עייפות מהחיים אבל אין אפשרות

שלום עשיתי כריתת רחם. ניתוח כלעצמו היה טעות (אני דרשתי וקיבלתי אבל לא ידעתי השלכותיו). היום שנה וחצי אחרי, אני סובלת. אני מפחדת אפילו לצאת לטייל בחול, אני לוקחת טונות של תוספתי מזון, עושה תרגילים כאילו הם יכולים לעזור בקיצור כל החיים שלי סביב הניתוח. רופאים יכולים לדעתי לשפר לי את איכות החיים בקצת: אני מתחננת שיכניסו לי לבטן רשתות כדי למנוע צניחות ובריחת שתן ויתפרו איבר מין שתפר לא יוכל להפתח. הם לא מסכימים. אני לא רוצה לחיות אבל לא רוצה להתאבד. מצד שני אם מחבל יהרוג אותי, אז מעולה. גם חסכתי חי ישראלים, גם לא התאבדתי וגם הסבל שלי נגמר. אני נוסעת לכמה התנדבויות בדרום, אבל לא מאפשרים לי באמת להסתכן. למה! אני ככה או אחרת מתה, זה מרגיז שלא נותנים לי להסתכן באמת. שאנשים בריאים מסכנים חיים בשביל מישהי שבכל מקרה עוד שנה שנתיים ברגע שתהיה בריחת שתן רצינית, צניחה איברים שאני ארגיש (ולא רק אדע שקיימת) או תפר תפתח תיסע לשוויץ להתאבד ותשלם הון בשביל זה. למה זה לא פייר.