פורום פסיכולוגיה רפואית
מנהל פורום פסיכולוגיה רפואית
ביישנות.בבדיקות. האם בטיפול הפסיכולוגי אצטרך להתפשט בקליניקה של הפסיכולוג כחלק מהטיפול?
שלום יוהנה, שאלת שאלה טובה ואענה תשובה ברורה- לא! בשום מקרה ובשום שלב ובשום טיפול פסיכולוגי מטופל או מטופלת מתבקשים להסיר את בגדיהם.
אני שמחה לשמוע שלא נדרש להתפשט בקליניקה של פסיכולוג. אבל מה הכוונה שכתבת כאן למישהי שהחשיפה נעשית בהדרגה? אני למשל מאוד מתביישת ללכת לבדיקת שד ובדיקה אצל גנוקולוג וגם חוששת מהבדיקות האיחו. איך ניתן חעזור לי? תודה.
שלום. בת 24. כבר שנתיים יש לי שתי בעיות רפואיות במקומות אינטימיים בגוף ואני מאוד מתביישת ללכת לרופא ולעבור בדיקה. אחת מהבעיות מאוד מדאיגה אותי כי אני לא יודעת מה זה. והבעיה השניה אני יודעת מה יש לי ואני יודעת שככל שעובר הזמן אני מזיקה לעצמי בלי טיפול ואני פשוט לא מסוגלת ללכת להיבדק. זה מתסכל. התכונה של הביישנות נמצאת אצלי מגיל קטן. תמיד התביישתי מדברים שאחרים זרמו איתם.. ועכשיו אני חייבת לעשות בדיקה אינטימית ולא מסוגלת להתגבר על הבושה. אשמח לעצות איך אפשר להתגבר? מתביישת גם מרופאה אישה. אגב, חשבתי ללכת לפסיכולוג על זה אבל אשמח להבהרה מה הוא יוכל לעזור לי. ההבנה שאני חייבת בדיקה כבר בתוכי וההבנה שאין לי מה להתבייש כי יש אלפי כמוני גם בתוכי. אבל מהבנה למעשה המרחק גדול מאוד מבחינתי. איך פסיכולוג יגרום לי להגיע "למעשה"? תודה מראש.
שלום רב, הפסיכולוג יעזור לך להבין את המכשול שאת חווה ו"יאמן" אותך בחשיפה הדרגתית עד שתצליחי לקיים את הבדיקה. מדובר בחשיפה הדרגתית לסיטואציה של הבדיקה תוך תרגול הפחתת מתח נפשי. בהתחלה החשיפה תעשה בקליניקה של הפסיכולוג ואח"כ בהדרגה במציאות החיצונית (הקליניקה של הרופא). בחרי בפסיכולוג/ית רפואיים, העובדים בכל אחד מהמערכים הפסיכולוגיים בבתי החולים ואו בקופת החולים.
שיותר קל לך.לעשות. תקבעי תור כבר עכשיו. אחרי שתעברי את הראשונה תתמודדי עם הבדיקה השניה.
שלום אני אספר בקצרה אני טיפוס מאוד חרדתי ובזמן האחרון פיתחתי חרדת בריאות פעם זה נקודת חן וםעם ורידים בחזה ועכשיו ראיתי מזמן כבר באמנון לוי את הבחור עם ניוון השרירים ונכנסתי לחרדה נוראית ופחד נוראי הייתי אצל נירולוגית מומחית שהיא הדקה אותי גופנית ותודה לאל רשמה שהבדיקה יצאה תקינה עכשיו יש לי שאלה האם לחץ ממושך וחרדה ממושכת יכולה לגרום לממש כאבים פיזים יש לי כבר כמה זמן מין כאב ביד שמאל וכמו חולשה כזה והרגשת כמו זרמים אי נוחות חרדה יכולה לגרום לכאב יד? יש לי כל מיני כאבים בגוף שהולכים ובאים.. אבל בעיקר ביד שמאל.. האם חרדה ממושכת יכולה לשלוח סימנים על הגוף הכוונה ככה לגרום לכאב שרירים חולשה התכווציו וכל זה? גם אם אני מרגישה כביכול פחות לחוצה הסימנים עדיין יכולים להשאר? אני כבר נורא מפחדת... חרדה שהיא ממושכת וכל כך הרבה זמן יכולה לגרום לכאבים גופניים של ממש כאבים?
כאשר אנו סובלים מחרדה ממושכת אנו גם עשויים לסבול כתוצאה מכך מסימפטומים גופניים, גם כאשר אין מחלה או ממצא רפואי שמסביר זאת. מבחינה פסיכולוגית אבחון של חרדה כולל גם בדיקה האם מופיעים במקביל לתחושות הפחד והדאגה של החרדה גם תלונות על מיחושים גופניים שונים, כמו למשל כאבים באזורים שונים בגוף, תחושת מתח בשרירים, תחושות לא נעימות במערכת העיכול וכיוצא בזה. המחקרים מראים שאנשים שסובלים מחרדה גם יטו לחוש יותר בעיות גופניות וכתוצאה מכך ימנעו מפעילות גופנית או מתפקוד גופני רגיל, מצב שעשוי להחמיר את התחושות הגופניות הלא נעימות. חשוב לומר בצורה מפורשת, חרדה לא גורמת למחלות גופניות. חרדה יכולה להחמיר מחלה גופנית או יותר נכון את תחושות הסבל הגופני. חרדה היא מצב נפשי, היא איננה מחלה גופנית. חרדה היא מצב נפשי המשפיע על האופן שבו נחווה את הגוף והאופן שבו נרגיש חופשיים לתפקד עם גופנו. למרות האמור חרדה ממושכת היא מצב לא בריא שיכול לפגוע בתפקוד שלנו בעבודה, במשפחה, בחברה וכיוצא בזה, ולכן חשוב לא להזניח מצב זה ולפנות לטיפול פסיכולוגי. כיום, בעידן שלאחר הרפורמה בבריאות הנפש, כל אזרח זכאי לקבל טיפול פסיכולוגי כחלק מהביטוח הבסיסי בקופת החולים שלו. מקווה שהדברים יעזרו לך לקבל עזרה.
שלום, לפני כ-3.5 שנים בערך, עברתי תאונת דרכים, שממנה יצאתי בסדר גמור. שבועיים לאחר מכן, התחילו לי בחילות חזקות, אך לא קישרתי את זה לתאונה. כשהבחילות לא עברו, התחלתי סדרת בדיקות, אך כלום לא נמצא ואז התחלתי ללכת להמון רופאים ובדיקות למשך זמן מאוד רב, ועדיין כלום לא נמצא, במהלך התקופה הזאת ככל שהזמן עבר דאגתי יותר ונלחצתי יותר שלא מוצאים כלום, הבחילות התחזקו, פחדתי עוד יותר, רזיתי מאוד, הייתי עצוב מזה, הלכתי פחות לבית ספר, פחות נפגשתי עם חברים ומשפחה, הייתי המון בבית, ורק נוצר מעגל כזה שהלך והתעצם. זה היה תקופה של בערך שנה וחצי. בהתחלה המחשבות עוד היו מאוד חיוביות, והראש שלי הסתכל על המציאות והאמין שיהיה טוב, ולאט לאט המחשבות הפכו ליותר פסימיות ויותר פחדים וכו וכו, וזה התחיל בהדרגה עד שבתקופות הממש קשות המחשבות ממש השתלטו עליי וזה מבחינתי היה המציאות. כל הקשב כמעט הלך אל המחשבות האלה, וכמעט כלום ממנו למציאות עצמה. וזה אני חושב יצר תחושה של ניתוק ביני לבין המציאות. אחרי המון זמן הלכתי לפסיכולוג שאמר שהתאונה כנראה גרמה להרבה לחץ שהיה צבור אצלי לצאת החוצה דרך הבחילות. ובאמת התחלתי לחזור לאכול כמו שצריך. מאז התקופה הזאת, המון דברים השתפרו, אבל אני מרגיש שהתקופה הארוכה הזאת יצרה אצלי טראומה גדולה ממה שעברתי בה,הרבה מחשבות שליליות אולי מתוך הגנה אולי מתוך הרגל, וזה דפוס שהלך וחזר על עצמו והלך והתעצם ולזה הראש שלי התרגל. ככה שגם הקשב הופנה למחשבות האלה, והפך אותן למציאות וגרם להכל לראות הרבה יותר קיצוני ממה שהוא באמת. זה מה שיוצר את התחושת ניתוק, ומאמץ מהגוף המון משאבים וריכוז. ככה שכל דבר קטן יכול לגרום לעומס על המערכת. אני מרגיש היום הרבה פעמים ניתוק ממה שקורה כאן ועכשיו כי אני מרגיש שהמחשבות שלי בורחות לתקופה הלא טובה שהייתה, שזה עדיין יושב עליי כזה, מזהיר אותי, מפריע לי, מרגיש שזה מעייף אותי, שאני לא מרוכז, שהגוף תפוס בגלל זה. ומרגיש שמה שצריך לגרום זה ליצור מעגל חדש של מחשבות חיוביות, והעברת הקשב למציאות החיצונית ולא למחשבות, מה שיפתור את הבעיה של המחשבות והרעש בראש וככה יעלים את דפוסי המחשבה שנוצרו, וככה הכל יפתר. השאלה שלי אם מה שאני אומר פה הגיוני, ואיך ניתן להעביר את הקשב שוב אל מה שקורה בחוץ במציאות ולא למחשבות בראש? בנוסף, האם יש קשר בין כל המחשבות שלי ותחושה שהגוף תפוס, להרגשה שהברך שלי תפוסה? תודה רבה!
שלום לך, בן כמה היית בזמן התאונה? תאונת דרכים יכולה לעורר בנו טראומה מושהית, שעשויה לבוא לידי ביטוי שבועות ואף חודשים לאחריה, ולהימשך לאורך זמן. אני סבור שלזה, בין היתר, התכוון הפסיכולוג כשאמר שהבחילות הן סימפטום של הלחץ. אני לא יכול שלא להתרשם מהכוחות באישיות שלך שעזרו ועדיין עוזרים לך להתמודד עם לא מעט "רעש" שאתה חווה בשגרה. החזרה במחשבות לאותו אירוע היא לעיתים תוצאה אוטומטית של פוסט-טראומה. הייתי ממליץ לך בחום להיפגש עם רופא פסיכיאטר בקהילה על מנת שיערוך עמך אבחון לגבי מצבך הנפשי, ולפי הצורך ייעץ לך איזה קו טיפולי נכון לקחת. לשאלתך, אנו יודעים היום לא מעט על הקשר בין מצבים נפשיים, כמו חרדה ופוסט-טראומה, לבין הופעה של מיחושים גופניים ותחושות שליליות בגוף כמו תחושות לחץ ו"היתפסות" של הגוף. יהודה
שלום אני פונה אלייך אחרי לבטים קשים מאד. אני חיילת בת 20 , מאז ומתמיד סבלתי מחרדות חרדות קיומיות ויומיומית על כל דבר ועל כל נושא.החיים שלי הם חיים רווים בלחצים גם בבסיס וגם לפני הצבא תמיד היו לי קשיים ולחץ נפשי גבוהה מאד. הלכתי לפסיכולוגית לפני הצבא כדי שתעזור לי עם החרדה בעזרת טכניקות שונות. התנגדתי לכדורים בכל תוקף כשהתגייסתי הפסקתי את הטיפול אצל הפסיכולגית ובצבא לא פגשתי קבן ולא המשכתי את הטיפול. כרגע במצב בנפשי שבו אני נמצאת היום אני לא רואה דרך אחרת לעזור לעצמי מלבד כדורים בגלל שאני לא מצליחה "לעבוד "על עצמי בשום דרך ורק גורם חיצוני שיש לו השפעה מיידית(כדורים)יוכל לעזור לי לפי דעתי כמובן.. הגעתי למצב שאני נושמת נורא שטחי,נושמת כדי להתקיים ככה אני קוראת לזה אבל לא נושמת באמת כמו שצריך.כל הפעולות היומיומית שלי נעשות במהירות הבזק ואני פשוט לא רגועה ורע לי. האם תוכלי להמליץ לי על כדורי הרגעה שהם נטו מרגיעים ולא משבשים את הדעת?כי מזה אני מאד מפחדת. כדורים לא חזקים.משהו שיתן לי שלווה.. תודה רבה
שלום שירז, אני רוצה קודם כל לחזק אותך על היכולת שלך לתת מילים למצוקה שלך ולפנות לעזרה. אני מתרשם שהנושא של הטיפול התרופתי בחרדה מעורר חרדה בפני עצמו אצלך. הרשי לי לומר כי אין כדורים נוגדי חרדה אשר משבשים את הדעת, נהפוכו, רובם ככולם מרגיעים את הדעת ומאפשרים תפקוד תקין נטול חרדה. עם זאת, טיפול תרופתי רצוי שיהיה מלווה בטיפול פסיכולוגי, גם אם טיפול קצר מועד שיתמקד באירועים או המצבים מעוררי חרדה ביום-יום שלך. אני לא רופא ואינני מוסמך לתת עצות בנושא סוג הטיפול התרופתי. זאת תוכלי לקבל באופן מקצועי אצל רופא המשפחה שלך. חרדה היא לא אות קין או משהו שיש להתבייש בו. חלק לא מבוטל מאתנו סובל מחרדות, מסיבות שונות. לשמחתי אנחנו חיים בתקופה בה הטיפולים התרופתיים הינם יעילים ובטוחים לשימוש וטיפולים פסיכולוגיים נגישים עבור כל אחד ואחת. יהודה
תודה על תשובתך המהירה. ולשאלתך, האם נפגשה עם פסיכולוג ב-4 השנים הקשות היא טופלה על ידי פסיכולוג בעת אישפוזה בבית החולים השיקומי, לפי בקשתי התחיל הטיפול עוד כשהיא לא יכלה לדבר, הם נעזרו בלוח אותיות. וגם בשנה וחצי של שיקום בקהילה. האם זה נורמלי לאחר טראומה כל כך קשה שעברה בחייה להתנתק מן העבר? היא שקועה כל כולה בלימודים ומאוד ניהנית . לעניות דעתי אין לה עדיין חברים חדשים. או אולי זו הפרעה נפשית?
