כבשה שחורה

אני אשה נשואה +2. כבר הרבה שנים שאני סובלת מכך שאני הכבשה השחורה של המשפחה. אני סובלת מנכות פיזית קלה ואני גם הרבה פחות מוצלחת משאר בני המשפחה, בעיקר בתחום ההכנסה וההשכלה ובנוסף סגנון החיים שלי והדעות שלי שונים באופן משמעותי משלהם. אני מרגישה לא נעים בחברתם כי מפריע לי הביקורת, ההתנשאות וחוסר שביעות הרצון שלהם ממני. גם בעלי נמצא במצב דומה מול משפחתו - בעיקר בגלל שהוא מרוויח פחות באופן משמעותי משאר בני משפחתו והם חושבים שאנחנו מסכנים בגלל שאנחנו לא חיים ברמת חיים גבוהה כמו שלהם. ההורים שלנו נותנים לנו הרבה מאוד חומרית וכספית, דבר שמאוד נעים ונוח לנו מצד אחד אבל מגביר את תחושת הנחיתות שלנו מצד שני. בנוסף, ילדינו גם הם אינם מרגישים בנוח בחברת המשפחה המורחבת ובני הדודים שלהם ואפילו מסרבים להגיע לארוחות ופגישות משפחתיות למרות המאמצים שלנו לגרום להם להרגיש בנוח בחברתם. הגענו למצב שבכל ארוחה משפחתית אנחנו נותנים להם פרסים ומתנות רק כדי שירגישו טוב ויסכימו לשהות עם המשפחה. בגלל שמדובר בילדים קטנים בגיל הגן ובי"ס, איננו יכולים להגיע בלעדיהם. אני זקוקה לעצה, מה ניתן לדעתך לעשות כדי לשפר את המצב, והאם כדאי לצמצם את הפגישות עם המשפחה?

אני חושבת שהילדים לא רוצים להגיע למפגשים משפחתיים כי הם חשים את אי הנוחות שלכם. יש כאן מסר מבלבל מאוד מולם- מצד אחד אתם מבקשים שיבואו ואף משחדים אותם, מצד שני, יש גם מסר פחות ישיר שלא כיף להימצא בחברת המשפחה, ואת זה הם קולטים גם אם אינכם אומרים מפורשות. אני חושבת שעליכם לטפל קודם כל באמביוולנטיות שלכם מול המשפחה. מצד אחד נשמע שחשוב לכם להבדיל את עצמכם, ולחיות הכבוד עם אוטומוניה. מצד שני, אתם מצנהגים כאילו אתם באמת תלויים בהם, לא יכולים להסתדר בלעדיהם, ובכך מנציחים את הנחיתות שלכם. אני חושבת שצריך להחליט- אם אתם רוצים להינות מהתמיכה שלהם, קחו בחשבון שיש לזה מחיר, ואולי יהיה עליכם להשלים עם זה. ואם לא, אולי שווה לכם לעשות צעד רגשי לקראת האמונה שלכם בעצמכם. אם אתם תרגישו מספיק שווים, הרי שאף אחד לא יוכל לקחת את זה מכם. נשמע שגם אתם מרגישים נחותים מול ההצלחה של בני משפחותיכם, ולא רק הם גורמים לכם לתחושת הנחיתות דרך התיוג שלכם ככבשים שחורות. אולי עליכם לחשוב על זה, ולטפל בזה. כשאתם תהיו יותר מגובשים בעניין, אני מאמינה שהילדים יגיבו בהתאם.