רוצה להיות מאושרת אבל...

אני בת 27 , בהריון נכנסת לחודש השמיני. עם בן זוגי כבר שנתיים וקצת, ההריון לא היה מתוכנן אבל הוא התקבל בברכה, יש לי גם ילדה בת 6 מזוגיות קודמת שהסתיימה לפני 5 וחצי שנים, היא מקבלת את עניין האחות שבדרך בהתרגשות, לבן זוגי הנוכחי 2 בנים מנשאוים קודמים, הקטן, בן 11 נרגש, הגדול בן ה13 די מנותק מאיתנו באופן כללי. העניין זה מה לעשות עם ההורים של בן הזוג וזו היא מעות הפניה שלי. קצת רקע, בן זוגי נוצרי קופטי ואמו מאוד דתיה, הוא נפרד מאישתו בערך לפני 6 שנים וקצת, מאז הייתה לו חברה 4 שנים ולאחר כמה זמן מפרידתם אנחנו נפגשנו, כך שלא אני האישה שיכולה להיות אכשהו "מאושמת" שהפרידה את המשפחה או משהו ויש סיבה שאני מציינת את זה. סיבה לגירושים הייתה אי התאמה בינהם שהקש ששבר את גב הגמל הייתה הפלה שעשתה אישתו ללא ידיעתו. אצל הקופטים אין גירושים, אלא אם הזוג מגיע יחד לעשות זאת, כמובן שהיא לא מעוניינות, ועל אף שהפלה היא הילה להסכם גירושים חריג, בן זוגי לא סיפר על כך לכנסייה מחשש שזה יוודא לבנים שלו והוא לא מעוניין לפגוע בהם, להורים שלו סיפר על כך לא מזמן. העניין הזה של הגרוש או לא, לא ממש מזיז לי באופן אישי כי יש היום הרבה פרודים ונשים עגונות והמדינה בכללי לא עושה חסד להקל את ההליך ומבחינתי זכותו של אדם להמשיך האלה. ההורים שלו מההתחלה לא קיבלו אותי באהבה ומשפחתיות, את הקודמת לפני הם בכלל לא הכירו וזה מהסיבה כי מבחינתם "בן זוגי עושה שטויות והוא צריך פשוט לחזור לאישתו וזהו„ ,הם מבוגרים וזה גם עניין של התרבות, של "מה אומרים אנשים„ וכ"ו. עוד אחד מהחסרונות של התרבות היא העובדה כי אישתו לשעבר נשארה לגור עם הבנים בדירה שנמצאת מעל ביתם של ההורים של בן זוגי והמבנה כולו שייך להם , אנחנו גרים בדירה בבניין שנמצ כ50 מטר משם. אז עד נקודה מסוימת ההורים שלו היו בטוחים שהבן שלהם "עושה שטויות" שהוא צריך לחזור לאישתו( לדעתי זה תרבות משוגעת ובישביל האישה ההיא זו השפלה, מה היא אמורה לחזור למישהו שכבר היה עם 2 נשים מאז שנפרד?!) עד שהוא הבהיר להם שזה רציני בנינו והוא מאושר וסיפר להם על ההפלה שאישתו לשעבר עשתה. זה שינה במעט את עניין הגישה שלהם כלפי לחזור אליה אבל לגבי זה שינה מעט בלבד בעובדה שהם "משלימים איתי„. היחסים הפכו יותר נחמדים, עבדתי עם אביו בחנות תקופה מסוימת וזה חיזק את היחסים, עם אימו, אישה מאוד קרה בכללי, לא ממש. על אף שאף פעם לא הרגשתי שהם באמת "אימצו אותי", כאשר נכנסתי להריון העניין היה לי ליותר חשוב, כי חשבתי על חייה של התינוקות,סבא וסבתא, ואני רואה שיש להם יחסים נפלאים עם הנכדים שלהם, במיוחד עם הבנים של בן זוגי. שההריון התחיל להיות נראה לעין העדפתי לא ללכת לשם כי הוריו לא ידעו על זה עדיין, לא ידענו אך יקבלו את העניין כאשר מבחינתם הוא עוד "נשוי". כן, אני לא חושבת שזה פייר קלפי להסתתר כאילו אני ילדה בת 16 שמתחבאת מההורים בהריון, אבל כיבדתי את התרבות.שהוא דיבר עם ההורים שלו, כמובן שהדבר הראשון שאמרו הוא שהוא חייב לעשות הליך על מנת שהכנסייה תאפשר לו אכשהו להתגרש ואז שאלו ישר אך הבנים קיבלו את זה , כל העניין הזה עד כה נותן תחושה כאילו הריון זה משהו רע ושמה שיש יותר חשוב ממה שיהיה:_( אתה מבין מה הכוונה אני בטוחה. בן זוגי טוען שהם שמחים, אבל אם כך היה, ציפיתי לקבל איזשהו טלפון שאומר מזל טוב ובואי נדבר על זה נתרגש . זה לא קרה, אז בן זוגי שאול למה אני מסרבת ללכת לשם יותר, פעם אחת שהייתי שם אביו אמר שלום והכול, שום מילה על ההריון , לא "מזל טוב, שמענו, איזה כיף " או כל דבר אחר. אולי אני מצפה ליותר מדי, אולי אני רגישה כי לצערי גם עם הגרוש והוריו היה סיפור דומה, אולי נשמע שאני דורשת משהו בהתנשאות אבל פשוט קשה לי:_( אני מרגישה כבש שחור, כאילו אני עושה משהו רע, במקום להיות מאושרת ומכובדת... ומה שמפחיד אותי היא העובדה מה יהיה אחר כך? האם התינוקת גם תהיה כבש שחור ששער הנכדים ה„חוקיים" יהיו פייבוריטים? קשה לי...דיברתי עם בן זוגי הוא טוען שאני זו שמתרחקת ושאני צריכה לבוא ואף אחד לא צריך להתקשר ולהזמין אותי וחבל שאני מתרחקת. אבל אני מאמינה שזו תחושה אישית וזה לא שבן זוגי מעודד את זה גם ואומר לי את חייבת לבוא או "בואי נלך לבקר " או כל דבר,הוא הולך תמיד לבד ומדי פעם אומר "בואי" אבל לא מבין שלי קשה כי אני מקבלת תחושה שאני לא רצויה , וגם אם הקטנה תתקבל אך אני אמורה להרגיש שכל ההריון איש לא התעניין לשלומי כאילו שאני איזה גוף עוין. זו תקופה כל כך יפה:_( וכמישהי שאין לה משפחה בארץ, חוץ מאמי, חשבתי תמיד שמשפחה של בן זוג תהפוך להיות המשפחה שלי, מה עליי לעשות? אך לנהוג?