שלום ורד, קשה לי מאוד לנקוט עמדה בעניין בעיקר משום שהדבר דורש ביצוע הערכה ישירה באמצעות שיחה. קשה מאוד להתרשם מחילופי הדברים ביננו האם "ההתנתקות" מהעבר הינה "נורמלית" על רקע הטראומה המתמשכת שחוותה או שהמדובר בהחרפה של מצב נפשי קיים. דבר אחד בטוח, בתך היא בעלת כוחות והצליחה להשתקם ולקשור את עצמה בחזרה לחיים ולתפקוד. אני מתרשם שהנושא החברתי מאוד חורה לך, וייתכן ובצדק, את מכירה את בתך כל השנים כנערה וכאישה צעירה חברותית ובעלת קשרים חברתיים. אני מניח שהפער בין מה שהיה לשנים האחרונות מסב לך כאב לא קטן. שימי לב שפרט לליווי פסיכולוגי פרטני, בו בתך איננה מעוניינת, יש מסגרות שונות חברתיות באופיין לאנשים המתמודדים עם נכויות. מסגרות אלה בהחלט עשויות להוות קרקע ליצירת קשרים חברתיים בסביבה מוגנת וטיפולית. יהודה
לפני 4 שנים,בתי בת 34 חלתה .חיידק פגע במערכת העצבים המרכזית.תוך שבוע לא יכלה ללכת ,לא לאכול וגם לא לדבר. אושפזה בבית חולים במשך חודש וחצי ואחר כך נשלחה לבית חולים שיקומי למשך 9 חודשים. היתה סיעודית 100 אחוז. חל שיפור במצבה. לאחר שיחרורה מבית החולים השיקומי המשיכה עוד שנה וחצי בשיקום. כעת היא הולכת בעזרת קביים מצליחה חלקית לשרת את עצמה, מדברת אוכלת, אך לא מסוגלת לעבוד. היא לומדת באוניברסיטה הפתוחה ומצליחה מאוד. לאחרונה החליטה להתנתק מן החברים שלה שהיו לה בעבר,לפני שחלתה. היא הודיעה להם שהיא אינה מעוניינת בקשר איתם. מה דעתך על הצעד הזה שהיא עושה? האם יש מקום לדאגה? האם צריך לטפל בזה? היא לא מעוניינת בטיפול פכיכולוגי.
שלום לך ורד, בראשית דבריי אני רוצה לחזק אותך ואת בתך על שנים לא פשוטות שאת מתארת, וזה אני בטוח רק על קצה קצהו של המזלג. ניתוק ממעגלים חברתיים זהו צעד לא פשוט שככל הנראה בתך קבלה לאחר זמן לא קטן של התלבטות. ייתכן ובכך בתך מסמנת את הגבול בין חייה ה"ישנים" לבין חייה החדשים. אקטים מסוג זה אנו רואים לא מעט אצל אנשים שעברו משבר בחייהם, כשניתוק מדברים שהיו טרום המשבר נדמה כמסמן התחלה חדשה. עם זאת, לא הייתי מסתכל על כך רק בעיניים חיוביות, בהחלט ייתכן ודווקא זהו סימן לא חיובי. אני מציע שתשבי עם בתך ותנסי לברר מה הוביל אותה להחלטה שכזו, האם זה משהו שקשור בה, האם זה משהו שהם אמרו או עשו...עוד אני ממליץ לך לברר באווירה חיובית כמובן ולא חטטנית האם יש אנשים שהיא מתחברת איתם, מהלימודים, מהאינטרנט אולי... אני מניח, מהיכרותי עם מצבי חולי ופגיעה גופנית, שההיבט החברתי הוא לא היחיד שנוטה להיפגע. יש גם את העניין התעסוקתי שהזכרת, יש את נושא הזוגיות, הקשר עם המשפחה, ועוד כהנה וכהנה. הייתי מעוניין לדעת האם איפשהו לאורך הדרך בארבע השנים האחרונות ראה את בתך או אתכם כמשפחה פסיכולוג או פסיכיאטר?
אני סובלת מחרדות סביב מצב הבריאות , הכל התחיל לפני כ- 6 שנים לאחר לידה 3 בקיסרי, לחץ דם עלה ל135/85 ונאמר לי להמשיך לבדוק בבית, כמו כן אימא שלי הלחיצה אותה גם שזה נורא גבוה , חזרתי הביתה עייפה , מפוחדת וכואבת , התחלתי לבדוק ולחץ דם עלה ממדידה למדידה עד הגעתי ל 170/110 , חזרתי לבית חולים , שם הייתה העליה נוספת ל180/115 , בירורים ,בדיקות הכל תקין ואז כודרים נגד לחץ דם שעזרו אבל מצאתי את עצמי מודדת את לחץ דם 100 פעם ביום , זה היה יוכל להיות 10 פעמים בחצי שעה ובסופו של דבר עליית לחץ דם עם הכדור נגד לחץ דם, שוב עליית מינון ואז לאחר 4 שעות במדידה לחץ דם היה תקין 120/80 אבל הדופק היה 164, ישר חרדה נוראית, חשבתי שאני הולכת לקבל התקף לב , כאשר הגעתי לבית חולים ההדופק כבר ירד ,בדיקות תקינות ולחץ דם שוב גבוה , נתנוי לי מרשם לעוד תרופה נגד לחץ דם ,אבל כאם הגיון הבריא שלי אמר -זה לא לחץ דם - זה פחד מלחץ דם , חזרתי הביתה, הפסקתי לקחת את התרופות נגד לחץ דם , הלכתי לרופאת משפחה וביקשתי תרופה הרגעה , נתנה לי טרנקסל פעמיים ביום ואו פלא... לחץ דם 115/75. עד היום אני לי יודעת האם קפיצת דופר ל- 165 היה כתופעת לווי ממנת יתר של כדורים נגד לחץ דם שלמעשה הייתה חרדה ולא לחץ דם או זה היה התקף פאניקה.אומנם, טרנקסל עזר לי להגיע לרמות תקינות של לחץ דם אבל לא הייתי רגועה נשפית והמשכתי לבדוק את עצמי שוב ושוב וכמובן לחץ דם ודופק היו עולים, בסופו שלי דבר נכנסתי לדכאון וחרדות חזקות מאוד, הגעתי לפסיכיאטר, התחלתי טיפול בציפרקלס 10 מ"ג ליום, טיפול ביאופיבדק,CBT וnlp. יצאתי מהמצב הזה לגמר'ה , זרקתי את מודד לחץ דם וחייתי חיים שמחים וטובים עם כדור אחד בלבד של ציפרקלס 10 מ"ג. לאחר שנתיים עשיתי חיסון נגד שפעת העופות ולמחרת קיבלתי ום גבוה מאוד, מיד נלחצתי שחיסון עובד בצורה לא תקינה , שוב כנסנתי לסרטים ודכאון , אך התברר במקביל לחיסון פשוט חליתי בסטריפטוקוקים, מיד פניתי לספכייאטר, מיד הגדל מינון של ציפרקלס ל- 15, שוב CBT, NLP ולאחר חודש - חזרתי למינון הרגיל שלי של 10, הרגשתי מצויין והיה שקט לעוד 3 שנים. לפני חודשיים חליתי בברונכיטיס עם שיעול מאוד לא יפה וליחה בכמויות מסחריות , למרות שרופא אמרה לי שזה ברונכיטיס הייתי חייבת להיכנס לאינטנט ולמצוא שזוהי מחלת ריאות סופנית או שחפת, לאחר שיחות חוזרות ונשנות עם צוות הרפאוי הם הצליחו לשכנע אותי שאם אני לא מעשנת אז אין שום סיכוי למחלת ריאות סופנית ומחלת שחפת היא מחלה מאוד נדירה ולמרות שסבא של חברים של ילדים שלי חלה בה - הסיכוי אחלה בה גם הוא 0 כי אפילו אישתו שישנה איתו באותה מיטה לא נדבקה.פחדתי שחיידק אולי קיים אצלי אבל כיוון שב- NLP למדתי שמחשבות שלנו יוצרות מציאות ואני פוחדת משפחת ולא יכולה להשטלת על הפחד הזה אז הוא יעיר לי את החיידק שיכול להיות וקיים אצלי כבר 30 שנה במצב רדום ואני אחלה במחלה הזאת ואז אני אגיע לבית חולים ושם ימדדו לי לחץ דם שבטח יהיה בשמיים ושוב הכל מהתחלה עם חרדות ודכאון.לאחר אנטיביאוטיקה נגד ברונכיטיס השיעול עדיין היה ואני לא יודעת אם זה היה שאריות של המחלה או פסיכוסומטי אלב בערבים כאשר הייתי רגועה לא התשעלתי.לאט לאט שיעול נעלם ואיתו הפחדש מהשחפת, אבל נצמדתי לדופק , אני בודקת אותו כל 10 דקות, אם הוא תקין אני רגועה אבל ל- 10 דקות בלבד ואז אני צריכה לבדוק שוב מה איתו, כי אם הוא יתחיל לעולת אני צריכה לעצור התקף פאניקה בזמו כדי לא להגיע לבית חולים כי אחרת ימדדו לי שם לחץ דם ושוב הוא יהיה בשמיים ואני אתחיל הכל מהתחלה. ואם דופק שלי לא תקין אז נכנסת לחרדה יותק גדולה ומודדת כל 5 דקות. אני שוב בטיפול מוגדל של ציפרקלס 15 מ"ג לאחר התייעצות עם פסיכיאטר שלי, שוב בטיפול CBT,הפחד שמחשבות שלנו יוצרות מציאות כפי למדתי ב- NLP מלחיץ אותי, אני משגעת את הילדים שלי עם המדידות שלי, את הבעל שלי, לא מסוגלת להתרכז , תאבון ירוד (יש ימים ויש ימים),שינה גרוע(בין 3-7 שעות בלילה)ואני לא מצליחה להכריח את עצמי לא למדוד דופק כי לדעתי זה נותן לי בטחון שאני לא אגיע לבית חולים, אם אני לא מודדת אני מרגישה איך החרדה שלי עולה , ממש רעד באיזור הלב.מה לעשות
שלום טלי, קראתי בעיון את השתלשלות האירועים ואני מתרשם מסבל רב שלך שאיננו פג למרות טיפולים שאת מקבלת. אינני חושב שיש פתרון קל או מהיר לבעיות שאת מציגה. אני מניח שבנוסף לחרדות הבריאות הקשות נוצרים גם שחיקה ודיכאון. אין מנוס מטיפול פסיכולוגי ממושך שיעזור לך לא רק לטפל בסימפטומים אלא לברר את המקור לחרדות אלה ולעזור לך לייצר תובנה באשר למצבך. את שואלת מה לעשות אבל אני מתרשם שאת לכל אורך הדרך עושה דברים ולא נמנעת מםניה לעזרה וזה הדבר הכי נכון לעשות במצבך, זה מעיד על כוחות ומסוגלות. המשיכי לקבל עזרה פסיכולוגית יציבה ולאורך זמן ממושך. יהודה
שלום, כבר הרבה מאוד זמן שיש לי התנהגות שאני לא מצליחה להמנע ממנה למרות שהיא מזיקה לי ואני באמת משתדלת- אני מקלפת את שפתיי ופוצעת לעצמי את הקרקפת. כל פעם מחדש כשאני מצליחה לא לגעת זמן מה אני מרוצה ממראה השפתיים ואומרת לעצמי שלא אשוב לעשות זאת אבל תמיד נשברת ומוצאת את עצמי מקלפת במודע או בלי לשים לב בכלל.. בקרקפת יצרתי פצע שאני לא מאפשרת לו להחלים ולמרות שביקשתי מחבר שלי להעיר לי בכל פעם שאני עושה את זה אני לא מצליחה להפסיק כי לא תמיד הוא לידי למנוע ממני לגעת בזה. אני מאוד מתביישת בעצמי שאני לא מצליחה להפסיק את ההרגל המוזר והמזיק הזה. מה יכולה להיות הסיבה ואיך נפטרים מהבעיה הזו?
