לא מסוגל להפסיק לחשוב עליו

שלום לכולם, לצורך העניין קוראים לי אנונימוס ואני בן 21 (ולצורך העניין אצטרך לספר שאני הומו) לפני כשנה עוד שירתתי בצבא, במסגרת השירות הקרבי עשינו תגבור במוצב נידח בגבול הצפון... ראיתי שם לראשונה בחור שלא הכרתי(!) אותו מהנח"ל והבחור הזה היה הבחור הכי יפה שאני ראיתי אי פעם בחיי... הייתי מטורף על היופי שלו הוא היה מושלם, פשוט מושלם... לא הצלחתי לדבר איתו כל העת שהיינו ביחד במוצב הזה ולא היה ניראה שהוא הומו, היום בדיעבד אני יודע בוודאות שהוא לא הומו יש לי את השם שלו בפייסבוק (לא צירפתי אותו מן הסתם), אבל בכל זאת נוצרה אובססיביות אליו (או יותר נכון אל היופי שלו), הוא מושלם בכל היבט מבחינתי אם זה העיניים שלו ועד למבנה העצמות שלו, פיתחתי אובססיה לדמות שלו... ואני גם מקנא בו וחולם להיות כמוהו וגם נמשך אליו- לאהוב אותו אני לא יכול (זאת אומרת זה די אבוד להיות איתו ביחד כי הוא לא הומו יש לו חברה- לא פעם ראשונה שזה קורה לי להימשך לסטרייט ואפילו להיות אובססיבי אליו אבל הפעם זה ממש חמור)... אני אדם אובססיבי נפגש מדי פעם עם פסיכולוג (לא בגדר טיפול למרות- שעכשיו יכול להיות שאני אבחן את האפשרות של טיפול) וגם המטפל אומר לי שאני אדם אובססיבי להרבה דברים לא רק ליופי של האדם הזה... האמת הכואבת (והמפגרת אפילו) שאני די מנסה להתחכות אחרי הבן אדם הזה לשווא... (והוא לא יודע את זה) הוא ממש חתיך, ואני לא מצליח- עד היום להוציא אותו מהראש שלי... אני נתקל במחשבות בו בהרבה סיטואציות: אני יכול לשאול את עצמי- איך החיים היו יותר קלים אם היו לי את העיניים שלו, או את האף שלו, או את העצמות לחיים שלו (שאני יודע שזה נשמע הזוי או ככה אני מקווה לפחות!!!), מה החיים שווים שאני לא ניראה כמוהו? איזה כיף לו! החיים שלו מושלמים... איזה גבר הוא... אין אף אחד שהיה מסרב לו... אני רק עכשיו השתחררתי מהצבא ואני מתחיל להיפתח לקהילה- אני מוצא את עצמי המון זמן בבית מול המחשב (כמו בטרם גיוסי) - ורע לי עם זה שאני נשאר בבית אני לא אוהב את זה בכלל אני צריך לצאת החוצה- והרבה! (למזלי גיליתי בצבא שאני יכול להיות אדם מאוד חברתי, ואני זקוק לחברה ולאנשים להיות איתם ולדבר איתם) הבעיה שאין לי ביטחון לצאת למקומות, אני מפקפק באפשרות שאני אמצא מישהו שאני אמשך אליו והוא ימשך אלי, ואם אני אכיר מישהו אחרי כמה זמן שאנחנו ביחד הוא יילך אל מישהו אחר כי הוא ניראה הרבה יותר טוב ממני בטוח... (ההתעסקות סביב המראה החיצוני והתפקיד שהמחשבות האלה לוקחות בחיי פוקדות אותי יום יום, הן גדולות עליי ומכבידות עלי מאוד!) אני מבין את זה ובכל זאת אני מאמין שגם אחרי שאני אצא ואני אבלה המון בקרב חברים מהקהילה(ב"ה) המחשבות עליו ימשיכו לעלות... אני מרגיש לגמרי אבוד כבר, אני מרגיש די מכוער ולא מושך והמחשבות השחורות כבר באות... זה נורמלי מה שאני מתאר? זאת אומרת זה הגיוני שדבר כזה יקרה ברמה כזאת למי שלא מאובחן ב OCD? או שזה היה אמור לחלוף לפני הרבה זמן? בעבר הייתי מטופל בכדורים SSRI היה לי BDD לא הסתכלתי במראה וזה שוב פעם חלק מהדפוס האובססיבי הזה שאני מאמין שקיים בי... (וגם היום אני לצערי עדיין נמנע מלהסתכל במראה ככה סתם, כי אני פשוט לא נהנה מזה אני לא אוהב את זה אני מאוד לא מעריך את היופי שלי ואני חושב שאני די מכוער עם אף גדול)... איך אני מפסיק עם זה? יש לי סיכוי לחיים נורמליים? עזרה תועיל, תודה רבה מראש

שאני אשלים עם המראה החיצוני שלי בסוף? למרות שאני סובל ממנו? כאילו מתוך מקום של השלמה מוחלטת ואמיתית (ואני ארגיש בסדר ושמח ושלם עם זה) וזה שאני בסדר גמור עם זה- (ולא ממקום שאין ברירה זה אני)? את חושבת שגם אני עם הבעיות האובססיביות שלי אוכל לעשות את זה (מתוך מה שתיארתי לך על עצמי)? מתי אני אמצא את השלווה שאני כל כך צריך? תודה רבה על העזרה הרבה שלך- את מדהימה!