביא לעומת התגובות המושהות שלך (בהנחה שאתה משאיר מספיק זמן לתשובות מחוץ לשעות העבודה). אם קשה לך ליישם זאת, בדוק עם עצמך מתוך איזה צורך שלך אתה מונע כשאתה עונה מייד לכל הפניות וללא גבולות. בחלק גדול מהמקרים מתגלות מוטיבציות שונות של הצד שמרגיש קורבן אך משתף פעולה - כגון פחד מפיטורין על רקע דימוי עצמי נמוך, חרדה, צורך מוגזם בשליטה, מומחאות מכך שזקוקים לי ואי אפשר בלעדיי ועוד. כמובן, שמעבר לכך אם מקום העבודה הוא בלתי נסבל, כדאי לשקול החלפת מקום עבודה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
אני בן 44 ומגיל צעיר הייתי יזם של תוכניות עיסקיות בדרך כלל תמיד חדשניות ביחס לשוק. עבדתי לבד כמוביל. לפני 6 שנים הקמתי מיזם שהוכיח את עצמו מיד עם תחילתו עיסקית וכלכלית אלא שלמרות בחירה נכונה של אנשי המקצוע המתאימים, נוצרו בעיות תקשורת בינהם. כתוצאה מכך מעבר לקשיים הטבעיים שיכולים לקרות בכל עסק קרו שני דברים נוספים שהם קריטיים ואישיים לי. הכוח האקטיבי היזמי שלי נתן התחול מחדש אחרי כל משבר תקשורתי בין אנדי המיזם המקצועיים אבל אצלם נותרה התרחקות ונותרתי כחולית הקשר שלמעשה כמו סיכת בטחון שמחזיקה את הכל. זה גוזל ממני זמן וצורך בהתערבות ובעיקר פקוח וירידה לפרטים מסביב שלא תואמים את אופי שזה לא לפעול עם בכוח החזק שלי הטבעי שלי. זה אולי לא הרבה זמן אבל שוחק את האנרגיה שלי באופן לא פרופרציונלי למה שזה משמש בפועל. כמו כן הבעיה בינהם וכדי לא להביא לקריסה מוחלטת שתהווה בעיה יותר קשה עבורי אני מנסה להתגבר על היותם מתגוננים בפעולתם מנסים לכסות את עצמם וסה כביכול רגע לפני נטישה. שוב נוגד את המבנה והמוטיבציה הבסיסית שלי. וכל התקשורת הינה מתגוננת! מה כל אחד אחראי ומה האחר הרבה פאוזות והשהיות שלא לצורך. וכאן נוצר הקושי האמיתי בשבילי חרגתי הרבה מעבר להבנתי בהקדשה לחלק הבעייתי שנוצר והחזקתו אנושית ועיסקית. בהתעסקות עם מה שאינו החוזקה שלי! וזה הלך והפך מעייף ובעיקר גוזל את הבטריה הפנימית שלי משאר הפעילות שלי. כלומר שתי בעיות אחת היא הצורך להיות סיכת בטחון כדי להחזיק דבר נכון עיסקית רבל פגוע אנושית! כדי לא להביא לקריסה שתוצאותיה יהיו קשות גם למקבלי השרות וגם לי מעין בלימה עדיפה מקריסה. ובעיה שניה היא ששימור המצב יצר שיבוש חמור במשאבי הכוח שלי בלהיות פעיל בדברים הנכונים וטבעיים שלי, זה גוזל המון אנרגיה ממני אישית מעצם מוגבלותי בעסוק מסוג שנדרש שם. בנגוד למהירות וההספק בפעיחות היזמיתשקלה וטבעית לי. מתי לחתוך? שאלת המחירים קשה ובעיקר שלא נסוגתי למרות הקושי בחלק החלש שלי אבל כרגע זו בהחלט נקודה בה אני נדרש להחליט. זה כמו להוולד מחדש או להמשיך במלאכה הסיזיפית ואולי יש דרך שאיני רואה ממקום הסתכלותי?