שלום לך, ההתנהגויות שלך הקשורות לפציעת העור בשפתיים ובקרקפת קשורות בחרדה וכפייתיות. אני מאמין שבתקופות/ימים/שעות בהם את חווה יותר מתח ואו דאגה התנהגויות אלה מחמירות. טיפול התנהגותי-קוגניטיבי קלאסי, שזמין בכל שירות פסיכולוגי במערכות הרפואיות (בתי חולים, קופות חולים) אמור להיות מספיק על מנת לעזור לך להכחיד את ההתנהגויות הללו. לעיתים נדרש גם טיפול תרופתי לתקופה מוגבלת על מנת שתרגישי הפחתה בכפייתיות ועל מנת שתוכלי להטמיע את ההנחיות הפסיכולוגיות יותר בקלות. אני מכיר את השירות הפסיכולוגי בבילינסון שנחשב לטוב ובאיכילוב. את גם יכולה לחפש בגוגל פסיכולוגים רפואיים שמתמחים בכך (זה נקרא CBT) בהצלחה
שלום, האם ארועים מהעבר יכולים להשפיע מאוד גם לאחר הרבה שנים? אני בת 25, ולפני כ9 שנים אבא שלי בגד באמא שלי וכמובן שידעתי, הכל התפוצץ וזו היתה תקופה נוראית, כשכלפי חוץ בבית הספר תפקדתי כרגיל, ציונים גבוהים וכו'.. אבל כלפי פנים הרגשתי סוג של התעללות נפשית, זלזול בי ובאמא שהוא אפילו לא התאמץ מספיק להסתיר, העובדה שהוא עירב את אחותי הקטנה בדרך כלשהי ועוד ועוד. מאז עברו 9 שנים ההורים נשארו יחד (למרות שתמיד קיוויתי שיתגרשו למען אמא). אבא שלי בן אדם קשה אבל תמיד ניסה לדאוג בתור אבא (כספית בעיקר).. במשך הרבה שנים היה לי מטען כלפיו.. בשנתיים האחרונות עברתי לגור לבד ולכן היחסים איתו השתפרו (כנראה בגלל המרחק) אבל בזמן האחרון כל הזמן עולות לי מחשבות על התקופה ההיא, אני מתמלאת בכעס, ממש זעם כשאני חושבת עליו, וזאת למרות השיפור ביחסים והעובדה שהוא באמת מנסה.. ביחד עם כל זה אני מרגישה סוג של ניתוק רגשי לפעמים ומצד שני לפעמים אני מרגישה זעם רב, עצב.. אני לא יודעת אם יש קשר בין הדברים אבל אני מרגישה ממש אבודה. האם ייתכן שיש קשר לארוע הזה מהעבר שמשום מה רק עכשיו נותן אותותיו? תודה רבה.
שלום לך, כמובן שארועים מהעבר יכולים לשוב ולהתבטא בהווה, על זה פחות או יותר מבוססת הפסיכולוגיה. אין דרך קלה או נוחה לפתור את הקונפליקטים שאת מצביעה עליהם בדברייך. אני אמנע מלכתוב יותר מכך משום שהפורום הזה עוסק בתחום ספציפי של פסיכולוגיה רפואית. נסי לפנות לפורום משפחה עם הנושא החשוב הזה. יהודה
אני בת 18 ורוצה ללמוד באוניברסיטה .... רוצה סיעוד ובאותו זמן רואה שהמורה יותר טוב לבת אבל לא יודעת מה לעשות.. האם הדבר הזה רוצה פסיכולוג ...ואפשר לומר מה היותר טוב בשבלי ???!
שלום דונא, אני באמת לא יודע מה נכון לך. זה לא רק העניין שמה מתאים לבת ומה מתאים לבן, אלא מה מתאים לאופי והאישיות שלך. לצערי אני לא הכתובת הנכונה לשאול אותה. ממליץ לך להיוועץ בפסיכולוג תעסוקתי יהודה
אני בזוגיות 5 חודשים עם בחורה שמאוד מצאת חן בעייני. הבעיה היא שיש לה אחות עם אוטיזם ופיגור שכלי. כמעט כל החיים של אמא שלה מלווים סיביב אותה אחות כבר 20 שנה, ורואים שזה ביגר אותה ב 10 שנים לפחות. אין ספק שזה לא קל לגדול בבית כזה. אני מרגיש נעים אצלם בבית ודי מתרגל למצב , אבל אחת לשבוע אני מקבל היסוסים ונכנס למצב של כמעט חרדה שזה גנטי ויהיו לי גם צאצאם הלוקים באוטיזם\פיגור. ועד כמה שבת זוגתי מוצאת חן בעייני ,המצב מעיב עלי. כמו כן לפעמים אני שואל את עצמי שאלות , מה יהיה שהוריה יתבגרו ולא יוכלו לטפל בה , או בבוא היום ... האם בת זוגתי יכולה בתור אפוטרופסית לסרב לשלוח את האחות למוסד ולבקש להכניס אותה לבייתנו , או בבקשה זמנית שתהפוך לקבוע ותהרוס לי את הנישואין. איני רוצה שילדי או בת זוגתי תעבור את מה שאמא שלה עברה (ביטול כמעט מוחלט של חייה לטובת האוטיזם) טוב לי עם בת זוגתי ואנחנו חושבים על חיים משותפים , אך העניין מכניס אותי מידי פעם לחרדות, שברור שהטיפול בהן אינו כדור. אני עובד עצות.. אני מפחד לשתף את בת זוגתי במחשבותיי מחשש שהיא תפגע ולא תהיה דרך חזרה. מה תיעץ לי?
שלום חיים ותודה על פנייתך, בדבריך אתה מביא לידי ביטוי חששות ופחדים מובנים וטבעיים, כך שלפני הכל אני מבקש לחזק אותך על כנותך ויכולתך להיעזר בעזרה מקצועית. הייתי מפריד את תשובתי לשתיים משום שאתה מדבר פה על שני דברים שונים הקשורים יחד- החרדה מפני הולדת ילד עם אוטיזם והחרדה או החשש שנטל הטיפול באחות יהיה על כתפי זוגתך ומן הסתם גם על כתפיך, לו תבחרו בחיים משותפים. לגבי האוטיזם. מחקרים בתחום הגנטיקה של הספקטרום האוטיסטי לא הצליחו להוכיח את הקשר בין תורשה גנטית לבין אוטיזם. כך שהנושא שנוי במחלוקת. חשוב שתבין שאוטיזם לא עובר בתורשה במובן הפשוט של העניין, כלומר שיש גן ספציפי שעובר מההורה לילד. עד כה לא זוהה גן ספציפי שאחראי לאוטיזם ועובר בתורשה. אז לפחות במובן הזה אני מציע שתיקח כמה צעדים לאחור, תנשום עמוק ותתמקד בבעיה השנייה והקשה לא פחות. לגבי עניין הטיפול באחות. אתה מצייר פה תמונה של משפחה מלוכדת ואכפתית, משפחה שלא רק שלא מתביישת ודוחה את החריג אלא נהפוכו, משפחה שיודעת לתת חום ואהבה גם במצבים הקשים ביותר. הדברים הללו, חיים, הם נכס שלא יסולא בפז, או במילים אחרות אלו ערכים שלא קונים בכסף. ערכים אלו אשתך ספגה מגיל צעיר ובטוחני שילדיכם המשותפים יזכו לחינוך עם עולם ערכים תקין וגבוה. עכשיו לגבי חששותיך פן הטיפול בעתיד "ייפול" על כתפיך או כתפי אשתך ו"יהרוס את הנישואין" כלשונך. חשוב ביותר! לתת לחששותיך מקום, אם באמצעות שיחה כנה וישירה עם אשתך ועם באמצעות קבלת עזרה מפסיכולוג שיעזור לכם לתווך את הנושא. בכל מקרה אני מציע שאל תיתן לחששותיך המובנים להשפיע על אהבתך לבת זוגך. הדברים שאתה מדבר עליהם ניתנים לגישור ולהסכמה הדדית.
תודה על התשובה הכנה והמרגשת. התייעצתי עם רופא גנטיקאי וקראתי מעט מחקרים ואכן העניין לגביי גנטיות שרוי במחלוקת. לעת עתה החלטתי לשים את העניין בצד ולהתמקד בזוגיות. נקווה לטוב.
איפה עובר הגבול בין הצורך לדעת מה קורה לילד שלך לבין הצורך שלו בפרטיות ??? מה נכון וראוי לעשות כאשר אתה חושב שהוא מתנהג באופן שאינו ראוי לו, וכאשר אתה יודע בוודאות שהוא לא אומר לך את האמת... שהוא מתנהג בצורה שתגרום לו להתחרט על מעשיו ? בני הוא חייל ולא מזמן סיים מערכת יחסים זוגית בת שנתיים וחצי. אני חרד לאושרו של בני ורוצה שיהיה לו רק טוב אך מתקשה לסמוך על הבחירות שלו, בזוגיות, ובסגנון הבילוי. אני מניח שחלק גדול מהבעיה הוא שלי, הפחד ממה יגידו אם ידעו... או התחושה שכהורה לא ממש מילאתי את תפקידי כראוי ואולי לא כיוונתי אותו מספיק טוב לחיים. איך מתמודדים ?
שלום רון, תסלח לי שאינני יודע לענות על שאלתך. שים לב לתחום המומחיות של פורום זה. ממליץ לך לפנות לפורום משפחה או הורות בדוקטורס תודה וכל טוב
שלום, בת 44 עוד מעט, בריאה פיזית ב"ה, אך נפשית סובלת מאוד, מאוד. נשואה +3 ילדים כבר שנים שאני פוחדת ממחלות, בגיל 20 התפרצה חרדה קשה מאוד, און אוף במשך חצי שנה בקושי תפקדתי ורזיתי המון. (פחד מהתקף לב...) רק לאחר כשלוש שנים התחלתי טיפול תרופתי שהרגיע קצת. אבך לאחר חמש שנים התפרקתי ונטלתי טיפול תרופתי במשך כמעט שנה וחצי סרוקסט וקסנאס משהו כזה... המצב הקשה נרגע תודה לאל, אך אני סובלת מהיפוכונדריה קשה מאוד - פחד ממחלת הסרטן. אציין רק שתודה לאל בקרב משפחתי כולם בריאים. כל מקרה שאני שומעת אני מייד מיישמת עליי, אני כל היום מדמיינת בליטות וגולות באזורים שונים בגוף. עד כדי כך שאני מתקלחת באור מעומעם, פוחדת להסתכל על עצמי במראה (כל הזמן מדמיינת גולות בצוואר). עד שאני מגיעה לרופאה אני כבר ממוטטת, מאוד מתביישת לגשת אליה ופשוט נמצאת בחוסר וודאות עד שהיא מרגיעה אותי. לא יודעת כבר מה לעשות. אציין שכלפי חוץ הכל נראה תקין, עובדת במשרה בכירה, לומדת... (מתאמצת מאוד לשדר עסקים כרגיל). מה הצעתך?
