אם מזלזלת

שלום.אני בת 31 בת בכורה להורי.אימי מאז ומתמיד התייחסה אלי כמובן מאליו ואפילו כשהייתי ילדה קטנה דרשה ממני התנהגות ואחריות של מבוגר. מעולם לא היו רוך או חמלה. בשנים האחרונות אינני מסוגלת יותר לשאת את הזלזול התמידי בו מתייחסת אלי. תוייגתי במשפחתי כאדם בעייתי ומוזר וכך מתייחסים אלי כל הזמן.גם אחיותי למדו ממנה לדבר אלי בזלזול וזאת למרות שלאורך השנים עזרתי לכולם המון במישורים שונים. למה חושבות שאני מוזרה? בגל דברים כמו שאני מקפידה לחלוץ נעלים בכניסה לבית או לשטוף ידיים לפני האוכל.בקיצור-סתם היטפלות.ניסיתי מספר רב של פעמים להסביר לאימי את תחושותיי אך היא ממשיכה לזלזל בי ופוגעת בי עד עמקי נשמתי. היא עוד מגדילה לעשות וכועסת עלי אם אני מעירה על משהו שביקשתי לכבד בביתי שלי או מעירה על כך שזה פוגע בי. אני אדם רציני,קרייריסטית עם קבלות להצלחה,נשואה ואמא, וכאמור הצלתי את אימי ממשברים לא אחת. לכן המכות כואבות שבעתיים. ויתרתי על הרבה אפשרויות למען משפחתי ואני אבודה לאור סטירות הלחי המצלצלות האלו. אציין כי היא כן עוזרת לי עם בני למסםר שעות בשבוע ולכן חושבת שהיא בסדר גמור. לעיתים אני חושבת שהיה לי יותר קל בלי העזרה וגם בלי הזלזול שבה איתה. מה לעשות אם לדבר איתה לא עבד? תודה

שלום לך, נשמע שהקבלה של אמך ושל שאר בני משפחתך מאוד חשובה לך. איכשהו, זה מוחמץ כל הזמן, ואת מרגישה לא מוערכת, מוקטנת, לפעמים נמחקת ומושפלת. הכאב והכעס גדולים עוד יותר, מכיוון שאת מרגישה גם כפיות טובה מצדם, נצלנות אולי. תחושת העוול היא גדולה, ואני מניחה שבלי שתעשי שינוי של ממש, התחושות שלך לא ישתנו. לדבר לפעמים לא עוזר, צריך להכיר בכך. ואז הדבר המתבקש הוא ליצור מרחק, בעיקר רגשי, כדי שלא תהיה להם כזו השפעה אלייך. מידת ההשפעה כמעט ולא תלויה במה שהם עושים, אלא בכמה את מוכנה לקבל את ההשפעה. מובן שזה לא פשוט. אני חושבת שהתקווה שלך שמתישהו תצליח לקבל הכרה והערכה, משאירה אותך צמודה, לא מוותרת על הקרבה, על אף שלרוב, היא מכאיבה לך. יהיה עלייך ללמוד ליצור מרחק. אולי פיזי קודם ( למשל, לוותר על העזרה בבייביסיטר), ואחר כך גם רגשי, עד שתרגישי פחות תלויה. אני לא מתכוונת לניתוק כמובן, אלא רק ליצירת מרחק מסוים, שמתוכו תוכלי להתחיל לגלות באמת, ולא רק על סמך הקבלות שציינת, שאת באמת שווה וראויה, גם בלי ההכרה וההערכה של בני משפחתך.