שלום יצחקי, מתיאוריך עולה צורך עצום שלך בשליטה. כנראה הצורך הזה הוא גם כוחך ואפשר לך ליזום דברים ולפתח מיזמים, אך ייתכן שהוא גם זה שיוצר אצלך את התסכול שאתה חש. איננו יכולים לשלוט על הכול כל הזמן. יש בחיים מרכיב משמעותי של אי-ודאות ויש תחום שלם בפסיכולוגיה העוסק בקבלת החלטות בתנאים של אי-ודאות. נראה לי שכדאי לך לשקול האצלת סמכויות על אנשים אחרים בחברה, תוך לקיחה בחשבון של האפשרות שהדברים לא יבוצעו ברמה שהיו מתבצעים אילו אתה היית עושה אותם, אך כאמור אינך יכול לשלוט בכול כל הזמן. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
שלום פרופ' גידי, שאלה אחרונה - שכחתי לשאול בקודם. הסרט "הסוד" מבוסס גם על אופטימיות? אם כן, למה? אנא פרט לי קצת. קישור לסאט כל הרוצה http://www.youtube.com/watch?v=xHXeRb93gTU תודה
שוב שלום, לא ראיתי את הסרט "הסוד". מהמעט ששמעתי אני מבין שמדובר בכוחה של חשיבה חיובית להשפיע על אירועים. נשמע לי מאוד הגיוני שכאשר אדם חושב כך, רמת החרדה שלו נמוכה יותר ולכך יש השפעה חיובית על מצבו הבריאותי ולהפך, מתח וחרדה מתמידים יזיקו לבריאות. סטרס אכן ממלא גורם סיכון למחלות רבות. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
שלום פרופ' גידי, שאלה קטנה: 1. מהו "אופטימי"? מהם המאפיינים הכוללים "אדם אופטימי"? ( גם חושב חיובי). אשמח לדוגמאות הכוללות אופטימי. תודה
שלום לך, לאופטימיות יש כמה היבטים. שני היבטים חשובים הם היכולת לראות את החלק החיובי בדברים וציפייה שדברים יתנהלו בצורה טובה בעתיד. יש בפסיכולוגיה זרם שלם שנקרא "פסיכולוגיה חיובית", שמושכת את תשומת הלב שלנו לצדדים החיוביים במצבים שהם שליליים לכאורה, או נתפסים כשליליים: http://www.giditherapy.co.il/?p=662 כמו שתבין מהמאמר הנ"ל, הניסיון אינו על חשיבה חיובית במובן של ייפוי הדברים אלא של שימוש בצדדים החזקים שלנו במקום לנסות לתקן את הצדדים החלשים. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
שלום פרופ' גידי, 1. מה דעתך על המדיטציה הטרנסנדנטלית? האם היא טכניקה חיובית כו שלילית? למה אתה חושב כך? מה אתה חושב עוד עליה? עוזרת לאדם? פוגעת? שורפת אותו? 2. אני אופטימי בכל המובנים. חזרה על המשפט הזה כמה פעמיים בכל יום יתרום לחיזוק ביטחון עצמי של אדם? 3. אופטימי = אדם המאמין רק בטוב, כלומר, אדם המאמין תמיד בטוב. בכל המובנים = בכל המצבים, בכל הצורות, בכל הרגעים, בכל התחומים ובכל הדברים. האם ההגדרות הנ"ל נכונות עבור המילים "אופטימי" ו"בכל המובנים"? אנא החזרת תשובות כך: 1. תשובה. 2. תשובה. 3. תשובה. בשאלה 2 התייחס כדעתך בלבד. רק דעתך האישית. חזרות משפט זה תורמות? תודה
שלום פרופ' גידי, במהלך 4 חודשים תירגלתי מ"ט ונפגעתי. השפעות שליליות - כאבי בטן, ראש, הזיות, חרדות במק' מסוימים, חלום, ניתוק מן הסיבה וכו'. כהיום אני בגמילה של 63 ימים ממ"ט. עדיין קיימות תופעות שליליות , אך מעט יותר מבזמן התרגול. אני לא יודע מה לעשות. הגיע מצב שגם אם אני יושב סתם בעיניים עצומות , לאחר כמה דק' אני יוצא מזה כמו מסומם. אני לא רוצה לתאר זאת, יוצא מהופנט ברמה מסוימת, מנותק חלקית לא כמו פעם. 3 שאלות: 1. מה אתה מציע לעשות? איזה טכניקה תציע לי לתרגל בבית כדי להפחית את ההשפעות הרעות והשליליות? 2. תגובת הרגיעה של בנסון הטכניקה: שאיפה..... נשיפה...... חזרה על מנטרה פשוטה: המנטרה "אחד".. שאיפה..... נשיפה...... חזרה על מנטרה פשוטה: המנטרה "אחד"..... וחוזר חלילה. זמן תרגול 5 דק' פעם או פעמיים בכל יום. מה דעתך על טכניקה זו? האטם היא עלולה להועיל לכך? 3. אוטוסוגסטיה חזרה על אוטוסוגסטיה: מיום ליום אני הולך ומשתפר בכל המובנים. האם לדעתך זו הצעה טובה? האם זה יעזור? המילה "בכל המובנים" לא יכול לשגע את האדם כי יחשוב שהוא ישתנה בכל המובנים ומצב כזה עלול לשגע את האדם? אשמח למענה על 3 השאלות כך: 1. תשובה. 2. תשובה. 3. תשובה. אנא התייחס. זה הצלת חיים. בברכה, אנרגיה
שלום לך, אני מצטער לקרוא על המצוקה הרבה אליה נקלעת. אינני מומחה למדיטציה. אני רק יכול לומר שלפי תיאוריך המדיטציה כנראה עוררה דובים ישנים מרבצים, כלומר, הפוטנציאל לקושי שלך היה קיים באופן סמוי והיה דרוש רק גירוי קטן להוציאו מן הכוח אל הפועל. ייתכן שיוכלו לעזור לך יותר בפורום היפנוזה באתר זה. בכל מקרה, נראה לי שיש להתמודד עם התוצאה ולא לעסוק במה שגרם לה ולפנות לפסיכיאטר שיתאים לך טיפול תרופתי. אין חובה לעסוק במדיטציה. ראית שהשיטה לא מתאימה לך ואין טעם לחפש טכניקה אחרת בתחום זה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il
שלום, מכיוון שמ"ט היא טכניקה מנטלית, אז היא פגעה בי קשות. אין בטכניקה זו נשימות בריאות. לא היה לי נשימה לדבר. לפעמים אין לי כוח לדבר. הבטן מפריע לי גם. תגובת הרגיעה של בנסון הטכניקה: שאיפה..... נשיפה...... חזרה על מנטרה פשוטה: המנטרה "אחד".. שאיפה..... נשיפה...... חזרה על מנטרה פשוטה: המנטרה "אחד"..... וחוזר חלילה. זמן תרגול 5 דק' פעם או פעמיים בכל יום. מה דעתך על טכניקה זו? האם היא עלולה להועיל לי בביטחון עצמי ורגיעה? בברכה, אנרגיה