שלום דנה, חרדות הקשורות בבריאות וחולי (היפוכונדריה) בכוחן לשבש באופן נרחב את האיזון הנפשי בתפקוד היום יומי. אין דרך אחת להתייחס לחרדות בריאות ולרב הפסיכולוג מבקש להבין את המקור החרדתי המשותף להן. אנו יודעים היום שמרכיבי אישיות מסוימים (אישיות דיכאונית או חרדתית, קשיי ויסות רגשי, דאגנות מופרזת) ומאפיינים בהיסטוריה האישית שלנו (דיכאון, אובדן, מחלה של אדם קרוב) בכוחן להגביר את עוצמת חרדות הבריאות ומשכן. מחקרים הראו שהשילוב בין טיפול תרופתי לבין טיפול פסיכולוגי בעל אופי קוגניטיבי-התנהגותי הוא בעל התרומה הגבוהה ביותר להקטנת החרדות והשלכותיהן על חיי היום יום.
שלום, האם אדם אשר נוהג להצטלם ללא סוף ולטפח את עצמו לעיתים מאוד קרובות (אפילו יותר מאדם ממוצע) יכול לשנוא את עצמו? או שכל סוג האנשים האלו אוהבים את עצמם ללא גבולות?
שלום עידן, תסלח לי שאינני יודע לענות על שאלתך. שים לב לתחום המומחיות של פורום זה. תודה וכל טוב
היי, אני במחשבות כל היום לגבי אחי. נתחיל מזה שהוא לא עושה כלום חוץ מלהיות דבוק למחשב ואוזניות, אם זה לא מחשב אז זה דבוק למיטה מתחת לשמיכה עם הפלאפון. בקושי יוצא מהבית ואם כן אז אחת לשבוע . נפגשנו עם המורה שלו לא מזמן והיא מספרת שבכיתה הוא לא מדבר בכלל, לא שואל שאלות ולא מתעניין גם כשמתקשה. יש לו חברים אבל גם בכיתה לא מדבר איתם, לא מתקשר עם המורים בכל קושי ובכלל כששואלים אותו שאלות עונה רק בכן ולא.. או עם הראש. לא מגיב לשום דבר שאומרים לו בכיתה, רק עם הבעות פנים אפשר להבין אותו. אציין שבגן גם שלחו אותו לפסיכולוג בשל בעיות תקשורת היה נפגש אחד ושם זה נגמר לא זכור כלכך למה. עוד דבר חשוב, המורה מציינת וגם אני רואה בעצמי שהכתב שלו ממש ממש קטן ואפילו חלש מדיי . בלימודים הוא לא מתאמץ ולא מאמין שיכול מתחיל מבחן ולא מסיים או לא מתחיל בכלל לא יןדעת כבר מה לעשות איתו, בבית הוא מסתגר בחדר ויוצא רק לשירותים או למטבח . מה עושים במצב כזה ?? חושבת שזה כבר מעבר לסתם אופי של ילד שקט
אימי בת 85 סובלת מהלב בשנים האחרונות מסוכר,אמי בבחינה נפשית חזקה ובריאה,אין לה שיכחה זוכרת עבר הווה עתיד...אבל בחודשים אחרונים מתלוננת שחול ניכנס לה לעיניים לראש לפנים ולכל הגוף,היא מתרחצת מס' פעמים ביום מחליפה בגדים מנגבת את פניה במגבונים סטריליים,יש רופאים שאומרים לה שבזיקנה יש כל מיני תופעות...לוקחת לוריוול להרגעה בת שעתיים,הצענו לה לבקר אצל פסיכיאטר ,אז הרימה את קולה בבטחון כהרגלה שהיא יכולה ללמד פסיכיאטרים ואינה זקוקה לפסיכיאטר,ולא מבינה למה לא נותנים לה כדור שלא תרגיש מה שהיא מרגישה במשך היום,מה לעשות ד"ר ?מה דעתך?האם רופא רגיל יכול לתת לה כדור שנותן פסיכיאטר?אנא תשובתך המהירה,תודה על הסבלנות
שלום אסתר, חשוב לקחת את אמא שלך לרופא שמטפל בה בשגרה. גם רופא משפחה יכול לרשום תרופות פסיכיאטריות. מכיוון שאמך מתנגדת לפגישה עם פסיכיאטר, פגישה עם הרופא המוכר לה יכולה להיות רעיון טוב. מה שאמך מתארת אלו שינויים בתחושות הגופניות, אשר יכולות לנבוע גם מסיבות רפואיות וגם מסיבות נפשיות. הרופא שמטפל בה יעשה את ההבחנה הזו, ואם הוא יצטרך שרופא מומחה אחר יבדוק אותה הוא יעשה זאת מול אמך. החרדה שלך מובנת. אומרים שאין זקנה קלה... עם זאת העירנות שלך למצבה של אמך חשובה מאוד. אנא שתפי את הרופא במצב מבלי להסתיר ממנו דבר. אשמח שתכתבי לי מה ההמלצות שלו.
שלום, אני בת 27 מגיל קטן אני מקלפת את האגודלים שלי עד זב דם. הן מנופחות ובחלקן כבר מתות ואיני חשה דבר כשנוגעים. אני מקלפת אותן כל הזמן. בפגישות,כשאני אוכלת,כשאני בעבודה כשאני רןאה טלביזיה אמרו לי שגם כשאני ישנה. כשאני מדברת בטלפון כשאני כותבת הודעות בטלפון )וכשהאצבע כותבת מידי פעם אני עוצרת כדי שהטלפון יתחכך באגודל. לעיתים אני שמה משהו שישרוף. גם כשמפנים את תשומת.ליבי למה שאני עושה לעצמי,אני מפסיקה ובלי לשים לב בתוך שניות זה ממשיך. ניסיתי פלסטרים,תחבושות..לפני כמה חודשים שברתי את היד והיה לי גבס חודש וחצי עם האגודל תפוסה בגבס וכשהןרידו האגודל נראתה הכי טוב שהייתה.. מה עושים? אומרים לי שזה מלחץ..אני בלחץ אבל גם לזה יש גבול לא? אני מטופלת כבר שלוש שנים אצל פסיכולוג,הוא יודע ורואה שאני עושה את זה בלי הפסקה ולא אומר דבר. פעם זה לא היו האגודלים,זה היה בשפתיים והן היו במצב נוראי שכבר לא יכלתי לצאת מהבית. היו לי זיהומים. הלכתי הומאופט ואחרי חצי שנה הפסקתי ועברתי לאגודלים..ואני לא מסוגלת להפסיק. מה זה? למה? מה עושים?
פונה יקרה שלום, הבעיה שאת מתארת מוכרת לעולם הפסיכולוגי והיא נחשבת להתנהגות שיכולה לנבוע ממספר סיבות. העובדה שאת בטיפול פסיכולוגי היא מצוינת ובהחלט יש מקום לעורר שיחה עם הפסיכולוג שלך סביב המצוקה הזו שאת חשה. נסי גם לשוחח עם הפסיכולוג על האפשרות להכניס פסיכיאטר לתמונה. יש מספר פתרונות תרופתיים שהפסיכיאטר ינסה איתך על מנת להגיע לתוצאה מיטיבה. מספר תרופות עוזרות בהפחתה של התנהגויות אוטומטיות וקומפולסיביות (כפיתיות), אשר בחלקן הגדול נובעות מחרדה ועצבנות. עם זאת חשוב שתדעי שאת לא לבד, לפחות 4% מהאוכלוסיה חווים התנהגויות גופניות דומות לשלך, כמו גירוד העור, כסיסת ציפורניים וכיוצ"ב. כולן התנהגויות גופניות המופנות לרקמות החיצוניות של הגוף (עור/שיער/ציפורניים) והנובעות ממצב נפשי. מחקרים מראים ששילוב של טיפול פסיכולוגי עם תרופתי הוא היעיל ביותר. נסי לדבר עם הפסיכולוג גם על שילוב של טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות, שנמצאו יעילות במצבים שאת מתארת. מעבר לכך נסי לחשוב על דברים פשוטים שאת יכולה לעשות על מנת לצמצם ככל האפשר את הפגיעה בעור בינתיים. למשל כשאת יושבת וצופה בטלוויזיה או מדברת בטלפון נסי לכסות את קצות האגודלים (פלסטר, כפפה...). אפשר גם תוך כדי הצפייה/שיחה "להעסיק" את כף היד והאצבעות בפעילות קלה (מעיכת כדור ספוג, מריחת קרם...) אנא כתבי לי את דעתך? יהודה
תודה. אני מרגישה שאין לזה מקום בטיפול אצל הפסיכולוג..וכדור שמועכים הוא לא תחליף לקילוף. ניסיתי כל מה שכתבת חוץ מתרופות שאני לא חושבת שיתאימו לי. ומעדיפה שלא להכניס אותן לגוף שלי. מצד שני מבינה שאם לא אז מה כן.. האם חוץ מטיפול תרופתי ופסיכולוגי אין משהו אחר שניתן לעשות?
בוקר טוב שילוב של טיפול תרופתי בטיפול הפסיכולוגי הוא החלופה הטובה ביותר. נסי להיוועץ בפסיכולוג בנושא. אל תשללי פגישת ייעוץ אצל פסיכיאטר, לאחריה תהי יותר חכמה אם להתחיל או לא להתחיל בטיפול תרופתי. חשוב שתשמעי מגורם רפואי בר סמכא כיצד טיפול תרופתי יכול להשפיע על הסימפטומים של קילוף האגודלים.
שלום, רציתי לשאול כמה שאלות. אני נוטל ציפרלקס על בסיס יומיומי. 1. האם יש ליטול את הכדור בשעה קבועה? 2. האם אני יכול לקחת את הכדור במוצאי שבת במקום בשבת בבוקר? 3. האם אפשר לדלג על יום בנטילת הכדור? תודה ויום טוב.
פונה יקר, סליחה על התגובה המאוחרת היתה לי בעיה טכנית בקבלת התראות על הודעות... לצערי אני לא הכתובת הנכונה לשאלות בנושאים תרופתיים, עליהם חייב לענות רק מי שיש לו הסמכה כרופא. אנא פנה לפורום פסיכיאטריה יהודה
איך להתמודד אב בן 79 אדם נוח וטוב! אבל מאז שאימי נפטרה מספר שנים הבנתי שהוא מכור ליציאות עם מכשיר בידן הוא פיתח תלות הבעיה החמירה עם מספר מקרים של חוסר שליטה בצרכים! אבל למעשה מסתבר שזו תוצאה ולא הבעיה! אלך לסוף הוא בעצם איבד לדעתי את הרפלקס של עשית צרכים בגלל מכשיר הבידן שנותן לו שליטה על התרוקנות. גילתי את זה כאשר היה מאושפז בבית חולים הוא חיפש בידן ולא היה ואז הכל הסתדר יציאה נורמלית שבתחילתה טבעית מאט. קשה ואז רגילה. כיוון ששה בבית חולים אז פחד העדר והצורך להתרוקן לפני יצעאה הבית פחת ותוך כמה ימים בלבד הרפחקס חזר! עכשיו חזר הביתה ושוב אותו מעגל. בנטסף הפחד שלו מהעדר התרוקנות מביא אותו לבקש אוכל רך שלמעשה אין צורך בזה יש חו מערכת עכול תקינה שתי יציאות ביום בלי כל עזרים! המעגל של הבידן יושב על הפחד שלו מיציאה כביכול קשה ובעצם מביאה את אובדן הרפלקס עם תזנוה תקינה אורז תפוחי אדמה עוף ירקות הכל תקין. הבידן טוב רק לעזרה בניקוי מים לאחר יציאה אבל זה הפך להתמכרות כפי שציינתי. האם כדאי לנתק את הבידן? מה לעשות זה מעגל סגור כי הימוש בבידן מביא לחוסר שליטה וזה מביא לחץ ושימוש יתר. הוא לא מבין אנטומית את הדברים והוא מתקבע ברעיון שנראה לו נכון וזהו! אסור ו דברי חלב רכים והנה הוא מבקש ומציין שזה מרכך את היציאה. האור היחיד בכל הספור הוא שבאשפז התגלה שאין בעיה עםתזונה רגילה מוצקה ויציאה רגילה. דווקא תנאי הבית גורמים לכך. מה הדרך לטפל בעניין תודה
שלום עירד ותודה על פנייתך אני ממליץ לך להסתכל על כל העניין באופן סמלי ולא קונקרטי. כאשר אתה מנסה לדבר אל ההיגיון של אביך ולהסביר, שאין קשר בין מכשיר הבידן לבין היציאות, אתה מוצא שאתה נופל על אזניים ערלות. ככל נראה השימוש שאביך עושה במתקן הוא שימוש רגשי להפחתת מתח וחרדה, המתמקדים מבחינתו בגוף הפיסי ובקושי ביציאות. זהו לא מצב מוזר כלל וקורה לא אחת שעל מנת להפחית חרדה ומתח אדם זה או אחר יעשה שימוש מוגזם באובייקטים שונים כמו מכשיר הבידן. מכיוון שיש רקע של אובדן בת זוג ומכיוון שאביך בגיל מבוגר, המצריך הסתגלות ללא מעט שינויים גופניים ונפשיים, הייתי ממליץ שייפגש עם פסיכו-גריאטר או פסיכולוג רפואי לכמה מפגשים. דעתך?
שלום. יש לי כמה שאלות לגבי עצמי יש לי בעיות אים המיניות שלי האים אלו בעיות או שזה נורמלי 1. אני אוהב לאונן וכשאני מאונן אני מיפנטז אל בנות האים זה נורמלי? אני לא אוהב לקיים יחסי מין אבל אוהב לאונן ולפנטז שאני מקיים יחסי מין אים בנות האים זה נורמלי? 2. אני גם חושב שהאוננות הפכה אצלי לבילתי נישלטת ואני מכור לאוננות ולפנטז על בנות האים זה נורמלי מיבקש שתעני לי אל שתי השאלות שלי. תודה רבה.
שלום יורם, לצערי אינני יכול לענות על שאלותיך מכיוון שאינן בתחום מומחיותי. אנא פנה לפורום העוסק במין ומיניות
שלום,אני בת 22 ואני מתחילה לראות הרבה דמיון ביני לבין אימא שלי שאני לא אוהבת,בצורת ההתנהגות.כרגע אני גרה בבית עם ההורים אבל בקרוב מאוד אני יעבור מהבית,אני מרגישה שאם אני לא יעשה את הניתוק הזה שזה(לעבור) ,אני בסופו של דבר יפנים המון מהתנהגות שלה,הפחד שלי הוא באמת להפנים את ההתנהגות שלה שאני לא אוהבת,מה אפשר לעשות כדי שזה לא יקרה?
פונה יקרה, אם הבנתי נכון אז הקושי שלך הוא בהרגשה שיש דמיון בינך לבין אמך, או יותר נכון דמיון בין התנהגויות, או התייחסויות מסוימות שלך לדברים, לבין אלו של אמך. לצערי אני לא מספיק מכיר אותך על מנת לייעץ לך בנושא היחסים עם אמך, אבל נשמע לי שאת הצעד של יציאה לעצמאות את כבר עושה, כך שהעניינים עבורך עשויים להשתנות די בקרוב. עם זאת, חשוב לזכור שהיחסים עם ההורים נרקמים כבר בינקות ואנו לא מפסיקים להפנים אותם לאורך השנים. ייתכן והקושי שאת מבטאת פה הוא גם הזדמנות ללוות את היציאה שלך לעצמאות עם טיפול פסיכולוגי שייגע בכל אותם מחשבות ורגשות לא פתורים. דעתך? יהודה
נמנעתי מלכתוב כי ידועה לי דעתך.... ואולי בסתר ליבי..אני יודעת שאתה צודק למרות שאני עדין לא מסוגלת לפנות לאיש... כרגע המצב רחוק מלהיות מזהיר..ואני אחרי חודש מניתוח עם סיבוכים ללא סוף... אבל מקווה שיהיה טוב ... רציתי רק לאחל שנה טובה ומתוקה ..לך לבני ביתך..... תודה על כל התשובות.. זו עם המיאסטניה סכרת ושלל מתנות..
שלום יש לי הפרעת חרדה מתח בהלה מתח שרירים נעילת השיניים רוב היןם שבטח נובעת מלחץ נפשי...זה מאז הלידה התחיל ככה....יש לי שאלה רציתי לדעת האם הפרעת חרדה היא לכל החיים או שהיא יכולה לעבור לגמרי ואני אחזור להיות כמו לפני שהיא הגיעה....להפסיק לשתות את התרופות כמובן....ולהיות כמו כולם?... שותה רסיטל 30....חושבת להתחיל טיפול התנהגותי קוגנטיבי....השאלה שךי היא האם באמת באמת בלב שלם החרדות וההתקפים וכל המתח הזה באמת יעולים לניעחם לגמרי בסופו של דבר....אני בת 25 אחרי לידנ ראשונה שהייתה לפני 9 חודשים....תודה על ההתייחסות....תשובה אמיתית חשוב לי מאוד למוטיבציה כן לעשות הכל ושזה באמת יכול להיעלם כלא היה....
הי חן, כן, זה יכול להיעלם. הטיפול הטוב ביותר הוא טיפול תרופתי יחד עם טיפול פסיכולוגי, נקודה. תעשי את זה ותרגישי כעבור שלושה עד ארבעה שבועות הקלה ראשונית חשובה, שזו התחלת השינוי. נכון, זה לא ייקח יום-יומיים, אבל את צריכה לדאוג שאת מפנה זמן גם בראש וגם ביומן להיפגש עם הפסיכולוג כל שבוע ולא להפסיק את הטיפול התרופתי. אני מחכה פה ארבעה שבועות בשביל לשמוע האם זה התחיל לעבוד בשבילך בהצלחה יהודה
אני 9 חודשים אחרי לידה ואחרי הלידה היו לי התקפי חרדות מאוד רמיניים במשך כל היום שמלווה בהמון מתח ובהלות סתם .....אחאי 5 חודשים קיבלתי רסיטל ומאז אין התקפי חרדה ברוך השם....אבל מה שכן מידי פעם יש נפילות ממש קטנטנות במצב רוח שרק הפחד באותו רגע שאומר בראש יו מזה..זה חוזר?.... ולפני מחזור ובמחזור עצמו יש לי ממש המון גלי חום זה פשטט לא מפסיק...ולפעמים ממשיך גם אחרי המחזור...ואם כני חושבת על זה או על משהו שקצת מלחיץ אטתי אז הגל חום כאילו מתגבר כאילו עוד יותר חם לי...?... זה טבעי? מזה אומר איך אפשר להפסיק את זה ? והאם זה סוג של חרדה או מה זה ... זה סתם מלחיץ ואז מהלחץ מתגבר... זו הייתה לידה ראשונה טבעית רגילה ואני בת 25....לוקחת רסיטל 30 מ"ג...אשמח לתשובה תודה רבה
שלום חן, דיכאון וחרדה לאחר לידה הם מצבים שכיחים ונורמליים ולאורך זמן הם מתאזנים. השינויים הגופניים והנפשיים הכרוכים בלידה ובגידול התינוק הרך הם גדולים ומשפיעים גם על האיזון הנפשי שלנו. כל הכבוד שפנית לעזרה והתחלת בטיפול שעוזר לך. טיפול תרופתי יכול להוריד את מרבית התחושות הלא נעימות שחווית בחודשים הראשונים. עם זאת, הטיפול התרופתי לא מטפל בדברים שקשורים לשינויים שעברת כשהפכת לאמא. הרבה דברים משתנים מבחינה משפחתית, חברתית ותעסוקתית וזה יוצר לעיתים עומס או מתח נפשי. הסימנים למתח הזה יכולים להופיע למשל כשאת נלחצת מתחושות גופניות (למשל גלי חום) או כשאת נלחצת מהופעת מחשבות מסוימות. אני ממליץ לך בחום להיפגש לכמה שיחות עם פסיכולוגית רפואית על מנת להגיע למצב עוד יותר מאוזן ורגוע בתפקוד היום יומי שלך בהצלחה אל תהססי לפנות לכל שאלה ועניין נוספים
שלום רב, הנני בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ובנוסף סיימתי הסבה לסיעוד לאקדמאים, אני מבררת לגבי תואר שני בפסיכולוגיה רפואית, האם לדעתך ניתן לשלב בין המקצועות, כלומר לעבוד חצי משרה כאחות וחצי משרה כפסיכולוגית רפואית? תודה
שלום לך, אם שאלתך מכוונת לבחינה הטכנית, אז זה כמובן תלוי במשרות אליהן תפני בחיפוש עבודה. אינני בקיא לגבי מקצוע הסיעוד, אבל בכל הקשור לפסיכולוגיה רפואית בהחלט מדובר ברב הפעמים על משרות חלקיות (בסקטור הציבורי).
שלום אני מיזה כ7שנים לוקחת פאקסט כל יום וגם כ7שנים סובלת מטינטון באוזן וקראתי שכדור גינקן בילובה עוזר קניתי ולקחתי אבל זה לא עשה לי טוב עים הפאקסט מה לעשות איך לקחת את שני הכדורים כי הטינטון נורא מטריד אותי
שלום מיי, לצערי אינני מוסמך לענות על שאלות מסוג זה מאחר ואינני רופא ואינני מבין בנושא צמחי מרפא. אנא פני עם השאלה לפורום פסיכיאטריה בקישור- http://www.doctors.co.il/forum-5724 בהצלחה יהודה
ביתי סובלת מהפרעת אכילה... לא אנורקסיה וגם לא בולימיה היא פשוט נמנעת מהמון סוגי אוכל היא כאילו פוחדת לנסות מאכלים שאינה רגילה אליהם כפועל יוצא שתזונתה אינה נכונה והיא סובלת ממחסור. חשבתי כל השנים שהיא תתבגר ותתגבר אך זה לא קרה.... ניסינו כל מיני שיטות לשכנעה חלקן עם תגמול כספי חלקן עם שכנוע הגיוני... אך ללא הצלחה. היא מבינה את הבעייה אך מתקשה להתגבר. מה יכולה להיות הסיבה ואיך ניתן לסייע לה ? היא כבר בת 18 ולא ניתן שמצבה ימשיך כך.... !
שלום אריאלה, הפרעות אכילה בהחלט יכולות בלתי סספציפיות ולשאת מאפיינים מעורבים של אנורקסיה ובולימיה. תהליך אבחון קצר יכול לבחון את קיומה של הפרעת אכילה אצל בתך ומאפייניה, אם באמצעות מרפאות להפרעות אכילה של הקופות או מרפאות ציבוריות כגון מרכז רפואי /רעות', ביה"ח איכילוב, תל השומר, שניידר, הדסה, רמב"ם ועוד (בהתאם לאזור המגורים שלכם). לשאלתך, הנסיבות המובילות להפרעות אכילה הן מרובות, חלקן נשענות על גורמים אישיותיים וחלקם על גורמים סביבתיים. על מנת להבין כיצד ניתן לסייע לה רצוי ומומלץ שתעבור אבחון. יהודה
שלום, אני כבר תקופה של כמה שנים רוצה לגשת לטיפול. ורק עכשיו אני אוסף כוחות בשביל זה, כי זה נהיה בלתי סביל. אני אסביר בקצרה על מה שעובר עליי ארבע טראומות משמעותיות עברתי בחיים. 1. שהייתי בן 8 ואחי היה בן12 היינו משחקים ונוגעים אחד בשני ומגיעים למצב של עירום ביחד במיטה. 2.היה לי רומן עם נשואה והיה לי אחר כך מצפון ומועקה תמידית למשך כמה שנים. 3.כמה חברים שלי נהרגו בתאונת דרכים נוראית. 4. גילו לאבא שלי סרטן והוא היה בטיפולים תקופה. ועכשיו ברוך ה' בסדר. תסמינים: יש לי חרדות, פעם הייתי בחור חברתי והיום כבר אין לי כח לאנשים, יש לי חוסר נוחות ליד אנשים, אני לפעמים חושב על הזהות המינית שלי ולא מרגיש בנח להפגש עם חברים שלי שהם לא ממש קרובים, אני נרתע מכח, קשה לי להסתכל הרבה זמן בעיניים, אין לי חשק לעשות פעולות בסיסיות, לפעמים בא לי רק להשאר במיטה בפלאפון ולא לעשות כלום. אז ההתלבטות שלי זה אם ללכת לפסיכולוג או פסיכיאטר ואני רוצה ללכת לפרטי, למישהו טוב ושישאר אנונימי. אבא שלי מתעסק לי בכל מה שקשור לקופת חולים ולא הייתי רוצה שהוא ידע שאני מקבל טיפולים. אשמח לעזרה, המצב שלי עכשיו כבר נוראי.
שלום עידו ותודה ששתפת אותי בדברים. התשובה שלי היא גם וגם. גם פסיכיאטר וגם פסיכולוג. אנשים נוטים בטעות לחשוב שפסיכיאטר רק נותן תרופות והקשר עמו הוא נקודתי ו"כשחייבים" ואין מוצא אחר. אני מוצא בעבודתי השוטפת שהקשר עם הפסיכיאטר חשוב משני מניעים עיקריים: 1. היכולת לתת הערכה מקיפה, יעילה ויחסית מהירה לגבי מחלות או הפרעות נפש נלוות. 2. הבדלה בין מצבים נפשיים על רקע גופני לאלו על רקע שאיננו גופני. קשר עם פסיכיאטר צריך לבנות לאורך זמן בדיוק כמו עם רופא משפחה, ככל שהוא יכיר אותך יותר ובעיקר בתקופות לא סוערות, כך אבחנותיו והייעוץ שלו יהיו מדוייקים יותר. ולגבי הפסיכולוג, זו הדמות עמה נעשה תהליך השינוי לאורך זמן תוך כניסה יותר עמוקה ומשמעותית לאירועים עליהם הצבעת ומשמעותם בתפקוד הנוכחי שלך. בעוד שפסיכולוג תפגוש כל שבוע את הפסיכיאטר תפגוש בפרקי זמן ארוכים יותר בהתאם להמלצותיו ולהסכמתך. בהצלחה
שלום רב יש לי שאלה מאוד חשובה, ואשמח שתשיב לי עליי. אני יודע שאתה עונה דרך הפורום, אבל זה שתי שאלות חשובות ואני לא אשאל אותך דרך האימייל. זה מקרה חירום וחשוב ואשמח שתשיב לי דרך האימייל. המקרה: חבר שלי תירגל מדיטציה טרנסנדטאלית במשך 3 עד 4 חודשים. לפי מה שהוא סיפר לי , הוא נפגע יותר מאשר זה תרם לו. הוא מספר על כ - 20 השפעות שליליות מול כ - 10 חיוביות. התרומה היתה מבחינה קוגניטיבית - זיכרון, ריכוז , אינטלגנציה. הוא נפגע הרבה מבחינה נפשית, רגשית - חברתית , נפשית ופיזית. דוגמאות לפגיעה: כאבי בטן, כאבי ראש, ניתוק מן המציאות, הזיות, חרדה במקומות מסוימים, הבעות פנים מוזרות וקשר עין מוזר, שמיעת קולות מוזרים ועוד. בעקבות כך, הוא החליט להפסיק תירגול מ"ט. הוא נמצא כהיום ב - 25 ימים של גמילה. שאלות שלי : 1. האם המדיטציה הטרנסנדטאלית נחשבת לכת מסוכנת ולטכניקה היפנוטית מסוכנת? 2. מה דעתך על המדיטציה הטרנסנדטאלית? אם תרצי , אז תוסיף מידע נוסף. תודה רבה מראש
אלמוני יקר, למען האמת אין לי שום מושג לגבי מהי מדיטציה טרנסנדנטלית או מהן השפעותיה. בהתייחס לחבר שלך ולתסמינים מהם הוא סובל, עצתי היא כי תעזור לו להגיע לבדיקה רפואית ראשונית.
שלום אני השתחררתי מהצבא לפני כמה חודשים אחרי תקופה לא קלה בא חליתי בתסמונת המעי הרגיז והצבא לא לקח אותי ברצינות והגעתי למצב של דיכון והרגשה של חוסר אונים. לאחר שהשתחררתי הרגשתי הרבה יותר טוב מבחינה נפשית אבל הבעיה שנוצרה היא שפיתחתי סוג של חרדה כזאת מכיוון שכל פעם שיצאתי מהבית ליציאה עם חברים או כל מקום אחר פתאום הייתי חייב ללכת לשירותים כי הרגשתי שאם לא אני אעשה את צרכיי במקום. ואז כשהייתי בבית הכל היה בסדר הרגשתי מעולה אבל חמש דקות אחרי שיצאתי מהבית ישר כאבה לי הבטן והייתי חייב לשירותים. אני מטופל אצל פסיכולוג כי אני מבין שהבעיה היא נפשית והוא טען שיש מרכיב של דכאון אצלי השאלה שלי היא האם יש עוד כמוני שמגיבים ככה? אני לא עובד כי אני מפחד שיברח לי האם זה מקרה שטיפול שיחתי יעזור לו או צריך טיפול תרופתי. ? תודה
שלום יואב ותודה על פנייתך, אתה ממש לא לבד בחוויה הזו, זו חוויה ששותפים לה מרבית מאלו שסובלים ממצבים של הפרעה בתפקוד המעיים. עד כאן לשאלה הראשונה שלך. לגבי השאלה השנייה שלך - טיפול בשיחות אמור, בין היתר, לעזור לך להתמודד עם ההימנעות שלך לצאת מהבית. מכיוון שהימנעות מגבירה חרדה, הטיפול הפסיכולוגי אמור לעזור לך בזה דרך השיחות. טיפול תרופתי נכון למשל כאשר הפסיכולוג, בעצה איתך, מבין ששילוב של תרופות עשוי להגביר את יעילות הטיפול הפסיכולוגי. עכשיו בנימה אישית יותר, אתה בשלב בחיים שאתה מתחיל לבנות את החיים שלך כגבר/כאדם בוגר. אני מניח שאתה רוצה לעבוד ואו ללמוד בשביל להתקדם. עכשיו זה הזמן להתמקד בך, לפתור את בעיית ההימנעות מיציאה החוצה ולא לגרור את זה לשנים הבאות. אתה בהחלט יכול ללמוד איך לחיות עם המצב הגופני (מעי רגיז) קצת יותר בשלום וברגיעה נפשית. בהצלחה יהודה
אני בן 67 ובעוד 4 חודשים אמור לצאת לפנסיה לאחרונה התחלתי לסבול מכאבי ראש. כמו כן אין ממש רצון להגיע לעבודה. האם יש קשר בין הבעיות? האם יתכן שאני סובל מדיכאון למרות שאני לא מרגיש מדוכא בתודה לתשובה מאיר
שלום מאיר, מעניין אותי כמובן האם אתה סבור שיש קשר בין הדברים... מבחינה פסיכולוגית-רפואית, כאשר בן אדם עומד בפני שינוי והשינוי איננו נתפס בתור מצב שמיטיב עמו, נוצר בו קונפליקט. במצב שכזה הוא עשוי לחוות מתח נפשי שעשוי להתבטא גם בגופו. עכשיו, אינני יודע לקבוע שהמקור לתחושות הגופניות שלך הוא נפשי, לכן עליך קודם כל להיבדק אצל רופא המשפחה על מנת לקבוע שהכל אצלך תקין מבחינה גופנית (בדיקת דם, ראות, לב...). אם לא תמצא סיבה גופנית למצבך אז ביתר שאת ממליץ לך לבדוק את העניין עם הפרישה. היום ברב מקומות העבודה יש יועץ/צת בנושא פרישה, שנותנ/ת גם מענה לצד הנפשי. לרב המדובר בדמות ממשאבי האנוש של הארגון. לגבי הדיכאון, לרב דיכאון הוא מצב שמרגישים אותו כעצבות, כחוסר יכולת להינות מדברים וכיוצ"ב. לרב דיכאון איננו משהו שקיים ולא חווים אותו. תתקשר אליי אם תצטרך משהו ספציפי יותר. יהודה
שלום,בשנים האחרונות אני מרגישה שמידת הנקיות שלי יתרה.מעבר לעניין נורמטיבי. אני שוטפת ידיים בכל 10 דק- רבע שעה...תלוי במה נגעתי. אם אני יוצאת החוצה אני מרגישה מזוהמת מכל הפיח של הרכבים והאוטובוסים,סיגריות ומיני מזהמים אחרים.גם אם אצא רק לשפוך את פח האשפה אתקלח. גם לאחר מקלחת לקראת שינה אני שוטפת שוב ידים פנים ורגלים.ומנקה את הפלאפון במגבת לחה.מכל הנגיעות במשך היום עם ידי המלוכלכות..מחליפה מצעים בתדירות גבוהה.במידה ומישהו מתיישב על מיטתי המצעים יוחלפו.החלונות בחדרי מוגפים תמידית שלא יכנס האוויר המזוהם בחוץ. עוד דוגמא..עם אחד מיושבי הבית מטגן בשמן חביתה,ציפס,חצילים,מלוואח וכו'...אני אוטמת את חדרי שהריח לא יכנס וגם אני מסתגרת בחדר שהריח לא ידבוק בי. זה תקציר קטנטן..פחות או יותר. הורי וחברותי העירו לי כבר.. מה דעתך בעניין?!תודה!
שלום מורן, אני חושב שאת השלב החשוב הראשון עשית, וזה השלב של הכרה בבעיה. מה שאת מתארת מתאים באופן כללי להפרעה טורדנית-כפייתית הבאה לידי ביטוי בהתנהגויות ניקיון או הימנעות ממגע עם מצבים או אובייקטים שעשויים לזהם את גופך. זוהי הפרעה ששייכת למשפחת הפרעות החרדה וכך גם צריך לטפל בזה. כלומר, לנסות תוך כדי טיפול פסיכולוגי פרטני להבין את מקורות החרדה שלך, מאין נבעו ונובעים וכיצד ניתן להתמודד איתן באופן יעיל. ככל שתקדימי לטפל בכך, ויש טיפולים יעילים כדוגמת טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, כך תמנעי מצב שההפרעה תהפוך כרונית.ייתכן והפסיכולוג יעריך את דרגת חומרת ההפרעה ככזו המצריכה גם שילוב של טיפול תרופתי, שהינו יעיל לביותר לסוג הפרעה זו. יהודה
אני אטפל בהפרעת האכילה.. אבלעדיין מתקפה להבין למה מכל מה שקרה,דווקא עניין האוכל ועלה בגורל..
קשה לומר על רגל אחת למה ההתמקדות קרתה דווקא סביב אוכל ואכילה. אנו נוהגים לחשוב שמדובר בפגיעות מוקדמת לנושא.
שלום,לא מאמינה על עצמי שפניתי לפורום. סליחה אם יהיה קצת ארוך,אני מבולבלת.. עד לפני שש שנים הייתי אדם שמח ורגיל,אני חושבת. הייתי אופטימית ופעילה,עובדת לומדת מלאה חברים,יוצאת עושה ספורט,רואה ספורט. עד שקרו מס דברים שכנראה משמעותיים,אם כי אי נני מבינה את התוצאות הדי מחרידות שלהם.. אני בת 26,אמא שלי נפטרה לפני חמש שנים אחרי שהייתה חולה בסרטן בריאות. מהרגע שגילו שהיא חולה ועד היום בו נפטרה,עברו שלושה שבועות בהם לא הייתי מסוגלת לקחת חלק,התרחקתי והתנתקתי מכל המשפחה. אחרי שנתיים,עברתי תאונת דרכים קשה,נסעתי באופניים,נסעתי מהר,מהירות לא הגיונית לתנאי השטח עליהם נסעתי..אופנוע נכנס בי והשבית אותי לשלושה חודשים. מאז,החיים שלי הלכו כלא היו. הפסקתי לאכול במחשבה שאני שמנה,ההתעסקות באוכל היא לא סבירה ואפילו שאני מודעת לזה,המחשבות משתלטות עלי,רומסות את כל מי שאני,או מי שהייתי. אני רואה תמונות של כל מיני סיטואציות קשות וקלות יותר,כאילו היו טראומת חיי. והן לא. הייתי רוצה לדעת,למה אחרי כל זה,נהייתה לי הפרעת אכילה קשה? ניסיתי ללכת לטיפול ונתתי לזה זמן ומקום אמיתי והרגשתי שזה לא מתאים לי,שזה כבד עלי ושפעם הייתי אדם שמדבר והיום כבר לא,ממש לא.. האם יש דרך אחרת לטפל במחשבות האלו? בהרעבות האלו? ואיך ולמה זה קרה לי? איך זה קשור לתאונה? איזה קשר יש לפגיעה קריטית בתאונה לבין הראייה את עצמי שמנה ומגושמת ומרעיבה את עצמי.. תודה רבה על המקום לכתוב.. אשמח לתשובה אם יש לך אחת כזו ואם בכלל הבעייה שלי מתאימה לפורום הזה.
שלום ך, אני מבקש את סליחתך על התגובה המאוחרת... את מתארת אירועים קשים וטראומתיים שהותירו את חותמם עלייך. העובדה שעד אליהם היית אישה שמחה עם כוחות מנבאים את היכולת שלך להשתקם מהתקופה הקשה והארוכה של השנים האחרונות. על מנת להשיב לשאלות הכואבות שאת מעלה יש להכיר אותך, אולם בתחום הטיפול הנפשי אנו יודעים לומר שהפרעת אכילה איננה מתפתחת בתוך ואקום כי אם על רקע אירועי חיים סטרסוריאליים, במהלכם הפניה לצמצום באכילה היווה ניסיון לייצר שליטה בתוך מה שנחווה ככאוס. אנחנו יודעים שאין המדובר בשליטה אמיתית ושבמוקדם או במאוחר לא יהיה מנוס מלהתמודד באופן יעיל יותר עם הרישומים הקשים שהותירו בך האירועים המכאיבים. טיפול פסיכולוגי הוא דרך מצוינת אבל לא בלעדית. אני סבור שנכון יותר יהיה שתפני למכון שמתמחה בטיפול בהפרעת אכילה, מקום שיש בו גם טיפול דיאטני ורפואי שמשולב עם הטיפול הפסיכולוגי. דעתך? יהודה
שלום אני רווקה בת 40, עד לפני חצי שנה כלל לא הפריע לי שאין לי ילדים. בתקופה האחרונה זה גורם לי למצב רוח רע מידי פעם וקשה לי מכל מיני סיבות מנטליות ורפואיות להביא ילד לבד. בלי קשר לכך הייתי בולימית בעבר הרבה שנים ומצבי רוח משתנים הם דבר שיש לי מידי פעם. שאין לי מצב רוח אני מרגישה כמה אני מסכנה בגלל מצבי הנוכחי אבל שלקחתי כדור אנטי דיכאוני במשך 3 חודשים כמעט ולא הרגשתי את הרצון להיות אמא אלה להיפך היה לי ראש טוב והיה לי ביטחון ברווקותי וכו'. הפסקתי את הכדורים ושוב אני מרגישה חסרת תקווה בנושא הזה בלבד! שאלתי היא כזו: איך אפשר לדעת מה הרצון האמיתי של האדם? שהוא במצב רוח טוב או שהוא במצב רוח ירוד שלמעשה אולי זה רק כימיה במח ולא בהכרח נסיבות החיים? האם הרצונות של האדם צריכים לקבל משמעות רק שהוא מאוזן ומצב רוחו טוב? מקווה שהוסברתי נכון. תודה
שלום לך, שאלת שאלה פשוטה אבל עמוקה ופילוסופית יותר מפסיכולוגית. מקריאה נוספת של דברייך אני יכול לאמר ששני הצדדים יכולים להתקיים בעת ובעונה אחת בך, הצד שמשתוקק לילד ואולי גם לזוגיות/משפחה ולצדו הצד שנהנה מחיי הרווקות על כל המשתמע מכך. ציינת שמכל מיני סיבות מנטליות ורפואיות אינך יכולה להביא ילד לבד, ואני מסיק, במילים אחרות, שקודם לילד יש אולי לגעת בנושא הזוגיות בחייך. אם הבנתי נכון אז כאשר את מאוזנת תרופתית ואינך חווה דיכאון אזי גם תחושות שליליות הקשורות בהיותך לבד אינן פוקדות אותך, וכאשר אינך מאוזנת את נוטה יותר למחשבות ותחושות שליליות. ללא ספק מעורבת כאן כימיה שמסייעת לך לחיות באיכות חיים טובה יותר ולכן השימוש בה נחוץ ותורם. דווקא בתנאים אלו הייתי ממליץ לך להיעזר בטיפול פסיכולוגי על מנת להיטיב להבין את הקונפליקט העומד בבסיס הדברים שלך. יהודה
רציתי רק להגיד .. תודה על כל התשובות שניתנות באכפתיות ורצון לעזור.. חג שמח לך ולבני ביתך..
שלום, אני באמצע שנות ה 20 שלי. מזה כמה שנים שאני סובל מבעיה מוזרה שמאוד מפריעה לי והיא העובדה שאני כמעט ולא מצליח למצוא מכנסים שאני לא ארגיש שהן לוחצות. אני מראש לוקח מידה או שתיים יותר גדולות ממה שאני צריך, וזה עדיין לא עוזר (יותר מזה זה כבר כמו ללכת עם חצאית...). אני הולך בעיקר עם דברים שקניתי לפני כמה שנים ונראה לי שהם טובים כי פשוט הם כבר ממש מרופטים ורחבים. כבר קניתי כמה זוגות שאחרי פעם או פעמיים שלבשתי הלכו אחר כבוד לאחסון ממושך. אציין כמו כן (אני לא יודע אם זה קשור), שאובחנתי סובל מאניזמוס (הייתי בביופידבק, שיחות והיפנוזה בעניין). ובאופן כללי אני חושב שאני חרדתי ודיכאוני (אם כי הייתי אצל פסיכיאטר ופסיכולוג בשביל האנזימוס והם אמרו שאין לי איזו מחלה נפשית). זה באמת מה שנקרא רגישות יתר? מה יש לעשות עם זה? האם זה קשור לאניזמוס (שמחרב לי את החיים בלי קשר - והאם יש משהו נוסף לעשות איתו)? תודה.
שלום אבי ותודה ששיתפת אותי. לגבי האניזמוס אינני יודע להוסיף למה שכבר ניסית בדמות היפנוזה רפואית וביו-פידבק משולבים בשיחות. לעניין המכנסיים. מה שאני מוצא מאוד מעניין במצב שתארת הוא לא העובדה שמכנסיים לוחצות, משום שזה המצב הטבעי, אלא שאינך יכול לסבול תחושת לחץ באזור הרגליים. הדבר מעניין בעיקר משום שאינך מתאר מצב דומה בשאר חלקי הגוף. אי לכך, ולאור ההנחה שלי כי אין המדובר בפגיעה שעברת ברגליים או במצב רפואי של העור או הרגליים בכלל, אז מדובר בתגובה נפשית שיש להבינה וללמוד כיצד לווסתה לאורך כמה מפגשים טיפוליים. המיקוד האוטומטי בחלק גוף זה איננו סתמי והוא בעל משמעות עבורך, עניין שיש להבהירו בטיפול. דעתך?
נשמע הגיוני. אבל באיזה מסגרת אני מברר את זה? כל מי שהלכתי אליו פטר את זה בלא כלום.
מה עושים לצמא כרוני
פונה יקרה, את נוהגת לשאול שאלות כלליות, בעלות אופי רפואי או גופני ולא פסיכולוגי והדבר מקשה על השיח עמך.
הי אני בתחילת שנות ה-30 לחיי. אף פעם לא היית לי חברה, אני רואה שתי סיבות עיקריות לכך שידור חוסר ביטחון מכיווני וסיבה אפילו לא פחות חשובה אני נחשב בחור נמוך 1.65, ולא פעם אם לא רוב הפעמים ספגתי דחיות בגלל זה. תוסיף לכך את העובדה שאני גר עם ההורים אחרי לימודי תואר מאוד תובעניים וקשים במחשבים- למרות שסיימתי באופן מכובד. ולמרות זאת אני מתקשה למצוא עבודה מספר חודשים בשוק שהוא כל כך תחרותי ואין בו מקום לחסרי ביטחון או ניסיון בתחום. אני מרגיש שאני לחלוטין לא יודע איך לצאת מהמצב הזה: להכיר בחורה בארץ מסתבר - שאתה חייב להיות עם עבודה, אם אתה גר עם ההורים בכלל אין מה לדבר. חוץ מזה שגיל 30 כבר נחשב זקן בעיני לא מעט בנות. להשיג עבודה נורמלית בתחום לי קשה עד כי לפעמים נדמה כי בלתי אפשרי. אני בכנות לא יודע מה לעשות, התחלתי טיפול אצל פסיכולוג שיקומי והיה נדמה שאנחנו מסתובבים סביב עצמנו בשאילת שאלות עצמיות שלא ברור לי איך יכולות לעזור לי לשפר את המצב. אני מרגיש שאני רוצה לעשות משהו שישבור את המעגל הזה אבל מרגיש שמישהו צוחק עלי מלמעלה. הייתי רוצה לשמוע את דעתך ומה ניתן לעשות כדי באמת להוציא אותי מהמעגל הזה לפני שיהיה מאוחר מידי, אני מרגיש כבר עכשיו שמאוחר מידי וכל הנתונים עובדים לרעתי.
שלום רון, למרות שפורום זה עוסק בפסיכולוגיה רפואית ולא בזוגיות או תעסוקה, הייתי רוצה להגיב לדבריך, שנכתבו ממקום כנה ומחפש תשובה. בפסיכולוגיה רפואית אנו מרבים להתמקד בצמיחה מתוך משבר, או במילים אחרות בלשנות עמדה נוכח קושי . במקום לראות במשברים מצבים או אירועים שמצביעים על חוסר מסוגלותנו ועל "מה שאין לנו", לראות בהם אתגר והזדמנות לחולל שינוי. אני לא רומנטיקן בנוגע לשינויים ואני יודע עד כמה תעצומות נפש צריך לגייס לטובת שינוי. אבל נקודת המבט הזו, בה אתה מפסיק להסתכל על הקושי כקיר ומתחיל לראות בו חומר גלם להבנת מי אתה ולהגדיר מחדש מטרות חיים ולבנות את הדרך להשיגם, זו בעיניי דרך ראויה להשתמש במשברים. אל תוותר, תגדיר עם הפסיכולוג שלך מה היית רוצה להשיג בשנה הקרובה של הטיפול, תגדיר איתו את מטרת הטיפול ותסמוך עליו שהוא יעזור לך לסלול את הדרך לשם. אם אתה חש אמון ובטחון בטיפול אלו תנאים מספיקים לצאת לדרך. בהצלחה, מחכה לשמוע איך אתה מתקדם. יהודה
שלום, דיברנו כבר כמה פעמים ..אני החולה המאתגרת עם המיאסטניה הסכרת ועוד כמה מתנות... קשה לי לדבר עם איש מקצוע [וכן ניסיתי] ופה בגלך שהכל בכתב הדברים הרבה יותר קלים.. השתדלתי לעשות כמעט הכל על מנת לשפר את הדברים ולהסתכל עלהים מהצד החיובי של הענין....נכון לא היתה הצלחה מסחררת מידי ובכל זאת כמעט חודשים הנפילות היו נסבלות הרבה יותר... אבל זהו תקופת "החסד" נגמרה... והבעיה הרצינית שלי היא הפסיטולה נסתמה שוב ולכן עלי לעבור צינתור נוסף [ה11 במספר] בזמן המאד קרוב..למען האמת היום היה לי תור ודחיתי אותו ללא תאריך...אבל מכאן נולדים המון בלגנים.. רופא כלי הדם ממש לא אוהב את ענין הדחיה כי לדבריו הענין רק ילך ויחמיר ולכן הכל יהיה קשה יותר.. בנוסף בגלל לחץ או סתם מזל נחאס המיאסטניה החמירה ולכן מינון הסטרואידים הולך וגודל.. כתוצאה מכך הסכרת משתוללת והניורפתיה כואבת.. בנוסך להכל אחרי 3 שנים מניתוח תיקון פטוזיס עקב המיאסתניה המצב חזר כמעט לקדמותו ולכן צריך לעבור שוב ניתוח לתיקון... ואני לא מסוגלת לעמוד בהכל ובראש ובראשונה בצינתורים ..הכאבים בזמן הצינתור נוראים ומחמירים כל הזמן בגלל גודל הבלון..ולמרות הידיעה לכל הסיבוכים אני לא מסוגלת לעמוד בכך שוב... נכון יהיה טפשי להגיד יהיה מה שיהיה ... ולמרות זאת זו ניראת לי האופציה היחידה כרגע... תודה גדולה על ההקשבה..
אני לא בטוח שאני מבין למה הכוונה ב"ידועה לי דעתך"... אני מניח שאולי הכוונה בכך שאפנה אותך לטיפול (?). אם כן אז בהחלט יש צדק בדברייך. עדיין לא הצליחו להחליף את הפגישה האנושית בארבע עיניים במשהו מרוחק וטכנולוגי ועם זאת שיהיה אפקטיבי באותה המידה. בכל זאת קראתי בעיון, ואם זה שווה משהו אז בהחלט הקשבתי ואני איתך.
אכן..בדיוק לכך היתה הכוונה ב"ידועה לי דעתך".... יש דברים שחזקים מאיתנו ...וממני זה כנראה אחד הדברים.. אבל כן מודה....בתוך הלחץ מההחלטות כן או לא....הכתיבה כאן גם אם לדעתך [והיא מקובלת וכנראה נכונה לרוב האנשים] היא לא תחליף היא עוזרת.. תודה על ההקשבה
מה עושים להקאות שנגרמים בגלל חשיפה לדברים מגעילים
חשיפה לדברים מגעילים היא משהו שקשה מאוד להגדיר אותו במובנים אובייקטיביים. מה שאחד יתפוס כמגעיל האחר עשוי למצוא אותו ניטרלי. קשה מזה הוא לקבוע דפוסים אחידים של תגובה לדברים לגביהם ימצא מכנה משותף כי הם "מגעילים". משתנים כמו פגיעות מוקדמת, נטייה להפרעות פסיכיאטריות ומשתנים תרבותיים עשויים לקחת מקום משמעותי בקביעת תצורת התגובה לדברים "מגעילים". ככלל הקאה עשויה להיות מנגנון הישרדותי שפועל באופן אוטומטי להגן על הפרט ועם זאת אנו יודעים שהקאות מכוונות עשויות להיות חלק מהפרעה פסיכולוגית כדוגמת הפרעת אכילה. טיפול התנהגותי קוגניטיבי נחשב לטיפול מוצלח ביצירת שליטה על הקאות מכוונות ונעשו על כך מחקרים רבים. גם טיפול דינאמי שחוקר את מקורות הרגשיים המעורבים בהקאות מכוונות עשוי לעזור לפרט להתמודד עם מצבו. יהודה
שלום דר נמצא לי לפני שנתיים בעיית מסתם בלב עכשיו אמרו לי שאני מועמד לניתוח ... אני מאוד חושש מהניתוח ... אני לא מצליח להתמודד עם המחשבה של ניתוח כזה בראש .. לא יודע מה לעשות??? תודה
שלום לך, אני מניח, לפי ניסיוני המקצועי, שאתה בקונפליקט. מצד אחד אתה מבין את המשמעויות החיוביות הקשורות בניתוח, שיגרום לבריאות טובה יותר, ומצד שני אתה חושש מהפרוצדורה וממה שחס וחלילה עשוי לקרות אם משהו ישתבש. החששות הן כמו 'מערכת אזעקה' שבאה להזהיר אותנו מפני סכנות, ולכן היא מערכת חשובה. לפעמים, כמו במקרה שלך, מערכת האזעקה פועלת גם כשאנו יודעים שאנו עומדים לעשות משהו חיובי (החלפת מסתם), אבל האינסטינקט שלנו אומר לנו אחרת (להיזהר מניתוח). הדרך הבטוחה לעזור לך היא על ידי מספר פגישות עם פסיכולוג רפואי שיש לו את הכלים להכין אותך מנטאלית ורגשית לניתוח, ובל בית חולים היום יש פסיכולוגים רפואיים. אשמח לשמוע את דעתך יהודה
יש לי חבר שהוא לא נראה טוב בלשון המעטה ואתמול הוא אמר לי שהוא חושב שהוא יפה. איך זה הגיוני שאין לו מודעות ? מה העיניים שלו לא רואות כמו שהעיניים שלי רואות ?
שלום דור, אני מניח שאת בוודאי מבינה ששאלתך לא רלוונטית לפורום זה. במידה ואת מעוניינת להשתמש בצורה ראויה בפורום זה או אחר של אנשי מקצוע, דאגי בבקשה לקרוא לפני כן במה עוסק הפורום ולהתאים את שאלותייך לנושא.
איך משפרים ת'הגיון+זכרון שנפגעו בגלל חוסר שימוש שנמשך הרבה זמן
פונה יקרה, זיכרון שנפגע והיגיון שנפגע אינם גרים בכפיפה אחת. נסי לפרט יותר על מנת שאטיב להבין את כוונתך.
שלום דוקטור .. אפשרי לקבל מכאן ייעוץ בנושא התמודדות ולחץ חברתי אני בחורה צעירה בת 21 אחרי צבא וכרגע ויש לי בעיה כזאת שאני עובדת בעבודה עם אנשים וכל פעם שמתחילה שיחה עם הלקוחות הקול שלי משתנה פעם הוא ניהיה ילדותי ופעם הוא ניהיה קול רציני זה כל פעם משתנה לפי הלחץ והביטחון שאני מרגישה בגוף. עכשיו מה שקורה שרוב הפעמים אני נילחצת הרבה ורואים את זה עליי על פי הדפוסי ההתנהגות שלי וזה מפריע לי גם בחיים הפרטיים שלי שאני בסיביבת חברים אני מאלצת חיוך ונילחצת מהר בשיחות אישיות .. מה אני אמורה לעשות במצבים כאלה?איזה כלים אני צריכה להתמודד בשביל למנוע אאת הלחץ החברתי? כי בעבר התנסיתי בכדורים צריפלקס (כדורים נגד חרדה)דרך מרשם רופא מקצועי וזה עזר לי לתקופה קצרה אבל הפסקתי לקחת אותם כי אני רוצה להתמודד עם החרדה בדרך טבעית אם אפשר
שלום רינה, מה שאת מתארת מתאים לתגובות חרדה, בין אם על רקע חברתי ובין אם על רקע אחר. המפגש עם אחרים מעורר אצלך לפעמים תגובות גופניות ורגשיות שמונעות ממך להרגיש טבעית ונינוחה. כדורים בהחלט עשויים לעזור אך במקרה שלך הייתי ממליץ שתלכי לפגוש פסיכולוג/ית על מנת להיטיב להבין כיצד להתמודד עם החרדה באמצעים אחרים מתרופתיים. האם אי פעם התנסית בטיפול פסיכולוגי בעניין הזה?
לא אני אף פעם לא התנסיתי ללכת לפסיכולוג
מה עושים אם במקרה של בעיות בזכרון לא עזר טיפול אצל נוירולוג+רופא כללי
מה גורם לרעב אחרי הארוחות
שלום לפונה, שאלתך כללית מידיי ואני לא בטוח שאני מבין אותה או שאני הכתובת הנכונה לה. במידה והתייעצת עם תזונאית ואו עם רופא והתשובה איננה קשורה בבעיה גופנית (כמו תופעות לוואי של תרופות) או בהרגלי התזונה, הרי שיש מצבים בהם הרעב (או תחושת ה"אי שובע") מגיע יחד עם מצבים נפשיים מסוימים, כמו דיכאון, הפרעות בשינה ומתח נפשי.
ערב טוב יהודה, אשמח לדעתך, אנסה לקצר. אמא שלי עזבה את הבית אחרי שנים שהיא ואבי לא הסתדרו. אבא שלי, איש עם פיוזים קצרים והרבה אגו לקח את זה קשה ומאז הוא מנסה למרר את חייה (תביעות, האשמות שווא וכו - מעולם לא משהו פיזי). שמתי לב כל השנים שיש לו נטייה לעוות ולשכתב סיפורים שקרו בחיינו. הוא מוצא סיפור מפוברק לכל אירוע שבו אני טוענת שהוא היה אשם (אמא שלך ביימה את זה, את לא זוכרת נכון, את לא גרת בבית..). אני מרגישה שהוא לא יודע שהוא משקר - אלא שהוא באמת מאמין שזו הייתה המציאות... יש לזה שם? טיפול? מבחינתו כולם אשמים והוא מושלם. תודה...
בוקר טוב נעמה ותודה על פנייתך, אני חושש שפנית לכתובת הלא נכונה מאחר ומעל במה זו אני יכול להתייחס בעיקר לנושאים הכרוכים בהתמודדות עם חולי וטראומה גופנית. בדקתי עבורך ואינני מוצא פורום בדוקטורס העוסק בתחום המשפחה והיחסים המשפחתיים, אז אינני רוצה להשיב פנייך ריקם. למרות שאינני מומחה בתחום אשתמש בניסיוני כפסיכולוג המלווה משפחות בהקשר אחר ואומר, שכל אחד מאיתנו מספר את ההיסטוריה (הארועים שקרו לו ולאחרים סביבו) בצורה שונה, מי מאיתנו שנצמד לעובדות ומי שחותר לפרשנויות. לכל אחת מהנטיות יש את הקיצוניות שלה. אני מבין שהפער בין איך שאבא מתייחס לעבר לבין איך שאת או אחרים במשפחה מתייחסים יש משמעות קשה והשלכות מורכבות. מה שאני יכול באמת לאמר, מבלי שאני מבין את הפער, זה שרצוי ונכון שתעזרי בשיחות פנים אל פנים עם פסיכולוג משפחתי שיכול למקד עבורך את צורת ההתמודדות הנכונה עם המצב. מקווה שהצלחתי במעט לעזור יהודה
דבר ראשון..הודתי בעבר ואני עדין באותה דעה.. התשובות ניתנות כאן במלוא האכפתיות והעזרה.. מודה הפריעה לי התשובה האחרונה [אנחנו נמצאים כבר תקופה לא קטנה כאן בפורום] נכון ספרתי פניתי 5 פעמים בתקופה של חודש פלוס שמתוכם פעם אחת היתה אמירת תודה בלבד. ונכון שיהיה "חכם" יותר מבחניתי כן לפנות אולי לעזרה.. אבל.......לא לשם כך נוצר הפורום שיכולו לפנות אליו כאשר ממיליון סיבות אין אפשרות אחרת?????? סתם דפדתי בין פורומים אחרים [לא פניתי רק לצורך סקרנות]ואנשים פונים ומדברים שוב ושוב... לא כתבתי את הדברים כתלונה חלילה או כל דבר אחר סתם הפריע לי שאחרי 5 פניות הפכתי להיות כאילו הנודניקית.. שוב תודה על כל התשובות שבהחלט עזרו..
שלום לך, אני מודה שאין לי תשובה טובה לדברייך. סברתי ועדיין הנני שזו ההתייסות הנכונה למצב המורכב בו את נמצאת. את מוזמנת לקדם דיאלוג בלתי תלוי בהפניה לעזרה, ייתכן שעליי ללמוד דבר או שניים בניהול פורום. שימי לב שאת לא מחליפה את השיחה כאן בפורום בעזרה אמיתית שאני סבור שעלייך לקבל עם איש מקצוע פנים אל פנים, שרק הוא או היא יכולים לעמוד מקרוב על מצוקותייך ולהכיר באופן נרחב ואוטנטי את אישיותך והמצב בו את שרויה.
